ידעתי שפעם תחזור אליי, לטלטל אותי לסחרר ככה.

כמו אז בצבא שהגחת פתאום וגרמת לי לשכב על הרצפה ולצרוח באימה.

כי הכל הסתובב מהר מהר סביבי כמו בסרט רע, התיקרה ואז הריצפה, הכספת, השולחנות ושוב רצפה ושוב תקרה ושחור. הכל היה כל כך כהה ונורא.

האוזניים צפצפו ולחצו, שמעתי רק את הצליל הנורא של האוזן שלי.

הפלתי את עצמי על הריצפה, ניסיתי לנעוץ את הצפרניים לאחוז במשהו רק לא לעוף במערבולת. וצרחתי. צרחתי כמו מטורפת. בהיסטריה. אפילו לא הרגשתי שכולם עומדים סביבי בהלם. לא יודעים מה לעשות.

ואז זה נפסק. הכל הפסיק לזוז, הכל ניהיה בהיר שוב.

אחר כך הייתה לי שיחה עם מפקדת הגף על סמים. לא בפירוש על סמים אבל היא חתרה לכיוון.

בצדק, הייתי אז בגף שלושה חודשים, צעירה, אף אחד לא היה יותר מידיי קרוב אליי שם, לא ידע עלי כלום בתקופה ההיא.

אמרתי לה חד משמעית שאני לא משתמשת. 

לקחו אותי למרפאה הצבאית. הרופא הקשיב, הנהן מידיי פעם, אמר שזה תסמין ורטיגו ורשם דקסמול. זהו. למה זה קורה בעצם אין לי מושג.

בהמשך אותו היום היו לי כמה התקפים נוספים שגרמו לי לשבת עם רפידת טיסות שחורה על העיניים. לא איכפת לי להרגיש את הצפצופים והבחילות, רק לא לראות את הכל רץ מסביבי מאבד צורה, שחור ואמורפי. לא רציתי לאבד שליטה להיבלע במערבולת.

חשבתי שזה יחזור מידיי פעם, זה סיקרן אותי, רציתי להיות בטוחה בתחושה הזאת שוב אבל מאז אותו היום עברה אולי שנה ולא היו לי שום התפרצויות כאלה שוב.

עד אתמול בלילה.

התעוררתי שטופת זיעה והצלצול הזה באוזן, הדלקתי את האור והכל נראה נורמאלי. נרגעתי וסובבתי את הראש לצד השני. טעות לסובב את הראש. מפר איזון עדין עדין אצלי באוזן.

שחור ומערבולת. והפעם, החדר שלי, צבעים כהים והכל מעוות ומסתובב כאילו אני נשאבת לתוך המעגל.

הפעם לא צרחתי והייתי היסטרית, רק החזקתי את המיטה חזק. עצמתי את העיניים וחיכיתי שזה יפסק.