התחלתי לכתוב פה בגיל 16 לפני ארבע וחצי שנים.

ארבע וחצי שנים שאני מעדכנת, מגיבה, קוראת כותבת.

הבלוג שלי מאוד ותיק (ועם זאת מספר הכניסות אליו מאוד קטן... אבל למי איכפת ?? :P) 

כשהתחלתי לכתוב אותו החלטתי שאני לא אכתוב על הרגשות שלי ובאמת בשנים הראשונות כתבתי חוויות מצחיקות וקטעים הומוריסטים (כן כן, זה הצחיק אותי באותה התקופה...)

אבל עכשיו זה שונה. מצאתי במה להתבכיינות.

תמיד יש מי שמבין, תמיד יש מי שתומך ותמיד יש מישהו שם. ועל זה אני אסירת תודה.

עוד לא ארזתי.

מזוודות פתוחות על המיטה עושות לי עצוב בלב אז אני דוחה את הקץ.

כל הזמן הזה ואני עדיין לא מאמינה שזאת אני שהולכת.

לא מעקלת שעוד יומיים אני לא כאן.

אני עוזבת. עוזבת בית חם, חברים טובים, אנשים, שקט ושלווה, עוזבת אהבה לדברים המיוחדים שיש רק כאן, אבל אין לי חרטות.

אני לא יודעת לכמה זמן אני נוסעת. אבל אני חושבת על הרגע שבו אני אחזור. כמה מוזר זה כנראה יהיה.

ניסן זה חודש של התחלות אבל כל התחלה היא גם סוף.

תמיד הייתה לי פנטזיה כזו פשוט ביום בהיר אחד להעלם. בלי לומר לאף אחד פשוט לקחת הפסקה מהכל.

והנה זה קורה.

אני לא יודעת מתי הזדמן לי לעדכן פה, כי לא יהיה לי מחשב ולא יהיה לי זמן

אבל אני אשמח אם תכתבו לי מיילים (*צונזר*)

נתן, חילף, ג'סי, אלעד, אליעד, טל, יוסי, יואב וכל השאר J

אני הולכת להתגעגע אליכם אבל ברגע שיהיה לי מחשב אני אקרא את כל העידכונים J מבטיחה!