סתם סיפור...

קצת קשה להתחיל דבר כזה, אמרו לי הרבה ביומיים האחרונים לכתוב לך, להפרד ממך, להקל על עצמי נפשית, להביא את הדברים על הכתב, אז אני עושה את זה, בהרגשה חצי מטומטמת וחצי כנה. כי מצד אחד יש לך משמעות כלכך גדולה בחיים שלי, ומצד שני אין ברירה, את חייבת ללכת. זה חייב להפסק. 

הכרנו בפעם הראשונה כשהייתי בת 16, ישבנו על הדשא בגן רבין ערב שלם, דיברנו צחקנו, היה ערב מדהים, בהתחלה, היה לי קצת קשה לבלוע אותך, משהו חדש מוזר מסוכן, משהו אחר. אבל הייתי צעירה בת 16 וחשבתי כמה זה מגניב שיש לי אחת כמוך, שאני "כמו גדולה". 

היו רגעים שהיה לי קשה איתך, שלחצו עליי לעזוב אותך, שאמרו לי שאני לא צריכה אותך, שאת עושה לי נזק. וניסתי להתנתק באמת שניסיתי. אבל זה לא עבד. אם אני אנסה להבין למה זה לא עבד התשובה לזה תהיה שעמוק בפנים, את החברה הכי טובה שלי. מה לא עברת איתי? את הבגרויות, המסיבות, הצבא, הפרידה הנוראית מהחבר הראשון, המשברים הכי נמוכים והשיאים הכי מאושרים. את ההחלטות הכי חשובות שקיבלתי בחיי עשיתי לבד ואיתך, רק איתך, את שמכירה אותי יותר טוב מכל אדם אחר. את שמקבלת אותי כמו שאני, גם אם אני לא מאופרת ולבושה, לא משנה באיזה מצב רוח אני או איזה יום עובר עליי, אם יש לי מה להגיד או אין, גם אם את הדבר הראשון שאני רואה בבוקר, תמיד היית שם, בלי שיפוט, בלי לנדנד רק להיות חברה לדרך, שבדרך מוזרה עם השנים הפכה להיות חלק נפרד ממני, חלק מהזהות שלי, עוד תואר להוסיף לשם שלי. 

אם אני מנסה לחשוב אבל על הצד השני, את לא נעימה, מסריחה, מנהלת אותי, גורמת לי להרגיש לא טוב, מסכנת את הבריאות שלי ואת החיים שלי ושל כל הסובבים אותי. גוזלת ממני זמן שיכול לשמש לכל כך הרבה דברים אחרים, דברים שכבר הספקתי לרכוש בחיי. החיים שלי היום מלאים יותר ממה שהם היו פעם. יש לי בן זוג מדהים, התחלתי ללמוד משהו שאני באמת רוצה. התחלתי עבודה חדשה, פתחתי פרק חדש וטוב בחיים שלי. אני מאמינה בעצמי יותר ויש לי תוכניות, ושאיפות ורצון לחלום על דברים שיבואו בעתיד, כמו משפחה וילדים וקריירה. ובפעם הראשונה בחיי שאני מרגישה שאני לא מתבזבזת יותר. שיש לי כיוון. והכיוון הזה נותן לי רשת תמיכה מדהימה ומוטיבציה כמו שלא הייתה לי קודם, להשאיר את הזמנים שבהם התעללתי בעצמי מאחור. ואת, את חברתי הטובה, הגורם מספר אחת להתעללות בעצמי, כי את בסופו של דבר לא נותנת שום דבר, את רק לוקחת, לוקחת את האויר שלי, את הכושר שלי, את הבריאות שלי, עד שתקחי גם את החיים שלי. ועכשיו אני חזקה מספיק כדי לא לתת לזה לקרות. 

אבל בואי נקח את זה צעד אחד קדימה, עכשיו את מסכנת לא רק את הגוף שלי, עכשיו את מסכנת את החלומות שלי. ועד כאן יקירתי, לזה אני לא אהיה מוכנה. כשהרופא אמר לי את מה שהוא אמר, עוד לפני שנה, כשהפסיקה עוד לא הייתה וודאית, כעסתי. מי הוא שיגיד לי להפסיק, להפרד ממך, לעזוב אותך. יצאתי מהמשרד שלו לקחתי אותך לידיים ושאפתי ונשמתי אותך כאילו אני נאחזת בחיים שלי. אבל ההפך הוא הנכון, כי אם הייתי נאחזת בחיים שלי לא הייתי מרימה אותך אפילו, הייתי זורקת אותך במקום הראשון שאני רואה לנכון ולא נותנת לך לחזור לחיי יותר. אבל נתתי לך. כי מזה חברות של שמונה שנים לעומת פסיקה של רופא? ועוד פסיקה של רופא שהיא עדיין לא וודאית? חה, הצחקתם אותי. אף אחד לא יגיד לי מה לעשות, ובטח שלא לבחור את החברים שלי. אחרי שנה של מעקב צמוד, לפניי חודשיים הגיע הפסיקה המרה על התסמונת שיש לי. והיא הייתה וודאית הפעם, והיא הייתה ממוטטת. ואת יודעת מה? אני לא מפחדת למות. זאת אומרת אני כן, אבל אני לא מפחדת למות כמו שאני מפחדת מזה שאם אני אמשיך את החברות שלי איתך, זה יבוא על חשבון חיים חדשים שאני אוכל להביא לעולם הזה. ילד או ילדה, או שניים וגם שלושה אם אני אוכל. כי לקח לי 25 שנה כמעט לומר את זה בפה מלא, אבל אין דבר שאני רוצה יותר מלהיות אמא. מלהביא ילד לעולם הזה, לחבק אותו חזק, לגדל אותו, לאהוב אותו ולהיות אמא במלוא מובן המילה. ואת חברה שלי, יקירתי אהובתי, מאיימת על זה! מרחיקה את זה ממני, גונבת לי את זה!! מי את שתגנבי לי את זה? הרי כבר סיכמנו שאני לא אוהבת שאנשים אומרים לי מה לעשות. אני רוצה ילד יותר ממה שאני רוצה אותך.

אז אחרי שמונה שנים ביחד, אני בוחרת בלב שלם להגיד לך שלום. אבל שלום אמיתי, לא חצי שלום, לא אולי נתראה עוד כמה שנים, לא נראה מה יהיה. פשוט שלום ולא להתראות. כי בפעם אני הראשונה בחיי אני לא רוצה להיות שיר, מעשנת. אני רוצה להיות שיר, אמא. לא עכשיו, לא כרגע, אבל כדי שבעתיד אני אוכל להיות דרכינו צריכות להפרד היום. אז חברה שלי, יקירתי, אהובתי, הסיגריה שלי. בעודי מעשנת אותך בפעם האחרונה אני כותבת לך את המילים האלה. אולי כדי להבין יותר טוב למה אני עושה את זה. אולי כדי לסגור מעגל. אולי כדי להטמיע בתוכי את ההבנה שזה הסוף. תודה לך על כל מה שאת וכל מה שהיית בשבילי. אבל אני לא צריכה את התמיכה שלך יותר. יש לי משפחה, ובן זוג, וחברים וכיוון בחיים. והכי חשוב, יש לי חלומות. חלומות, שהם הרבה יותר גדולים ומשמעותיים מהפעם הבאה שאני אעשן עוד סיגריה....