לבדי, בחלל הבלוג האינסופי הנ"ל. החלל העתיק והעמוס, הורדרד ויוצא הדופן.

את הפוסט הזה אין איש יקרא פרט לי, והוא ייקרא רק כאשר יחזור הבלוג לקדמותו. כעת הוא בפרטי, מוסתר מעין הציבור הסקרנית ומשתלב סוציאלית בין שאר הפוסטים (פוסט ה"קנדלה" הכי פחות מאגניב בחבר'ה, הוא מה כאפות).

ועתה אני מביטה במראה ורואה בה קרקפת עמוסת חוטים מסולסלים ופנים תוהות, עיניים צבעוניות ושפתיים יבשות. רואה אותה, הנוע שליוותה אותי כל חיי, קרצה לי, שוחחה אליי, עיצבנה אותי ובאופן כללי התנהגה כמו - אני מצטערת - מלורלרת, שלא נדבר על נטייתה המעצבנת לכתוב בשפה רהוטה מדיי ולחפש אחר ייחוד ולזלול שוקולד גם אם הדבר כלול בגנבה ולדבר על עצמה בגוף שלישי. היא באמת נוטה לדבר על עצמה בגוף שלישי לאחרונה, שמישהו יעצור זאת.

בכל אופן. הנוע הנ"ל נבחנה היום לתאטרון ולמוזיקה. המבחן בתאטרון היה מושלם ולא פחות, ובמוזיקה היה קשה עד כאב.

ולאחר יום עמוס וחיים נטוליי מחשב היא פסעה הבייתה, שלחה מבט לחדר הפסנתר-מחשב, ניגנה קצת מפרי עטו של אלטון ג'ון וצלעה לפייסבוק משל הייתה אנורקסית בדרך למשלשל הנסגד.

אני תוהה לאן מועדות פניי. אם נדבר מבחינה התאהבותית, מילה שככל הנראה לא קיימת וגורמת לאליעזר בן-יהודה להתהפך בקברו, אזיי אני מבולבלת. אני יצור פלרטטן ואמביציוזי, והיותי קבורה בין גופות נאות וכה רבות בבצפר החדש מקשה על שפיות הדעת. מה גם שעלילות-קראשים לוהטות מרוות אותי וממש מעצבנות, דגלתי בהחלטה להתנזר! (ואם ההורים שלך צוחקים כשאתה מכריז על זה באמצע הסלון עם שמיכה משובצת כגלימה, כן, אם אתה בסיטואציה כזאת - זה סימן לכך שהגעת נמוך!).

אני חושבת שהפוסט הזה מביע שלווה, אך שלווה נטולת שיעמום - אני לא מכירה את המילה שיעמום. שיעמום כללי, מעולם לא דפק על דלתי והתרים לאל"ם או מכר לי נאצ'וס. יותר מדיי עניין יש בחיי ואני עדיין לא מסופקת, אני אוהבת את הקצה, הסף. לכאן ולכאן.

לכן לעולם לא אדע שלווה של ממש, אלא אם אשנה את התכונה הזו.

אוהבת אתכם, אנשים בלתי קיימים אשר קיבלו גישה לעיין בבלוג השנון-וונאבי והורדרד בצורה מעלת גירה,

אוליביה. :]