נו מה, אף אחד לא מעניק לי צומי בלי כותרות מוזרות שכאלה.
בלאט.
היינו היום בבריכה, כל הגדוד של הצופים. היה סביר. מצברוח רע במיוחד תקף אותי, מסוג אלו שהיו גורמים נזקים בעבר. ישבתי לי לרגע מול השמש היוקדת ונאנחתי.
אני לא מבינה למה הדיכאונות האלו פוקדים אותי באופן כל כך לא צפוי. פור גאד סייק, אני בבריכה! תנו לי לשחות בתוך נזלת ורוק של ילדים קטנים בשלווה, דיכאונות!
אבל - לא. הם באו. הרגשתי נורא, לא חום ולא קור, והתחלתי למלמל לעצמי ולדישה על מוות וכאלה. היא דיי נבהלה, יש לציין. אבל באמת שהרגשתי איום ונורא.
כל החשק אזל לי, כל השמחת חיים הפתאומית התמוגגה, כל הלחץ חזר וכל הרגליים שלי השתזפו כמו פוליי קפה. זה מה שקורה כשבוחרים לייבב בשמש.
המצברוח הרע לא עבר לגמרי. עדיין אני ממורמרת כזאת. אני הולכת לפסיכולוגית עוד מעט.
אתמול, ביציאה המדוברת עם החברים, היה סיוט.
אני תוהה אם חציתי את גבולות התיעוב העצמי. אני באמת ממורמרת באופן יוצא דופן. מן עצב בלתי פוסק ובלתי מרפה שכזה, מהול בייאוש וברגליים בצבע של גזע.
והיום בערב - ייאמר לי באיזה צוות שובצתי לשנה הקרובה שלי כצופיפניקית, בתור חמשושית. אני רוצה מחסן. כולם רוצים מחסן. אם אני לא אקבל מחסן, אני באמת אחטוף התמוטטות עצבים.
סביר להניח שהאנשים המושלמים בגדוד ישובצו במחסן.
אני לא איש מושלם. לא ולא.
לעזאזל, אני באמת לא אמורה לחיות. אני לא מספיק טובה. אני אף פעם לא אהיה מושלמת כמוהן, אז מוטב שאפסיק לנסות.
למה אני בוכה כל הזמן?
ובכן, אני חושבת שהעצב הזה הרחיק לכת יותר מדיי.
"היי נוע, מה המצב חמודה?"
"חרא!!! לכו לי מהחיים כולכם. אני שונאת אתכם. הכל אבוד. גמור. זרוק. מלא בייאוש. איום ונורא, קטסטרופלי".
"הא?"
"אז שלום שלום, ושלא תחזור לי בחלום!!!"
|כעבור שתי דקות|
"נוע?"
"חתיכת פוץ מזדיין, האם לא ביקשתי ממך לעוף לי מהחיים?"
"לא".
"תעוף לי מהחיים!"
"רק שאלתי מה המצב. קרה משהו?"
"כן".
"מה קרה?"
|כעבור מעט מאוד זמן|
"נוע? מה קרה?"
"כוס אמק, אתה מוכן בבקשה לעוף לי מהמסנג'ר ולתת לי לגסוס בשקט?"
"מה?"
"תפוח עץ".
"נוע, את רוצה שנדבר?"
"כן, לכן אני מתחננת שעה שתתאדה לי מהמחשב. קלעת בול. פוץ אחד. אני כל כך שונאת אותך עכשיו".
"נוע חמודה, זה לא טוב להיות עצובה".
"באמת? אז יש לי חדשות בשבילך. אני לא אהיה שמחה עוד הרבה זמן. וזה רק עניין של זמן".
"מה עניין של זמן?"
"לא באמת אכפת לכם. מצידכם שאני אטבע".
"אני... אני חושש שבסך הכל שאלתי מה המצב".
"שקרן".
"מה?"
"אני משקר! שתדע שבשאלה הזאת אתה הרסת לי את החיים טוטאלית!!!"
"אני... אני מצטער, נראה לי".
"ההתנצלות לא מתקבלת, מטומטם! מה המצב תגיד לאמא שלך. להתראות".
"אני... נוע? אממ, נוע?"
נו מה, לא יכלתי לענות לו. הוא באמת חצוף.
אני התנפלתי גם על בוטן. ועל אבא שלי. ועל חמש חפיסות השוקולדה שנותרו. ועל הבלוג. (באמת, אני מקישה ממש חזק על המקלדת כרגע).
אחר כך היגגתי לו על זה שאף אחד לא מבין ולא יבין ושבקרוב הם לא יצטרכו. יש לי רמיזות אובדניות למדיי, ואני אפילו לא שולטת עליהן. איבדתי שליטה על הצבע של הירכיים שלי ועל הטקסט במסנג'ר. ממש אדם לדוגמה.
הבטחתי תמונות. תקבלו אותן. לא את תמונות-הים האלו שהבטחתי, אלו שגררו אותי בעבר לנרקיסיזם. אני יודעת שזה מטופש. אבל אני צריכה קודם לערוך אותן ולהקטין אותן בפוטושופ, ועל כן יפורסמו תמונות אחרות.
נו טוב.
קחו בחשבון, שניים-וחצי-קוראים מלומדים וחביבים, שאני אהיה סופר-דופר ממורמרת וחסרת שמחת חיים וחיוכים מכוערים שנמרחים על הפרצוף דמוי הרפרפת-דובדבן שלי כשנדמה לי שבאמת הכל נגמר ואני מאושרת.
לא, לא, במחשבה שנייה זה לא הפוסט המתאים. זה הפוסט הממורמר הראשון בבלוג. הוא לא מתאים לתמונות שמחות. כנראה שאת פרסומן של אלה אני אדחה גם.
כי ים זה שמח.
ואני עוד מפנטזת על פעילים.
להת', שתדעו ימים יפים בחייכם היבחושיים.
אוליביה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
