רבותיי, חתוליי, קוראים יקרים וקוראות נאות, אם, בחיי, אם עוד פעם אחת אשמע מישהו  - כן, גם אותך, ברנש - ממלמל, "נוע, נוע, תעדכני כבר! למה את לא מעדכנת? תעדכני! נוע, תעדכני, נוע! זה בסדר אם אני אקרא לך אוליביה? חהחה! תעדכני, אוליביה! תעדכני, למה את לא מעדכנת, נו - כלומר, אוליביה? תעדכני! חהה!" - אני אתפוס את הזרד הראשון שייקרה בדרכי ואתקע לו אותו בעין.

*ההצהרה מנוסחת בלשון זכר אך מתייחסת לארבעת המינים. רוח סוכות לא פגה!

שמחה אנוכי לגלות כי יש לי קוראים נלהבים.

אני אומנם מופתעת שהאוכלוסין הנ"ל מונה:

• מורים מהחטיבה. וכן, אני מודעת לכך שאני תיכוניסטית טרייה, הם פשוט עדיין מחבבים אותי.
• חברים של הורים.
• חתול רחוב בשם אדמונד.
• או יחזקאל.
• אנשים אקראיים מהשבט. באומרי אקראיים כוונתי לאנשים הכי פחות צפויים, הזויים ומפתיעים.
• ירושלמים.
• מייקל לואיס.
• יצורים בעלי מחושים, כגון מייקל לואיס.
• מייקלואיס.
• ההוא עם הריבועים מ-fox.

אולם מצד שני, יש לי פאקינג 11,674 כניסות בבלוגי הקט, וזה נפלא, הלא כן?

אני יודעת שנושא ה"או! עוד מישהו קורא בבלוגי ויודע עליי הכל" נטחן כבר כפינים שחורים בפיה של ג'נה ג'יימסון, אולם אינני פוסקת מלצחקק על כך.

ועתה, שעת סיפור!

שלום, שמי חזקיה. אני נער ממוצע ונורמטיבי מבית טוב באיזור ירושלים.

יש לי שלושה אחים, צמד הורים מסורתי וכלבה בשם ריטה. אני אוהב מאוד בעלי חיים, בייחוד זוחלים, מפני שהם ירוקים, וירוק, לדעתי, זהו צבע בלתי-שגרתי עבור יצורים חיים, כי הוא בוהק כזה. ואני אוהב מאוד עוגות, בייחוד את אלה שבקונדיטוריה שליד בית הספר שלי, לשם אני חומק בכל שיעור תושב"ע, מפני שהתנ"ך לא מצליח להסעיר אותי כמגע של עוגת קינמון מוקצפת או עוגיית סוכר ורודה מאוד. ויש לי סבתא, סבתא נחמה, שגרה ממש בצד השני של הכביש מהבית שלנו, ואני מגיח אליה לעיתים ומספר לה על עינב היפה מהכיתה או על וויכוחיי עם המורה.

אני אינטיליגנט ולא יפה במיוחד, פניי מאוד עבות ומגושמות מפני שיש לי אקנה ועצמות לחיים רחבות באופן חסר חן. אני חזק מאוד אך כחוש למראה, ומוטרד מכך שאינני גבוה. יש לי משקפיים בעלי מסגרת כחולה, וג'ינס אחד בלבד בארון, בהיר ומשופשף כפי שאהבו בשנות השמונים, שנחלו כישלון כללי לטעמי, אך אינני מעז ללבוש אותו, מפני שהוא צמוד בקרסול ופרט לכך הבנים בכיתה לא יאהבו את זה. אני אינני פרפקציוניסט אך שוחר סדר ושלום, אני ימני פוליטי ואוהב את עינב, שהיא איתי בכיתה והיא יפה מאוד, יש לה עיניי שנהב ושיער חום ורך ומותניים צרות כשל בובה. והיא לא מייחסת לי חשיבות, היא אמרה לי פעם שעליי לשבת זקוף בכיתה מפניי שישיבה שפופה מזיקה לגבי.

היה לי שיעור מדעים. התמתחתי במושבי וחמקתי לחדר הנוחיות. הבטתי ארוכות במראה ושטפתי את ידיי באופן בלתי מוסבר. שלמה שחלף מאחוריי עת סיים להשתין, טפח על גבי בחוזקה שהצמידה את מצחי לכיור וחבטה והכאיבה לי עד מאוד. חשתי כיצד גליי בערה עמומים מכסים את שטח מצחי וקרקפתי ועצמתי עיניים בעודי מתאנק מכאב. הוא צחק וסינן, "יהיה טוב, גבר", והבטתי כפוף בחולצת הפסים שלו ובישבנו הנשי וידיו הכהות המתנדנדות לצד גופו המלבני, ונאנקתי בקול. "אההההה".

התרוממתי בעודי לוחש מבעד לשיניי ומעווה את עיניי חלופות. הכאב עבר אך ההצגה מצאה חן בעיניי בתוך ראשי. היישרתי מבט לחולצתי שהייתה בגוון כחול-ים כהה ואצילי והחלטתי שככל שירבו חסרונותיי, כך אוהב את עצמי יותר. אחזתי בכתפיית תיקי שהושלכה על הריצפה בעודי נוגע חלופות במצחי ונאנח.

רקעתי על הרצפות הכתומות ופסעתי החוצה, מחוץ לכותלי בית הספר.

"לאן?"

"אני לא מרגיש טוב, המורה הותירה לי ללכת".

"צא בחוץ". השומר חרק בידיו על שער החלודה החום ויצאתי. עמדתי נטוע במקומי עד שהוא הפנה את מבטו ואחר החשתי פעמיי לעבר הקונדיטוריה.

נכנסתי וריחה המשכר של עוגת הגבינה קרץ לי.

אך הבטתי במוכר. עיניו היו כשברי קריסטל על פיסות משי אדום. ידו רעדה. הוא הביט בי חלופות ונמס לאיטו לתוך דלפק העץ ולאחר מכן רכנתי ובהיתי בו, צעקתי, צווחתי את נשמתי, ושמעתי את צעקתי מהדהדת קלות, וניחוחות הקונדיטוריה התחלפו לפתע בריחם של משאבי אנוש וצביעות אין ספור והבטתי כיצד אוויר החדר מתעכר לנגד עיניי וירוקת מלאת עובש מכסה את פניי השטח, צלעתי החוצה וחשתי כיצד ידיי הופכות לצמד נקניקים בעוד גל עצום של מי ים שוטף את ערובות מאפיית ברמן בנופה של ירושלים ואנשים צועקים מפני שהצונאמי עתיד להשחיט אותנו בעודינו חיים, וריחות עזים ומשכרים בחריפותם הכואבת הצורבים בנחיריי והשמיים מאפירים כנגד עיניי, משחירים בפחם הנשחק על סלע וצעקות, מבול -

"חחחזזזקקיייהההה!!!!" אימי עוטפת אותי בחיבוקה אך חולצת הפלנל שלה נמסה לתוך כפות ידיי והנה היא נגוזה ושפתיה נמרחות על מכנסיי ונפשי דועכת למירוץ עגום בחיפוש אחר שמיים שמשחירים וקור מקפיא וחום, שמש מתחלפת בירח לילה ביום לצמיתות, כדור הארץ מסתחרר ונשאב למימד נפשי בלתי מובן וצעקות, הטלוויזיה הדועכות מדווחות על האסון באנגלית, ב-CNN, אנשים רצים מחובקים ומנשקים את יקיריהם לאחרונה וניחוחות של דאודורנט ספריי אקזוטי וגזים עכורים ממלאים אותי בעודי מצטמק ושוקע, וכשאני בגובה ברכיי ממרר בבכי על מותה של אימי אשר נמסה לתוך זרועותיי ומים לפתע חונקים אותי, פניי מגרדות ואני נשאב מעלה בעזרת קרש הבנייה שניתז מעליי, החום כגזע עץ, ומטפס בעל כורחי וצועק -

"מדוע המשכנו להשתמש בשקיות סווווופרררררררר"

מסקנה: ככל שאנו משתמשים בשקיות סופר יותר, כך אנו מזיקים לאוזון. בלאו הכי עולמינו במצב איום, והשימוש בשקיות סופר רק מזיק לאוזון הפגיע ומשפיע עליו לרעה. אם אהבתם את חזקיה ואינכם מעוניינים שכל זאת ועוד יקרה לנו, אנא שדלו את הוריכם, או לבוגרים שביניכם - עשו זאת - קנו בסופר והביאו עימכם תק בד גדול, צידנית או כל דבר העולה על הדעת, אשר נכנס בעגלה ונוח, ובמקום לזהם את הסביבה עם מאות אלפי שקיות, מלאו את התיקים הנ"ל ובכך נפחית כולנו יחדיו את הנזק.

הפיצו את פרשת חזקיה בקרב חבריכם, גזרו ושמרו, קדשו את חזקיה הנ"ל ויהי זכרו ברוך.

אוהבת, אז יוז'ואל,

אוליביה. :]