ביום שישי, לפני למעלה מחודש, בערב, התרחש הדבר. (נו, מה, הפוסט המסריח הזה היה לי בטיויות במשך מילניום, אם לא יותר!).

שעת צהריים מאוחרת, השמש החלה להסתתר מאחוריי גבעה חשוכה, שמדשאותיה הירוקים מצפים אותה כשטיח-אמבטיה רחב. השמיים מתכהים כשערה של קייט מוס. הראות חורקת והחושך צווח.

ולפתע, מבית משפחתי הנפלא, נשמעת צווחה, אשר זהו תוכנה:

"ססססייימממתתתיייי!!!!! "

את הקריאה מלוות צווחות התפעלות נרגשות ומחיאות כף מספר, מועטות, בהתחשב בעובדה שביתי מונה שלוש נפשות, לא כולל אותי ואת בובת הראווה הכוזינה להפליא שניצבת בחדרי, על כיסא פרווה, והיא חסרת ידיים.

"כל הכבוד!"

"הגיע הזמן!"

"נו, אז מה הסוף?"

דילגתי בחדרי מלאת אושר, ישר טילפנתי לשניים מידידיי הטובים ולעוד כשלוש חברות, צווחת את הבשורה.

אצתי רצתי במורד המדרגות, ונעצתי מבט מפחיד בהוריי.

"אהא. כן. זה קרה. כן. זה קרה. כן. סיימתי. זה קרה. כן!"

"נו", אבא אמר, "אז מה הסוף?"

פתחתי בריקוד קובאני אשר כלל לא הייתי מודעת לכך שיודעת אני את מהלכו, אך הוא הולך בערך כך - סיבוב לימין, סיבוב לשמאל, שפגט, עמידה ממושכת תוך ניפנוף ידיים עליז, צווחת "ווהו!", הליכה ממושכת במעגל מדוייק, רצוי בצעדי דילוג, לאחר מכן, כיפוף פתאומי ו -

"נוע!"

"מה?" *התנשפות, התנשפות*.

"מה היה הסוף?!"

גבירותיי, רבותיי, וטרנסג'דרים יקרים. זה קרה. אין להכחיש את המצב - סיימתי את הארי פוטר 7.

שבעת ההארי פוטרים מסודרים על מדף, מנצנצים בקצוותיהם לאור המנורה, קורצים לי כבר במשך לא מעט שנים, בהם אני שותה אותם כפינה-קולדה. העניין מצוי בגדר מסורת - סבא וסבתא רוכשים את הספר ואני מקבלת אותו, ואזיי קוראת אותו וממתינה לבא.

המסורת לא נשברה מעולם. השנה, היה זה אירוע משפחתי אשר סיבתו פרחה מזכרוני, וסבא וסבתא נרגשים ויפים, מכריזים -

"רכשנו לך את הספר מראש".

חיוכי נמתח אוטומטית על פניי וישר מבסוטה הייתי, שכן 7 הינו ה-מספר ואין כמו עוד ספר למדף, בייחוד לא לאגף ההארי-פלוצרים המשתוקק לפיתרון תעלומות מספר.

וכך היה.

כעבור זמן הגיע הספר. עטוף כמתנה. סבא וסבתא הגישו לפניי ספר עטוף ועבה ככרס של אלכוהוליסט ודרשו שאנחש מיהו הספר. בלונד שמבלונד, הניחוש היה זריז להפליא והעטיפה נקרעה - וחיש קל פרצופו המוכר של הארוש ביצבץ על גבי עטיפה כתומה, אגב, הספר הגיע בלוויית פוסטר לפנים, שייתלה כשיהיה לי היכן לתלותו

בכל אופן. ובכן, החלה משימה הקריאה. אלא ש:

• הלימודים החלו לעשות צומי.
• מגמת מוזיקה ובכלל שיעורי הפסנתר דרשו ממנו אימון אינטנסיבי, בנוסף למגמת תאטרון.
• ומה בדבר הצופים? הגשת הפעולות והפצעה בענייניהם דורשים זמן רב!
• אין לקפח חברים ויש לשמור על חיי חברה, שכן לא טוב היות האדם לבדו, אלא אם יש בידו שוקולדה ואזיי אין טוב מזה!
• גם למשפחה יש להקדיש יחס, ולא לדפוק ברזים.
• למען השם, "שנות ה-70" ב-VOD ויש להספיק ולראות את הפרקים כולם עד תום העונה הנוכחית, עד לגמר החודש...

הזמן נראה לי כמושג מטושטש המשמש מעין אמת מידה לקופאיות בנתניה, ומפני שאני אינני קופאית ובוודאי שלא מתגוררת בנתניה, הזמן הפנה לי עורף ואני השבתי בלשון בחוץ. ומה יצא?

שכמעט ולא היה זמן ללטף את דפיו של הארוש.

"עד סוף שבוע הבא, אני מסיימת את הארי פוטר!" צווחתי בפניי ידיד מכור שסיים את הפאקינג 683 עמודים ביומיים. יומיים. בושי לך, חשבתי לי, על כך שאת קוראת כה מהר ועם זאת מתמהמהת כבר כמאה שנה עם הספר.

אך לא זה האישו שלשמו נכתב הפוסט. סגנון חיי, בעת קריאת הספר, היה שונה לחלוטין מזה הנוכחי. למה, שואלים?

ספוילרים. מכירים את המונח? חפשו במילון או בנט. לצופיי אופרות הסבון זהו מושג יסוד. או לקוראי ההיירי פוטרים או לכל מיני שרציי מחשב, ולאלו שלא מתאפקים וקוראים את הספוילרים של csi מיאמי. ישנם אנשים שאשכרה אוהבים לדעת מה יקרה, אך הערך העליון שלי הוא הפתעה - אני חיה למען הפתעות, בשם עוף החול של דמבלדור. והספוילרים הם מחרבניי ההפתעות הגדולים ביותר.

הספר השביעי והאחרון... חשבתי לעצמי, בצורה לוגית להפליא - אסור להרוס את ההפתעה שוודאי תבוא במהלכו ותפתור את שאלות המיליונים אשר צצות במהלך הקריאה המרובה, כיוון שהן החשובות ביותר בסדרת הספרים ה - יש מילה לכך - יצירת אומנות! שבראה תחת ידיה הבריטית המטופחת. אך הספוילרים רצים בכל מקום.

בעיתונות

בפי האנשים

ברחוב

בחנות ספרים

באינטרנט

אצל אלו שקראו

או לא קראו

כולם

אוהבים

ספוילרים.

ואנוכי, לא. מתעבת אותם.

כדי לברוח מהבן-מופקרת שיעז לגלות לי את עתיד החברייה שבספר, הייתי צריכה לפתוח במדיניות "שמע וברח", שהולכת בערך כך -

*צעידה ברחוב בתמימות* *צעידה ברחוב בתמימות* *חולפת לצידי נערה עם פלאפון*

"כן, אז, הממ, הארי פוטר...."

*בצעקה* "לאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"  *אטימת אוזניים* *ריצת מרתון* *המשך מחייה*

*צעידה ברחוב*

משהו כזה. והיו דברים מעולם. שאלו את חבריי, אלו שסיימו את הספר, מפני שהיה להם, פאקינג, זמן לכך - והיו מתגרים בי - "היי, נוע... לא תאמיני מה קורה... את חושבת שסנייפ או - "

"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"  *אטימת אוזניים* *ריצה* *המשך מחייה מרנין*

אך הדיאלוג, או הרב-שיח הנ"ל, התרחש גם בתוך כותליי כיתה, בשיעור. אז מה? אסור לרוץ, כי אזיי הציון יירד ולא אתקבל לאוניברסיטה וכאלה. מצד שני, אני פסיכית ידועה. לשם כך המצאתי דרך מקסימה, והיא לקבור את הראש בתוך ספר - אפילו ספר קטן, כ'אנטיגונה' - מעיין טקסיות מופתית של טמינת הראש בידיים וחפצים תוך כדי צעקות ושירה בקול רם וגס של השיר "לדוד משה הייתה חווה".

למען האמת, כל העניין נראה נורא מצחיק מבחוץ, ואף העלה לי את הכושר. אך הוא הפך למוגזם ומפחיד בארוחת ערב מסויימת.

בוטן (אחי הקטן והנפלא): "היי, נוע, חבר שלי אמר לי שהארי לא יכול למות בגלל שיש לא איזה מ - "

נוע: "רגע".

בוטן: "אממ, שיש לו מ - "

נוע: "יותם. אתה הרגע ניסית לגלות לי את הסוף של הארי פוטר?"

בוטן: "אוי, זה היה ב - טעות, אני שכחתי שאת לא מ - "

אחי הקטן והתמים היה המום כאשר קמתי מן השולחן בדרמטיות מערפלת חושים. אני אוהבת את אחי הקט יותר מכל אך לא אסבול הפקרות שכזו, שכן, כל ערב נאמתי למשפחתי - "וואי, היום בשיעור, אז ליאור אמר כזה 'וואי, הרמיוני ממש כו - ' ואני כלכך נבהלתי שהתחלתי לשיר 'לדוד משה הייתה חווה' ממש בקול רם, והמורה כמעט בעטה בי"...

או - "וואי, היום בהפסקה, אז יצאתי לקפיטריה לקנות 'מקופלת', ואז מישהו אמר שהוא 'סיים לקרוא את הארי פוט - ' ולפני שגמר לדבר, אני כאילו, רצתי כמו פסיכית ודחפתי מלא אנשים לצדדים, והם כאילו היו ממש, בשוק - "

או - "אבא! לא תאמין מה קרה לי היום!"

"עוד משהו שקרה לך עם הארי פו - "

"לאאאאאא!!! אוה, ריפלקס. כן. אמא, אפשר מים בבקשה? תודה. אז, בכל אופן..."

בקרבת אנשים חדשים, התלבטתי למוות האם לספר על כך שאני קוראת הארי פוטר 7 ושאני על סף איבוד הכרה.

תוך כדי בריחת-ספוילרים אובדנית, ניסיתי להאבק בזמן הנתנייתי הארור ולסיים את הספר.

אם סומסתי "מה עושה?" בעת קריאה, ההתלבטות העלתה בי חששות וחרדה. חזרתי לכסוס ציפורניים, יחד עם קריאת הספר. האם לספר את האמת המרה, או לבלף? מה אעשה?

אם נשאלתי - "את אוהבת לקרוא? מה את קוראת עכשיו?" הייתי משתגעת. עניתי כפעמיים "הארי פוטר ואוצרות המוות" והייתי מאוד קרובה לספוילר האוכל בתחת, עד כדי ריצה ללא שוב. השארתי היכנשהו את הילקוט, הכל למען הימנעות מהנורא מכל.

גם כאשר ידידי הטוב מכולם עבד עליי כי "הרמיוני מקבלת כדור בראש!!!"  - דבר בל יקרה בעולם הקסם, דה - הוא קולל בשפת הספר. "סקיב מחורבן, בוצדם, אקספליארמוס על הראש שלך, אוכל מוות, בטח מסלית'רין בטח, התנשמת שלך מקבלת בתחת מגמדון בית, אפילו השרביט שלך קטן..."

ועתה, כבר כמה ימים - חופשייה ומשוחררת. הבריחות האין-סופיות היו שוות את ההפתעה העצומה שבסוף!!!!

קראו את הארי פוטר, מהראשון לאחרון, סקיבים.

"נוע!" אמא, אבא ובוטן הביטו בי כחולי רוח. "מ-ה, ה-ס-ו-ף, ש-ל, ה-ס-פ-ר?!"

מצאתי את עצמי, עד עצם היום הזה, מתחמקת בלי דיי מלענות.

[מדוע, שואל הקורא האומלל?]

אינני יודעת. לפסיכולוגים אשר ביניכם - לשיפוטכם.

אוהבת,

אוליביה. :]

(ומפאת היות הפוסט הזה עתיק יומין, מיד יעלה אחד חדש וטרי!)