איך השיר הזה בא לי בטוב, ממש תואם את השבועות האחרונים שעוברים עליי. לא הכרתי אותו לפני כן, הכרתי רק את הציטוט המפורסם מהשיר אבל לא שמעתי את כולו. בכל אופן, השבועות השחורים רק הולכים מתעמקים ומתארכים, עדיין אין לי מצברוח לכלום וכל פעם שעולה השאלה אם לצאת מהבית אני חושבת טוב טוב ותוהה אם כדאי לי, אם שווה להתארגן ולהוציא אנרגיות.

אני לא רוצה להמשיך ככה אבל גם אין לי כוח להשתנות. 

אתמול בחרתי שני זוגות משקפיים חדשים, אני שמחה כי סוף סוף אני מטפלת בראייה הכושלת שלי אבל מצד שני הפנים שלי נבראו בצורה כזו שאף מסגרת לא יכולה להחמיא לי ולו בקצת..

ואנחנו ממשיכות לריב, ולא בא לי, אני רוצה לסיים, שנשלים, אבל זה כמו צלקת מכוערת.. גם אם נשלים זה יהיה כמו מכשול. לא נשכח, לא נסלח, רק ננטור טינה ונתרחק במסווה של 'נעבוד על הקשר וננסה להחיות אותו'

גם פסח מתקרב, אבא החליט שנחגוג אותו באילת עם כל ההא והדא מהמשפחה שלו. אפילו שזה אילת ואני אוהבת להסתובב בטיילת ואני גם אעשה צלילת היכרות זה לא מלהיב אותי בכלל. תנו לי לשבת בבית, ליל סדר מאולתר בלי הקראת מגילה. עם אופציה לשבת בשולחן עם פיג'מה.

ובנוסך לכל זה אבא גם מכריח אותי ללמוד נהיגה. אחרי שהמשקפיים יגיעו אני אלך להוציא טופס ירוק. אני ממש ממש לא רוצה ללמוד נהיגה, לא רוצה להתקרב להגה, יש לי פחד לא מוסבר ממשאיות ומכל כלי רכב שגדול ממני. ועוד ירושלים זו עיר כל כך מסורבלת..

מה יהיה?