אם מישהו יוכל לומר לי למה תמיד בסוף כל ערב טוב שכלל יציאה עם חברות וצחוקים וסבבה, נגמר בכך שאני מגיעה לבית ומתחילה להיות עצובה, שוב.

כאילו כל המתח ירד, ואני שוב חוזרת לחשוב על הדברים שהפסדתי ועל זה שהפכתי לאדם סופר פסיבי שלא מצליח להשתלט על הרגשות שלו.

למה אני חושבת על הגעגועים שלי, על הכמיהות שלי, על החלומות שלא יתגשמו, על הפנטזיות של מה היה קורה אם..

למה אני ממשיכה להתעסק בזה

היה לי ערב מעולה, חייכתי לכולם ולא עברה לי אף מחשבה שחורה בראש.

ורק באוטובוס חזרה לבית התחלתי לתהות. לחשוב על העבר ועל הטעויות.

אני רוצה לצאת מזה, אני מפחדת לצאת מזה.

אני לא מסוגלת להמשיך הלאה כשהמחיר ששילמתי כל כך חד ומול העיניים שלי כל היום, כל יום.

אני רוצה לחזור לפעם.

אני רוצה מישהו שיעזור לי, ושיאהב אותי.

אבל אין כזה.