לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2008    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2008

בפח, אמרתי לה, אין יותר משקל בבית.


קטע מתוך הספר "אנורקסית שלי"/אורלי פוקס-ברקוביץ

היא עלתה כמעט כל שעה על המשקל, כאילו חשבה שהריקוד האירובי שתרקוד בטח יוריד עוד כמה גרמים במשקלה. עלתה וירדה כמו משוגעת.

טרחתי בהכנת ארוחת הערב, לפי התפריט של יפה. השתדלתי לא לחרוג ממנו, לפעמים קצת לגוון שלא יימאס, אך להיות עקבית, חשבתי לעצמי.

בואו לאכול קראתי, האוכל מוכן.

באים באים, אמרה מיטל.

מה זה האוכל הזה- שאלה מיטל. מה כולנו בעונש? היא רוצה המשוגעת לעשות דיאטה שתעשה, תניחי לנו, אנחנו רוצים אוכל טעים ומשמין.

די מיטל תפסיקי, את ממש לא הוגנת, אמרתי.

איכס, צעקה שני, מה אני יאכל פה, אני לא אוהבת כלום, אני רוצה את הקורנפלקס כריות שלי או את הפרוסה עם השוקולד פרה, אם לא אני לא אוכלת.

תרגעי, ילדה, לא יקרה לך כלום אם תאכלי אוכל בריא, אמרתי.

לא רוצה, פסקה הקטנה נחרצות, מה שאני אוכלת טעים ולא רוצה בריא.

יו, איזה מעייפים אתם צעקתי, כבר היה עדיף לי לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה, לפחות לא הייתי רואה ולא הייתי מתעצבנת. רק תלונות יש לכם.

ליאת ישבה ובהתה באוכל. לא ממש בא לה לאכול, היה ברור לי שהיא אוכלת ולא נהנית מעצם האכילה. היא שמה קצת מכל דבר בצלחת ומרחה את הזמן.

שיו, כמה זמן לוקח לה לאכול, כבר אני אוכלת יותר מהר, צחקה שני.

יופי לך, מה אנחנו עושים תחרות אוכל. רוצה גביע שאלה בציניות?

כולם סיימו את ארוחתם וליאת עדיין נשארה במטבח לבדה.

לא אהבתי את העניין שליאת נשארה לאכול לבד במטבח, ליתר דיוק גם לא ממש סמכתי עליה בענייני האוכל בזמן האחרון.סיימת? תבואי להראות לי צלחת ריקה, אמרתי.טוב?

באמת את לא רצינית נכון? מה את חושבת שאני שני או מיטל?

אמרתי משהו לא? מה קשה להבין? כן, בעניין האוכל את יותר גרועה משני ומיטל, למען האמת את צריך להשגיח עליך כמו על תינוק קטן.

טוב, טוב, אני אראה לך צלחת ריקה מרוצה? את לא סומכת עלי בזמן האחרון ולא מאמינה בי נכון?

נכון.מעבר לזה, תדברי אלי יפה, ותורידי טונים, אמרתי אני לא חברה שלך אני אמא שלך, תדברי אלי בכבוד הראוי.

הבנתי אמרה, ומשכה את הזמן עד שסיימה את האוכל, או ליתר דיוק מרחה את הזמן.

היא שהתה במטבח עוד עשרים דקות נוספות. לא חשבתי לעקוב אחריה ולראות מה היא עושה, למרות שהיו המון חששות בליבי, רציתי מאוד להאמין שהיא לא עושה שטויות.

הנה צלחת ריקה. תודה אמא היה טעים, שבעתי.

היא פנתה לכיוון השירותים ואחרי כמה דקות שוב פנתה לחדר השינה שם שכב לו בפינה בצד המשקל, שהיה כה מאיים בשבילה. היא עלתה שוב על המשקל שהיה עקשן והתעקש על אותו משקל מקודם. היא עלתה וירדה עלתה וירדה כמו במין מתקן בגן השעשועים או בלונה פארק, כל פעם מכוונת את הכפתור ומאפסת אותו, חושבת אולי המשקל קצת התבלבל.היא החלה לפשוט את בגדיה, אולי זה קצת מעלה כמה גרמים.

אוי איזה יופי, קילו פחות, צהלה.

היא העלתה חיוך קטן על פניה, חיוך ממזרי של ניצחון, כאילו אומרת אתם רואים הראיתי לכם.

למחרת גמלה בליבי החלטה, להעיף את המשקל מהבית. הוא היווה סכנה ואיום לגביי, הילדה כל הזמן עסוקה בלעלות ולהישקל, לא מצא חן בעיני הדבר.

מיד בבוקר מוקדם לפני שיצאתי לעבודתי, שמתי את המשקל בתוך שקית והורדתי אותו עם שקית הזבל הביתי.

נסעתי לעבודתי כמדי יום, היום הראש שלי קצת לא היה בעבודה, חשבתי על כל מה שקורה עם ליאתי, הייתי מאוד טרודה ומודאגת. לא אהבתי את מה שקורה איתה. היתה לי תחושה שמשהו לא בסדר ואנחנו מתחילים לאבד שליטה אך עדיין לא ידעתי עד כמה חמור העניין.

בשעה 10:00 צלצל הטלפון הנייד. ליאת, כמה צפוי, היתה מעברו השני של הקו. מה קורה ילדה שאלתי? למרות שידעתי בדיוק למה היא מצלצלת אלי. אמא , מה קרה למשקל? איפה שמת אותו?

בפח, אמרתי לה, אין יותר משקל בבית.

איך עשית לי דבר כזה? השתגעת? איך אני אדע עכשיו כמה עליתי או ירדתי.

אין בעיה תדעי, פעם בשבוע או שבועיים כשנלך ליפה הדיאטיקנית.

זה המון זמן שבוע או שבועיים אמרה.אני לא אוכל לדעת עכשיו אם מה שאני אוכלת עוזר לי לרדת במשקל או לא ואם התפריט שלה בסדר.

אל תדאגי, יפה כבר תגיד לך מה בסדר או לא ואם תראה לנכון תפחית בתפריט או תוסיף.

 

בעבר פורסמו קטעים נוספים מהספר, הספר יצא לאור וניתן לרכוש אותו בחנויות "צומת ספרים" ו"סטימצקי".

 

 

 

נחמד מאוד להאשים אותנו בכך שאנחנו לא מפרסמות פוסטים, עוד יותר נחמד אם יהיו לנו פוסטים לפרסם  לכן כשתתחילו לשלוח, נפרסם.

 

נכתב על ידי , 18/3/2008 22:08  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יש שם ב-28/4/2009 10:56
 



נעים להכיר


 

מנהלת חדשה בבלוג, ביחד עם לינט.

לקטע המלא...
נכתב על ידי , 6/3/2008 16:14  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של a8jz1x ב-21/6/2017 19:39
 



I'm a child anorexic


סרט ששודר בבריטניה המציץ לתוך חייהם באשפוז של ילדים החולים באנורקסיה.

 

 

לדעתי סרט מעולה להעלאת המודעות לנושא, בעיקר כי מדובר בילדים קטנים שהתחילו לפתח הפרעות אכילה עוד מגילאי 7-8 ולאחר כמה שנים חלו באנורקסיה.

 

הסרט אינו מתורגם לעברית. הסרט משודר ב-7 חלקים מכיוון שהסרט ארוך מדיי ולא ניתן היה להעלות כקובץ אחד לאינטרנט, מוזמנים לצפות ולהגיב.

 

I'm a child anorexic

 

חלק 1.

חלק 2.

חלק 3.

חלק 4.

חלק 5.

חלק 6.

חלק 7.

 


 

נכתב על ידי , 5/3/2008 12:13  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קטי ב-6/3/2008 18:21
 



אני רוצה שתצילו אותי.


 

הכל התחיל כל כך מזמן...
כל כך מהר...
הייתי ילדה שמנמנה... אני דווקא חשבתי שאני רזה.. והפנים שלי- זה הדבר הדוחה שבי לא השומן...
אני זוכרת מלא מיקרים בהם שמעתי הערות לא נעימות כמו "עופי ממני י'שמנה.."
אבל הכי אני זוכרת זה את הטיול השנתי של כיתה ד' או ה' .
אני זוכרת שהיינו באוטובוס ואני והחברה הכי טובה שלי (גם עכשיו היא נשארה חברה הכי טובה) רבנו.. ריב חסר חשיבות של ילדות קטנות.
היא באה לקלל אותי בקללה שאני הכי שונאת שמנה אז אמרתי לה "שמנה נכון??" והיא רק אמרה "כן" כאילו זה הדבר הכי ברור בעולם...
אני חושבת שזה התחיל עוד לפני או אוליי עוד טיפה אחרי..
ההרגשה הזאת שלא נותנת לך לישון... שמעיקה עלייך בכל דרף אפשרית..
היא!! שאמרה לי תמיד כמה רזה אני ויפה אני ומושלמת אני.. אומרת בדיוק את ההפך.. היא פשוט שיקרה לי...
הפכתי להיות ילדה חסרת ביטחון מכוערת שמנה וחנונית כזאת שכל הזמן לומדת.. שלא יוצאת לפגישות כיתה .
אני זוכרת שהייתי נשקלת אחרי השירותים ולפני השרותים. אני זוכרת שהייתי קוראת לאחותי שתישקל לבדוק שאני עדיין פחות ממנה במשקל..
גם אם זה בקילו בחצי קילו בגרם!!! ההשוואה שעשיתי (ועושה) ביני לבין אחותי גומרת אותי...
כל הבנות הרזות חסרות הציצי בכיתה שלנו גרמו לי לעשות דיאטה בסוף כיתה ה' .
אני כמו מטומטמת סיפרתי לידידים שלי אבל הם צחקו עליי.. הם לא הבינו שזה רציני.. שאני הולכת להתמיד שאני הולכת להשיג את התוצאה המושלמת.
הרזתי אוליי 5 קילו וניראתי טוב .. ידעתי שאני ניראת טוב אבל לא מספיק.. תמיד הייתי פרפקציוניסטית והייתי צריכה (גם פה) להשיג את התוצאה המושלמת שתגרום לכל חברותיי לקנא, להעריץ אותי ולהגיד סליחה על כל ההשפלות שהן גרמו לי לעבור...
אבא שלי (שהוא רוב הזמן בעבודה.. אין לי מושג איך הוא שם לב) ראה שאני מחשבת כל דבר שנכנס לפה שלי
שאני עושה הרבה ספורט שאני לא מפסיקה להתלונן שאני שמנה שאני מכוערת שאני צריכה עוד לרזות שאני צריכה להיות לפחות 10 קילו מתחת לאחותי הגדולה והבין שאני מפתחת אנורקסיה.
אני זוכרת שקיבלתי באיזה מבחן ציון גרוע והידיד שלי שאל אותי על מה אני חושבת..
לא רציתי לומר לו שאני חושבת שאני אנורקסית.. ובגלל זה ירדתי בלימודים הוא לא יבין .. איך הוא יבין?? אבל אמרתי לו בכל זאת...
הוא פשוט צחק לי מול הפנים... הרגשתי שהפנים שלי נהיות סגולות מבושה מחוסר הבנה מטיפשות !!!!
הוא פשוט אמר לי שאני סתם מדמיינת ... אבל איך אני יכולה לדמיין??!!! אני מודה!!! אני יודעת שאני מפתחת אנורקסיה אבא שלי אמר לי הראה לי תמונות והכריח אותי לחשוב שזה מגעיל להיראות דקה!!! אז מי אתה שתגיד לי מה אני???!!!
הרגשתי רע.. הרגשתי שבא לי למות... כי אחרי זה לא איחרו לבוא הירידות על זה שאני אמרתי שאני חושבת שאני אנורקסית..
מבחוץ צחקתי איתם.. מבפנים מתתי לאט לאט.. הרגשתי רע.. שאף אחד לא מבין אותי, לא מאמין לי...
שכשאומרים לי שאני רזה הם סתם משקרים כמו שהם שיקרו פעם...
אני צריכה להרזות להיות רזה.. יותר מאחותי .. יותר מהחברות שלי.. להיות הכי יפה... הכי מקובלת.. להיות הכי הכי הכי הכי ב-ה-כ-ל-!!
לא רציתי להיות אנורקסית... הייתי פותחת אנציקלופדיות וקוראת על אנורקסיה כדי להשתכנע שזה רע... שזה לא טוב!!
אבל איכשהוא תמיד הם באו וצחקו עליי לעגו לי.. שאני טיפשה על זה שאני חושבת שאני אנורקסית שאני צומי.. שאני רוצה שישימו לב אליי!!!
ויש משו בזה!!! אני רוצה שתצילו אותי!!!!!! שתתמכו בי!!!!!! אני בכיתי דמעות מלוחות של עצב של אכזבה דמעות דיאטטיות 0% שומן..
רע .. מאוד רע..
אני מתקשרת לחברה שלי והשיחה שלנו הולכת ככה:
"היי" אמרתי
"היי. יש חדש?"
"הקאתי"- תשאלי אותי למה.. תגידי לי שזה מסוכן.... תעזרי לי!!!! תצילי אותי!!!!
"מה למה?"
"סתם לנסות... להרגיש איך זה" תגידי לי שאני בולמית תגידי לי שאני צריכה עזרה ווקשה!!!
"חחחח.. איזה מצחיקה את.. סתומה אחת"

משיחה הזאת הבנתי שאם היא.. החברה הכי טובה שלי לא קולטת שאני זועקת לעזרה..!!!! שאני אומרת הצילו הכי ברור שאני יכולה!!!!!
מי יעזור לי???
אז אני אמשיך לאכול הרבה כדי לא להיות אנורקסית ואז לנסות להקיא הכל אבל ללא הצלחה כי אני לא מצליחה להקיא...
אז אני אמשיך לעשות ימי צום בלי שאף אחד ישים לב...
אז אני אמשיך לשנוא את עצמי.. ללבוש בגדים רחבים... לעשות מיליון כפיפות בטן... להירשם לכל החוגים שמורידים שומן!!!
אני לבד...
אני כל כך כל כך לבד!
עד שלפעמים עולה המחשבה שהמוות הוא הפיתרון הכי טוב...

 


 


נכתב על ידי , 4/3/2008 20:12  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של - ב-21/1/2009 18:44
 



כי הילדה הזאת, היא אני.


  

 

 

היא לא הייתה כ"כ מיוחדת, לא היה בה שום דבר מיוחד. ילדה שמנמנה אחת, עוד ילדה בכיתה.

אני חושבת שהיא התחילה דיאטה, בכיתה ח' בערך, תחילה ח'. היא ירדה במשקל, ועוד ירדה, שמונה קילו חביבים. החמיאו לה, ועודדו אותה, והמשיכו והמשיכו להגיד לה כמה שיפה לה ככה.

יום אחד הדיאטה עצרה, ככה, כמו כל דיאטה. אני חושבת שהאכזבה הייתה גדולה. חודש עבר, חודשיים עברו, ושום גרם, או קילו נעלמו. 'לפספס ארוחות זה בסדר', כך היא חשבה, 'לא להביא כריך זה בסדר', כך היא הייתה בטוחה. 'שווה להרעיב כדי להיות רזה', ככה יצאו המילים מפיה, והיא חשבה שזה הגיוני למדי.  היא יום אחד אכלה משהו אחד יותר מדי ואמרה לעצמה שלעולם לא תהיה רזה, כי אין לה שליטה על האוכל שלה.

כולם שכחו שהיא רזתה או ירדה קילו אחד בכלל, אף אחד לא זכר שהיה מאמץ שכזה בכלל. ופתאום בתחילה כיתה ט', הבום הגיע. היא ירדה וירדה בפלאים, בנמרצות, קילו אחר קילו אחר קילו נשרו ממנה, כולם כ"כ החמיאו וכ"כ אמרו שיפה לה ככה, אמרו שמאז שהיא רזתה היא גם נראית יותר יפה.

אמרו לה 'כל הכבוד', ו'איך עשית את זה?' והמון המון 'וואו' נלהבים. כששאלו איך היא ירדה את כל זה היא התלבטה מעט ואמרה 'דיאטה רגילה'. ואם שאלו לפירוט הייתה אומרת 'לפי קלוריות', אף אחד משום מה לא באמת הבין.

ואני ידעתי, אני ידעתי שהיא נלחמה על כל גרם, התעללה בגופה ובנפשה להוריד את זה, החיוורון השתלם, כך היא בטוחה. הסבל שווה את זה, חיזקה את עצמה.

ואני בתוכי ידעתי, שכלום לא שווה את הסבל שהיא עברה, את הסבל שהיא עוברת.

אני בטוחה שלחיות חיים נורמאליים יותר משתלם, אני בטוחה שהיא רוצה שלשאלה 'איך עשית את זה?' תהיה תשובה אמיתית, שאפשר להגיד עם חיוך, לא מזויף.

אני בטוחה ואני יודעת כמה שהילדה הזאת רוצה את החיים שלה בחזרה,

אני בטוחה ואני יודעת, כמה אני רוצה את החיים שלי בחזרה.

כי הילדה הזאת, היא אני.

 


 

תסלחו לי על הבלאגן בבלוג, אני מסדרת מחדש את הפוסטים, הרשימות והעיצוב בשביל שיהיה לכם הרבה יותר נוח להתמצא ובשביל להקל על עצמי. אתם מוזמנים להמשיך לשלוח לי מיילים ולפרסם את הסיפורים האישיים שלכם, המחשבות שלכם וסתם להתייעץ.

 

נכתב על ידי , 4/3/2008 15:36  
34 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של דנה ב-20/11/2009 01:21
 





כינוי: 

מין: נקבה




95,857

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללינט וירדן. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לינט וירדן. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)