הרבה עדכונים עברו ולכן בחרתי להעלות עוד דף טיוטה שנכתב לפני זמן מה -
לפני כ-6 שנים חייתי בעולם שונה לחלוטין מהעולם של היום. זה היה עולם שהיה לי בו המון כח. המון השפעה. תמיד תמיד כל הסודות היו עוברים דרכי ותמיד היתה לי את האפשרות להעביר מסר מסויים לצד השני עליו התלוננו, רצו או סתם הזכירו. כך למשל חיברתי בין אלעד וענבל והם היו יחד כ-5 שנים.
הבעיה היתה שבעצם זה מה שהייתי עבור רוב האנשים - אותו אחד שעוזר ומסייע בלבד. אותו אחד שפחות חשוב להיות לצידו כאשר טוב לנו. רק כאשר זקוקים לעזרה. זקוקים להצלה.
מובן שלא כולם היו כך אבל הרבה מאלה שלא היו כך וכן הקשיבו לאשר על ליבי, כבר לא ממש בקשר איתי כיום כמו שרה או עדן לעומת אותם חברים שעדיין שומרים איתי על הקשר. אני עוד תוהה מה זה אומר.
אבל אז לפני 5 וחצי שנים החלטתי. אין לי יותר מה לחפש כאן. אין לי יותר את הכח להיות הסופרמן של כולם שברגעי משבר מחפשים אותי, אבל אינם זקוקים לי יותר לאחר מכן. לכן החלטתי לשים קץ לסופרמן ולהפסיק להיות המשענת שלהם. ואז יצאתי לטיול הגדול שלי שלקח כחצי שנה.
שם בטיול הגדול אפשר להגיד שפתחתי את עיניי וראיתי. ראיתי שגם אם נוגעים בקצה העולם עדיין אפשר למצוא בקלות בדיוק את אותם סוג האנשים שיש כאן. שפה אחרת, התנהגות זהה.
זה קרה לי שפגשתי בחורה מאוד נחמדה ממדינה אחרת כשהייתי בטיול. בהתחלה השיחות שלנו היו מאולצות ובנאליות עקב כך שהחבר שלי והחברה שלה התחברו בניהם. כך נגרר שאני והיא קצת נתקענו אחד עם השניה. אבל מעצם כך לפתע דיברנו על נאמונתה לחבר שלה בארצה, זה מה ששבר את הקרח והפך את השיחות שלנו לשיחות עמוקות. כל כך אהבתי את ההשקפות והאידאולוגיות שלה. קצת התאכזבתי שלא היה מגע אינטימי כמו שחבר שלי לטיול וחברה שלה הגיעו ביחד אבל זה היה ברור למה. ובכל זאת הרגשתי שסוף סוף מישהו נוגע בי במקום המרוחק הזה כל כך שם בסוף העולם. וכך שאולי לא היה מגע פיזי אבל היא כן נגעה במשהו הרבה יותר עמוק ויקר.
כשהערב ירד היא לקחה את היומן מסע שלי וכתבה לי:
Love and live it, whatever your "it" may be.
You'd made my life richer by meeting you, Thanks 4 that,
Stay who you are.
אך לאכזבתי מספר שעות לאחר מכן הדברים לפתע השתנו. כל מיני דברים קטנים המראים על התרחקות מצידה. מובן שבתחילה לא נתתי לדברים האלה להשפיע והתאמצתי שנשאר קרובים אבל בסופו של דבר שהגיע השעה להפרד, ניסיתי לדבר איתה ולאחל לה דרך צלחה בהמשך המסע ולספר לה כמה התרשמתי ממנה. אך היא משום מה בחרה להמשיך להתעלם ממני. וכך במקום להמשיך הלאה, נשארתי לשבת מרחוק ולהביט בה. הלילה כבר הגיע לקיצו ומצאתי את עצמי יושב בקצה השני של העולם. מביט במקום המיוחד הזה בו השמש העולה מין הים. והיא? היא בינתיים מתגופפת עם הבחור השלישי שלה לאותו היום.
באותו רגע הייתי שבור איך גם בצד השני של העולם אני מגיע בדיוק לאותו המצב שאני מגיע גם כאן בארץ. ולקח לי זמן להבין אבל רק בהמשך הטיול הבנתי - זה אני. זה אני שנשאר בדיוק כפי שאני. כאן הבעיה, במילים שהיא רשמה לי. שגם היא מצפה שאשאר כמו שאני. לכן בעצם השינוי הזה חייב להגיע ממני. ואז בעצם בזכות הטיול הבנתי. הבנתי שאני צריך לעשות משהו אחר, לחיות אחרת ואז החיים יראו אחרת. וכך היה.
לאחר שחזרתי מהטיול עדיין חזרתי לאותם סוגי חברים ואותם סוגי קשרים ואפילו לאותה העבודה בדיוק. אבל הפעם המטרה שלי היתה לחסוך כסף ללימודים. הפעם אני מפסיק להיות הכלומניק שמחכה שהדברים יגיעו אליו ועוזר בדרך למי שהוא יכול. הפעם אני עוזר לעצמי גם אם זה יפגע באחרים. ועם המטרות האלה הלכתי ללמוד.
למטרה הזו הגעתי דווקא בזכות בלוגרית מקסימה מכאן שאני כבר כמה שנים מנסה למצוא כדי להודות לה. אבל אין לי שום אמצעי תקשורת איתה והבלוג שלה כבר נמחק.
ידעתי שבלימודים אני אפסיד המון קשרים משום שלא יהיה לי זמן להיות שם ולשמוע או לעזור ולהקשיב. וזה אומר שמישהו אחר יתפוס את התפקיד. אבל הפעם אני מוכרח ללכת בדרך הזו. גם אם זה מבודד אותי עוד יותר ממי שכן נשאר לצידי.
ובאמת הגעתי ליום הראשון ללימודים עם המטרה והנחישות למרות שהסיכוי לקרבה אמיתית קטנה. אבל דווקא אז. דווקא שם הכרתי אותה. את אשתי לעתיד. אומנם באותה תקופה לא ידעתי את זה. אבל כן ידעתי שאותה אני רוצה. מי היה מאמין שנלך ללמוד באותו המקום. מי היה מאמין ששם נפגש.
אז כן, מאז חלק ניכר מהקשרים שלי נמוגו משום שאת כל זמני השקעתי אך ורק בלימודים וגם בסוף השבוע כבר לא הייתי מגיע כמעט אף פעם. אבל חלק מאותם קשרים נשארו ועצוב לי מאוד על מי שהלך. אבל מאזן הכוחות השתנה לחלוטין ואת מקומי תפס חבר אחר. הוא חבר טוב שאני בקשר הדוק איתו. ואני לפעמים מביט בו בקינאה ורואה את המקום בו עמדתי. למרות שכאשר עמדתי שם, רציתי לעמוד בדיוק היכן שאני היום. כנראה שככה זה - תמיד נרצה לעמוד במקום שאנחנו לא נמצאים בו.
גם אישתי לעתיד עברה עולם שלם שונה שהיא הותירה מאחור. במקרה שלה מדובר בעולם כאוב ובוגדני שהותיר צלקות איומות.
ואז הגיע היום המיוחל - יום ההצעה. היום נפתח בצורה מאוד שיגרתית ובזמן שהיא חשבה שהיא תעבור עוד יום שיגרתי, התוכניות קצת השתנו. לא אפרט את כל הפרטים שהיו שם, אבל השיא הגיע בערב כאשר במקום המיוחד שלנו כרעתי ברך והענקתי לה את הטבעת.
היא היתה כל כך נרגשת, מופתעת ושמחה שהדבר הראשון שעשתה לפני שענתה לי היה להתקשר לחברה הכי טובה שלה כדי לספר לה בהתרגשות ולוודא שהיא לא זו שעמדה מאחורי ההצעה. וככה אני צופה בה בזמן שהיא מדברת עם החברה הטובה שלה כאשר אני עדיין כורע ברך. :)
העוברים והשבים ברכו אותנו במזל טוב. לה היה קשה להבין את זה ולמען האמת גם לי - סוף סוף מאורסים.
כל כך הרבה זמן כל אחד מאיתנו חיכה לרגע הזה, כל כך הרבה זמן קיוויתי לאדם קרוב משלי שירצה להקשיב ולהיות איתי. אדם שאחייה איתו במקום שבו נרגיש שייכים - ביחד. ואת זה כל אחד מאיתנו גילה בעולם החדש של שנינו כאשר את הישן הותרנו מאחור. סוף סוף הגענו הזמן שלנו. סוף סוף הגענו למקום בו אנו שייכים. זה עולם חדש, וזו התחלה חדשה.
Here we are
We've just begun
And after all this time
Our time has come
Yeah here we are
Still goin' strong
Right here in the place where we belong
Oh it's a new world
It's a new start
It's alive with the beating of young hearts
It's a new day
And a new plan
I've been waiting for you
Here I am
אם למדתי משהו מכל הסיפור הזה הוא דבר אחד - לכל אדם מגיע הזמן שלו גם אם זה לוקח יותר או פחות זמן. אבל השינוי יגיע בסופו של דבר מההחלטה שלנו לשנות. ויחד עם השינוי גם צפויות הפתעות חדשות, אומנם לצד הדברים השלילים - אבל כך זו לפחות דרך שאנחנו בחרנו ולא דרך אליה נקלענו.
אז זהו. רשמית אני כבר לא רווק. מצטער בנות. ובנים. :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
