אם מישהו בעבר היה נוהג לכתוב והפסיק, הוא ודאי יודע מה חישבות של המקום הזה. לפרוק ולתעד את הדברים. נתקלתי בכל כך הרבה פנינים מין העבר ששכחתי מקיומם, רק בזכות אדם מיוחד שמזכיר לי תמיד את האדם שהייתי, אני נוהג לחזור לכאן ולמצוא את התיעוד לכך. התיעוד לאדם שהייתי.
הרבה מהקוראים הישנים שכבר מחקו את הבלוגים שלהם והמשיכו בחייהם, ייעצו לי להפסיק את הקשר עם חברי הקרובים שלפעמים גם פוגעים בי כל כך. לדאוג להתקדם בחיים כדי שיהיה לי טוב. תמיד הסברתי שאינני מעוניין לחזור לחוסר הקשר הזה כי שם עמדתי כל תקופת הנעורים שלי וסבלתי כל כך. ועתה, עתה נראה שחזונם התממש. עתה נראה שבאמת הגיע הסוף לקשר איתם. כמובן שמדובר על אירוע אשר החל מסיבה קטנה וחסרת משמעות. אבל זה בסך הכל עניין אשר מתקשר לנושא הרבה יותר עמוק.
פעם ראו בי כסופרמן של כולם, המנהיג, האיש שיודע הכל ומארגן את הכל, הקיסר של האימפריה. לא משנה כמה ניסיתי להסביר שאין מדובר בכך, אף אחד לא הסכים לראות זאת אחרת. ובאמת כך נהגתי, בעיקר עבורם. כל סוף שבוע היו נושאים אלי את עיניהם בכדי לארגן את היציאות והחוויות בכל התהליך המסובך של ההגעות, המיקום, הזמינות, ההסעות ועוד. אבל הזמן עבר ולאט לאט חיי התמתנו יותר ויותר. פחות הייתה לי האפשרות למלא את התפקיד הזה וכבר לא לקחתי באופן קבוע את החלק הפעיל בארגון כפי שכולם ציפו ממני. עתה, הגעתי לחיים הרבה יותר חשובים ומתונים וצריך להשקיע עכשיו במשפחה ובדור העתיד. הם רובם נותרו ילדים וחיים את אותו סגנון חיים של פעם, אני מגיע לביקור רק לעתים כאורח. אבל מין הסתם שאי אפשר להישאר כאורח בתפקיד בכיר. ולכן מעמדי ירד. את מקומו תפס אדם אחר. אדם שתמיד הערכתי ונתתי מקום של כבוד. אדם שעתה כל העניים נשואות אליו. זה מדהים איך בכוח צוחקים מהבדיחות שלו. אפילו שכתבתי על נושא זהה בדיוק כמה ימים קודם לכן, לכך איש מהם לא הגיב. אבל כאשר הוא עצמו אמר את אותו הדבר, לפתע אין סוף לתגובות בנושא. אחרי הכל זה עניין טבעי שכאשר מעריצים אדם מסוים, דבר שהוא אומר או תומך בו בעל משקל וכבוד רב מאשר אדם שפחות מתייחסים אליו. וכך ממש כמו בטבע, אחר הגיע לתפוס את כיסא המלוכה במקומי.
באופן עקרוני אני אמור להיות שמח שסוף סוף מוכנים לקבל את מי שאני באמת. אבל אז זה קרה. עלה ריב דיי מטופש על נושא כל כך לא חשוב. ארז ורן האשימו אותי שאני עקשן. משעשע שהם לא נחשבים עקשנים שהם ממשיכים באותו הוויכוח בעצמם. מדוע אם הם ואני לא מסכימים על עניין מסוים וממשיכים לדבוק איש בדעתו, אז רק אני העקשן? את הניסיון להשליט סדר כביכול, לקח על עצמו אותו בחור אשר תפס את מקומי במעגל החיים. אבל דעתו בנושא דיי הייתה ברורה וראו כיצד הוא הסיט במידה מעודנת כנגדי. כאשר אני בעולם הישן בו הייתי בתפקידו, הייתי מנסה למצוא את עמק השווה בין כולם וגם אם הייתי נוטה להסכים עם צד מסוים, הייתי פונה להסביר את הדברים לצד האחר באופן אישי. לא הייתי נוטה להאשים אף צד בפומבי וכן הייתי מנסה להביע את החוסר עניין לכל אחד מהצדדים. אך הוא לא טרח להסתיר זאת יתר על המידה והפתרון שלו לעניין היה לפנות בפומבי אל רן ואל ארז שפשוט יפסיקו להגיב לי משום שהם לא מסכימים עימי ואני כביכול סותר מעט את דבריי. כל כך כעסתי, אבל גם הוא הפסיק להגיב וכולם עשו יד אחת נגדי. פשוט הדיחו אותי מתפקידי. מילא נושא הוויכוח עצמו, אני לא מתיימר לשנות את דעתם. כל הוויכוח החל בגלל משהו שאני אישית מאמין בו והם התפלאו שזה כך. אני לא ביקשתי מהם לשנות את דעתם, רק שאני לא מסכים בעקבות הסיבות שציינתי. אבל מנקודה מסוימת, העובדות כבר לא באמת שינו דבר מה וזה הפך להיות נושא אישי. אישי מידי.
הקבוצה שתקה כמה ימים עד ששוב פעם רן ניסה כביכול להציג הוכחות נגד. בתוך ההוכחות שהוא הציג, ציטטתי לו את דבריו שלו כדי להתמקד ולהציג לו את הטעות בתוך הדוגמה שלו. התגובה שקיבלתי מצידו היא שאני נטפל דווקא לנקודה מסוימת וששאר הנקודות דווקא כן נכונות. מיד הצבעתי לו על נקודה נוספת אבל לבסוף הבנתי שאין זה משנה ואין באמת רצון להבין. שהרי, מדוע לא יכול להיות שאם מצאנו סדק אחד, אולי יש כאן סדקים נוספים? כיצד הוא יכול להיות כל כך בטוח במאמר שכבר מצאנו בו טעות אחת לפחות? למה בהכרח הוא צודק ואני טועה? ולאחר וויכוח נוסף, הוא פשוט ענה "שיהיה" והשיחה הסתיימה. אני משוכנע מעל לכל ספק שהבחור שתפס את מקומי או אדם מסוים אחר, פנה אליו באופן פרטי בבקשה שיפסיק להגיב לי כדי לבלוט אפילו טוב יותר בעיניו של רן על חשבוני כנגדי. ומאז הם שותקים. וכך גם אני.
הבעיה היא אינה הוויכוח כמובן אלא הזלזול. הזלזול שדעתי לא משנה דבר. הזלזול שאני זה שמתווכח והם שלחי הצדק. הזלזול בהצגת הפשרה כביכול לשני הצדדים בתחפושת מתווך אשר קורץ בחיוך אל אחד הצדדים בלבד. רק כדי שאותו המתווך אשר תפס את מקומי, יוכל להוריד אותי מעט יותר למטה.
הבנתי שבעבר לא היו מעזים לפעול כך כי היה להם אכפת. כי מותר ואף ברור שתהיה לי דעה משלי. היום כנראה שלא. היום כנראה שכבר לא צריך אדם שממילא עסוק רוב הזמן בדברים אחרים וגדולים מידי כמו נושאים משפחתיים, בטח אם הוא לא חושב בדיוק כמותם. השתקתי את האפליקציה ואינני מעוניין לשמוע מהקבוצה בזמן הקרוב. גם הפגישה שהייתה אמורה להיות יחדיו התבטלה. שמתי לב שהם דיי פעילים, אבל לא בקבוצה. מהר מאוד הבנתי שהם פעילים בקבוצה אחרת, במקום אחר. לכן הבנתי. הבנתי שאני סתם מעיק. הבנתי שהתחזית שחזו כאן בעולם הזה של הבלוג התגשמה לבסוף ואולי רק משכתי את הקץ. הבנתי שאין לי יותר מה לחפש שם ולכן יצאתי מהקבוצה. מיותר לציין שאיש מהם לא פנה אלי ולכן דיי קיבלתי את האישור לכך.
עצוב כל כך. בכל תקופת נערותי חיפשתי את החברים האמתיים. בכל פעם שרציתי לעשות את הדברים שאני אוהב, חבריי מהתיכון פחות התחברו לעניין. הרגשתי לבד. הרגשתי בודד. הרגשתי כלוא לעשות את הדברים שחברי התיכון אוהבים כמו משחקי כדורגל ומסיבות למיניהם, זה הכי קרוב שאפשר עבורי. לכן מעולם לא הבנתי מדוע טוענים שתקופת התיכון היא הטובה ביותר.
ואז הגיע שרה ונכנסה לחיי. היא פתחה בפני שער אשר שינה את הכל. אהבה, אכזבה, אושר, עצב, קירבה, ריחוק אבל מעל לכל - הקשרים האמתיים. ועתה, בדיוק 15 שנים מאז ששרה פתחה בפני את השער אל הממלכה הקסומה שכל כך רציתי להיות בה ואף שלטתי שם ביד רמה, זמן השהות שלי הסתיים וגורשתי משם בבושת פנים כאשר השער נסגר ממש מול פניי, לנצח. שרה כבר מזמן נותרה מאחור והקשרים המעטים שנשארו איתנים, התפוררו להם בבת אחת בימים האחרונים ונותרו גם הם מאחור. בראשי אני רואה את כל התקופה המקסימה שעברנו עם הצער ועם החוויות. עם העצב ועם השמחות. חלקם מוזכרים כאן בבלוג, חלקם רק בראשי. אבל כולם שייכים לעבר. ושם הם יישארו, לנצח.
במקום אחר לחלוטין נמצאת מישהי מדהימה. אותו האדם שתמיד מזכיר לי את המקום הזה. אי אפשר לתאר במילים כמה שהיא מדהימה ומיוחדת. היא עברה כאב איום ונורא אבל מאז היא התקדמה והמשיכה למקום טוב יותר. לאחר מכן, שוב החיים הפנו לה עורף והיא שוב נפגעה כל כך. אבל לעומתי, עבורה אני רואה עתיד טוב ובוהק. היא הרבה יותר צעירה, מדהימה ויפה מבפנים לעומתי. עבורה אין כל ספק שהאושר יגיע.
ואיפשהו זה מעודד אותי מעט. למרות שאני יודע שמעתה והלאה מפסגת ההר אשר הגעתי אליו, אני אמשיך לצנוח מטה - היא בקרוב רק תטפס למעלה יותר ויותר. איפשהו מחמם לדעת שחלק מאלה המטפסים מעלה, ראויים לכך.
אבל את אינך מרגישה בכך. כרגע את מוצאת את עצמך כל כך למטה, הרחק מהשמש, הרחק מין האור אשר זורח גם במקומות החשוכים ביותר. ובקרוב, האור יאיר את דרכך, הישר לזרועות אהוב לבך, האדם שמגיע לו להכנות כך, האדם שמגיע לו לזכות בך. אפילו אם את רחוקה כל כך מהשמש כרגע, את עוד תגיעי באור, בקרוב, בהחלט.
And now again I've found myself
So far down, away from the sun
That shines into the darkest place
I'm so far down, away from the sun
That shines to light the way for me
To find my way back into the arms
That care about the ones like me
I'm so far down, away from the sun again
ובזמן שאני צונח מטה, אני צופה בך מתחילה לטפס כלפי מעלה. וממש כמו השמש והירח בעת השקיעה בסיפור ילדים נודע - השמש אט אט שוקעת למים, הירח עולה למרכז השמיים. לרגע אחד של פגישה מרוחקת, נעמוד בדיוק באותו הקו כאשר דרכי פונה כלפי מטה, ודרכך כלפי מעלה. מעלה אל האושר שלך. ואם יש נחמה מסוימת בנפילתי הגדולה, היא לראות בזמן שקעתי ומבעד לדמעות כיצד את עולה מעלה אל מרכז השמיים והאור שלך בוהק בעוצמה. בסופו של דבר יגיע האדם המדהים עבורך והוא יזכה בך. בכך אין כל ספק, בהחלט.
זאת ניתן לראות בקלות כאשר האימפריות נופלות. לאט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
