אתם מכירים את זה שאתם נמצאים במערכת יחסים ולאחד קשה בחיים אז השני תומך בו. אבל מה קורה אם המצב לא טוב ובוקשי מתראים ושני בני הזוג מתוסכלים מזה ואחד דואג לשני ומנחם אותו.... אז מה קורה עם השני?

טוב אז זה הולך ככה...

אני וחבר שלי כבר חצי שנה ביחד. ההורים שלי לא יודעים מזה. הם לא אוהבים אותו. ולכן מאוד קשה לנו להיפגש אבל אנחנו מסתדרים. אני והוא נמצאים עכשיו בתקופה מאוד לחוצה. הוא עוד שבועיים נוסע להופיע באיטליה ויש לו ים של חזרות ואני עובדת וצופים ואנחנו נפגשים אחת לשבוע וגם אז אנחנו נרדמים ביחד כי אין לנו זמן לישון כל השבוע מרוב לחץ. שלא נדבר שמגע מיני לא היה בנינו לפחות שבועיים שזה לעצמו קשה. מאוד קשה לו. החזרות קורעות לו את הצורה והוא קורע את עצמו בעבודה והוא מאוד מתוסכל מזה שאנחנו לא מתראים ואני מאוד תומכת בו ואני כל הזמן מעודדת אותו שיהיה בסדר שאנחנו נסתדר. אני דואגת להגיד לו תמיד שאני אוהבת אותו המון ושאני פה בשבילו. ושקשה לו והוא עומד ליפול אני מרימה אותו תמיד וגורמת לו לחיוך. הבעיה היא שגם לי רע. ואני נמצאת עכשיו במצב על הפנים ואין מי שיעודד אותי. העזתי פעם אחת להישבר לידו והוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. אני לא יכולה להרשות לעצמי להישבר לידו כי אני לא רוצה שהוא ישבר. ואין לי אל מי לדבר. החברות שלי לא בידיוק מבינות אותי וכל מי שהיה לי בחיים התרחק בידיוק כמו שחשבתי שיהיה. בשנה שיעלה לי טיפה חיוך על הפנים הם פשוט יעלמו.

ומה בעצם עובר עליי?

זה מתחיל בצופים... רע לי רע לי רע לי רע לי שם! אני רוצה לעזוב! אני רוצה ללכת! לא טוב לי עם האחריות הזאת לא טוב לי עם כל מה שקורה שם. אני לא מוצאת את עצמי שם. לפחות לעזוב את ההדרכה. אין האחריות הזאת לא עושה לי טוב וכנראה כי אני לא נהינת שם ומעבר לזה אני ממש ממש סובלת. אבל אני לא יכולה לעזוב כי יש לי את האחריות הזו ואני לא אחת שתעזוב ותשאיר את החניכים שלי ככה כי זה פשוט לא יהיה פייר בשבילם. אבל אני לא יכולה יותר. אני לא יכולה אפילו להסביר כמה לא טוב לי שם.

אני בלחץ אטומי יש לי פול דברים. עבודה, שאין הרבה עובדים אז אני דופקת משמרות כל יום וזה שוחק אותי ואני לא יכולה לעשות פחות משמרות כי אני דופקת את הבוס שלי והוא סומך עליי כי אני המוכרת הכי טובה שיש לו בחנות אני פשוט לא יכולה לעשות לו את זה.

והלימודים שאני עכשיו נכנסת לתוקפה של בגריות ולחצים ואני צריכה ללמוד כל היום ואין לי זמן לזה

ובנוסף, כל היום מצפים ממני לדברים. אמא שלי מצפה שאני יסדר את החדר/הבית, אבא שלי מצפה שאני אדאג לאחי הקטן, בצופים מצפים ממני לדאוג לחניכים ולהכל, חברות שלי מצפות ממני אלף ואחת דברים ואני גם צריכה להיות שם בשביל חבר שלי..... ואני שם בשביל כולם אבל לא בשביל עצמי.

לא הלכתי לרקוד סלסה כמו שצריך כבר הרבה זמן בגלל הלחץ וזה הורג אותי זה כל כך חסר לי.

ובנוסף לכל הלחץ הנפשי יש לי את הלחץ הגופני. אני לא אוכלת כבר חודש כמו שצריך שלא נדבר על זה שארוחת צהריים אולי לא אכלתי שבוע וכל יום אני אוכלת רק טוסט אחד וזהו!. בשירותים לא הייתי כבר שבוע (אין לי להוציא כי אני לא מכניסה) וזה ממש לא בריא. אני כבר שבוע עם חום של 38.5 ואני עם זה עובדת, לומדת ובצופים כי אני לא יכולה להרשות לעצמי לנוח. ואני לא מצליחה להבריא כי אני לא נחה.

ובסוף היום כשאני מקדישה לעצמי את ה7 שעות שינה שלי אני ישנה חרא כי אני חולמת חלומות נוראיים. במשך חודש אני חולמת חלום נורא אחר. כשאני מדברת על חלומות נוראיים זה אומר: גל צונאמי שתוקף אותי פעמיים, אני בתוך סיר שטובעת, אני משתתפת במחזמר אבל לא מצליחה לרקוד סלסה, שאני במסיבת יומולדת ומתפוצצת מזיקוק ועוד. אבל משום מה שרדתי בכל החלומות האלו ונשארתי בחיים אבל ההרגשה הייתה נוראית. בסופו של דבר היום בצהריים חלמתי שאני נפגשת עם אלוהים והדבר היחידי שאני עושה עם אלוהים זה לישון לידו. הוא עוצר את הזמן בשבילי ונאי חוזרת אחרי השינה לאותו מקום בחיים שלי פשוט לא עייפה ועם כוחות. אין לי מושג מה כל החלומות האלו אומרים אבל אני חייבת להפסיק לחלום אותם כדי להתחיל לישון נורמלי. בגלל שהחלומות כל כך טעוני רגשות קשה לי לישון בשקט.

אני מהת לפרוק איכשהו את הלחץ והמתח. להירגע. להרגיש טוב עם עצמי ועם מה שאני עושה. בין כל המתח הזה לא חגגתי יומולדת אפילו. שלא נדבר על האנשים שציפיתי מהם לגבי היומולדת שלי ואיכזבו אותי למרות שידעו שזה חשוב לי. אפילו ביומודלת שלי בכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן.

אבל יהיה בסדר, חייב להיות.... לא ככה?

עוצמת עיניים,

טביעה,

פיצוץ,

אני.

פותחת עיניים,

שבירה,

לחץ,

אני.

כבד עליי, כואב

האיפור כבר נזל

מתה, לישון,

לעולם!