תחושה שכזו מעולם עוד לא חוויתי. אני חושבת שהכרת תחושות ורגשות חדשים זה חלק מהתבגרות.
ריקנות פתאומים עוטפת אותי ואני מוצאת את עצמי בתוך חלל של ואקום אינסופי שמאיים על האושר שלי.
אני לא יודעת איך להתמודד עם מצב שכזה. סיטואציות מוזרות מכריחות אותי לעמוד פנים מול פנים עם המציאות ולקוות שבקרב הבא זו תהיה אני שמנצחת.
החיים במרוץ נגד השעון לא קלים. תחושה של עייפות מהריצה וההחמצה הגדולה שסוררת אותי כשאני לא מגיעה ליעד בזמן לוקחות לי את מעט האוויר לנשימה הנקי האחרון שנשאר על פני כדור הארץ הזה.
מיליון מחשבות מתרוצצות לי עכשיו בראש. אני מנסה לעשות סדר אבל איך שאני מתחילה הרגשות צפים והמחשבות פתאום נעלמות ואני קטנה ככל שאהיה נשארת עם הרגשות להתמודד. לבד.
ופתאום הכל נרגע. שקט. דממה. אני נשארת ריקה מול מסך לבן ולא מצליחה לחשוב. זו שוב אותה תחושת ריקנות שעוטפת אותי. שוב אותו החלל האינסופי שגורר אותי לאכזריות בלתי נסבלת. עפיפות לא ברורה של המשך. ומכאן האפשרויות ברורות: לחזור למציאות שמתקתקת כמו שעון קוקיה שכל שעה עגולה מזכיר לך שאתה יותר גדול יותר, מבוגר יותר, זקן יותר או להמשיך לשוט בוואקום אינסופי ולחכות לרגע שבו אני אפגוש בחור השחור שימשוך אותי אליו ויגאל אותי מהסיוט הזה שאני שרויה בו.
וכמו בכל החלטה בחיים.... זה הגורל. אותה יד אכזרית שתחליט בשבילך מה יהיה הסוף. כל דרך שלא תבחר בסוף יחכה לך בדיוק אותו דבר. הגורל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
