בפעם האחרונה שהמקלדת שלי ביקרה כאן,הייתי בן 23,היום זה כבר 26,הרבה קרה.
"מה פתאום נזכרת בבלוג?", זה מה שקופץ תמיד בראש, ישר, אבל כל תקופה לא מוגדרת או מוגבלת בזמן, זה פשוט קורה.
זאת חוויה מיוחדת, נקרא לה, להיכנס למקום השכוח הזה, ולראות את עצמי מלפני שנתיים, בפעם האחרונה שהראש הלך לשם, למחוזות האלה, והלך חזק, ואני מרשה לעצמי ללכת לשם לעיתים נדירות, כי כל החומות של מקום הזה, מרגישות מעולם אחר, לא מוכר לי כבר,כל הרשימות, כבר לא חשובות, שרידים מפעם.
כשלראש בא להרגע, ומגיע לו מדי פעם, הוא הולך למקום רגוע הרי, וכמה שזה היה מפתיע את ה-אני הקודם שכתב פה לפני יותר משנתיים, הראש שלי כבר הגיע לשלב, שהוא הוא הולך אליה.
כן, ברור שזה פוסט על בחורה. מלא קלישאה.
אבל בשבילי, היא משהו מיוחד.
שאלתי חברים קרובים פעם, סתם, כניסוי חברתי, אם היו נותנים להם את האפשרות לחזור בזמן, לרגע אחד ספציפי בחיים שלהם שנתון לבחירתם, לאן הם היו חוזרים.
הקאטץ' היה, שברגע שהם חוזרים, הם ממשיכים את החיים מאותה נקודה, עם כל הזיכרונות והידע שהם צברו.
התשובה של עצמי, הייתה לי ברורה מיד משום מה, הרגע שבו היא התקשרה אלי וקראה לי אליה אחרי שחבר שלה זרק אותה, אלי היא התקשרה, כי כבר היה שם משהו באוויר. זה פשוט היה שקט עדיין.
זה היה לפני יותר מ9 שנים.
אבל אני לא אשכח את הערב הזה, את השיר שהתנגן בלופ בחדר, ובחושך, ישבנו, לא הרבה, לא קצת, פשוט מספיק.
והשאר, היסטוריה כמו שאומרים.
לשם הייתי חוזר, שם התחילה התקופה הכי טובה של החיים שלי.
להגיע ללכתוב פה, הגיע אחרי שראיתי את הסרטונים שלנו שהעלתי ליוטיוב, פתאום, בחמש בבוקר, הם קפצו לי לראש, מזמן לא ראיתי את הפנים שלה, הסרטונים האלה מאירופה, הם בין הזיכרונות היחידים שנשארו לי ממנה, שהם באמת רק שלנו.
איך שאני מחייך בסרטונים האלה באוטו, אף בן אדם לא הצליח לגרום לי לחייך ככה אחריה.
חייכתי, חייכתי מאוזן לאוזן כשראיתי אותם, כשראיתי אותנו, הזכיר לי אותנו, איך היינו פעם, ברגעים היפים שלנו, הכי אמיתי שיש, אז לא יכלתי להתאפק, וחייכתי, המון.
וזה שלח אותי לפה, לבלוג הזה. הקירות שלו ספוגים בתקופה מאוד ספציפית, ספוגים בה.
הרע שלנו, הרע שגרם לה לצאת לי מהחיים, לא באמת משנה היום כבר, לא כמו שהוא שינה אז, היינו ילדים אז, הייתי ילד דביל אז.
לא הייתי הופך למי שאני היום אם לא הרע הזה.
הצלקת שהשארתי לעצמי, בגלל שכעסתי על עצמי כל כך, תהיה תמיד איתי, היא חלק מהזיכרון שלה.
אהבתי אחריה.
פעמיים.
אף פעם לא אהבתי אבל, כמו שאהבתי אותה.
לא פגשתי עוד בן אדם, שהזכיר לי אותה.
את הפגמים שלה, או את השפת גוף שלה.
אין שניה לה, לא בשבילי.
איפה ההגיון בלכתוב פה? אחרי כל הזמן הזה. אין.
אני לא מחפש היגיון, או קהל, זה אזור מת, אותה, יש סיכוי גבוה שאני לא אפגוש יותר בחיים, אנחנו כבר ביקומים אחרים אפשר להגיד.
מעניין אם היא אי פעם נזכרה בי סתם ככה, אם היא רואה מדי פעם משהו שלנו, ואולי נתקלת באותה הרגשה.
קשה לי להאמין. אבל יש לי את היתרון של הספק פה. אז אני אסתפק בזה.
אני כותב את זה כבר יותר משעה, לא כתבתי הרבה, אבל כתבתי המון,מרגיש שיש מלא מה להוציא, ושואל אם יש לזה טעם, יש, בהחלט יש, בשביל שיכנס להיסטוריה, כי אני סאקר של זכרונות ישנים.
יכול מאוד להיות, שזאת תהיה הפעם האחרונה שאני אכתוב פה,למרות,שבטח חשבתי את זה גם בפעם האחרונה.
מהלא הרבה שנים שלי, למדתי שדברים בחיים, בין אם זה אירועים, אנשים או אפילו מקומות, יכולים להשפיע בצורות שלא הייתי מדמיין אפילו, אז הכל וכלום יכולים לקרות, ולפעמים הקו בינהם דק נורא.
קטע עצוב.
היה חלום, לפני כמעט שנה.
היא ביקרה שם, היינו ביחד, משום מה.
השמחה שהרגשתי בחלום, מלראות אותה מולי, ולהאמין לזה,קשה לתאר.
שכחתי איך זה מרגיש. עצוב. חשוב לי.
כל זה אולי ישמע לי מוזר בפעם הבאה שאני אהיה פה, אם בכלל, אבל זה לא משנה, זה רצף מחשבות, שרצה לצאת בכתב. אז יצא.
עם השנים, אנשים באו והלכו, בחורות באו והלכו, חוויות חדשות נוספו לארגז כלים, זכרונות נוצרו ואבדו,והיא תמיד נשארת, במקום שם בפנים, ששייך לה, כנראה עד היום שבו אני אמות.
כבר 26, כבר לא ילד, אבל ילד לתמיד.
מקווה שהיא מחייכת תמיד.
היא הזיכרון הכי טוב שיש לי.
ואת זה, מחזיקים קרוב תמיד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Puss