נזכרת בשגרירויות,

בדגלי המהגרים, דגלי נוכחות

עריריים, מצחם פונה לאופק-בית,

ציפור טקסטיל כבולה לדום

מרפרפת במקום.

עיקשת במקומך

על גג, על חוף הזפת,

כנגד סטירת רוחות הים,

את מתנוססת גם.

בעל כורחך

מבט האוריגמי בעינייך חושף

רק חן, מורכבותו נחבאת,

והרוח אלמנט הפנג-שווי,

סופת משי ביער במבוק שיערך.

מחלידה שקיעה

באפור הקצף מתלכלך,

גגות העיר, תרבות זרה, שמי הטיח

מתקלפים סביבך, עובש, מעלה לחות,

בעננים, בגן דודים, בתהום החלונות.

בקומה שלישית

מעבר דלת, מעבר לבריח

הכבד, ממתינות מזוודותיך

לפריקתך.

ספינות העץ אשר נשאו פיסות

מסין

לרחבי עולם,

כבר חזו את שתיקתך

אל מול נכר כפר-עיר,

גטו רוח-ים.

רק רצועות הסנדלים מבית

חובשות נפשך

משם.

דגל ריק, מלאך עלום,

עד כמה משי את

היית אז

בבכייך,

כשמלח התיישב על אדן עפעפייך,

ומבט אמיץ אחז ברומח של ריסך.