אטלנטיס הו אטלנטיס אהובתי, מה נורא השקט בחדרי המדרגות שלך. דוקא שם, בשטח ההפקר, במעוז של השוליים, היכן שפורעי הסדר אמורים לבעוט בחוק המתקדם, לדרוך על המוסר הנאור, ולהפריע לשכנים.

חדרי המדרגות שלך, משכנם של המשוררים והסופרים והחצופים, קניי האומנים ואנשי הרוח ואמיצי הלב, חלאות המין האנושי, אשר אינם נזהרים על רגשות הציבור, אינם נכנעים להטפות על הליכים דמוקרטיים, אומרים מה שעל ליבם, עושים בלי לקבל רשות. ברברים, סוטים, חסרי בושה, עיניהם בורקות וליבם פועם והרצון החופשי בהם לא מוכן להתכופף ולהתנצל. זה מי שאני, אלו דעותיי, אלו מעשיי, רק כי זה מי שאני. ממבטם נשקף חופש, הם אינם משקרים לעצמם למען הסדר החברתי, הם לא נופלים לדמגוגיות כאלו. אטלנטיס, חדרי המדרגות שלך ריקים, הרצון החופשי החל להצטדק, להאמין בצדק הנאור של הערכים המערביים, לקזז עצמו כדי להגן עליהם. אטלנטיס, ילדיך אנשים יפים כעת – עד כדי כך הרשית להם, והנה הם התרגלו לבוא לבקש רשות.

שאלי אותם על אומץ – שאלי מה הם חושבים, שאלי מי אתה? כמו כולם. הוא אפילו לא ידע לומר מה הוא רוצה. מה אתה רוצה? כמו כולם. כמה הוא לא יודע על עצמו, עד כמה הוא חושש לברר. מה אתה לא יודע על עצמך? היי אדם חופשי, מה עושה אותך חופשי? שכחת שהדמוקרטיה לא מייצרת אנשים חופשיים אלא נועדה להם, שכחת שהתנאי ההכרחי לקיומה הוא שאנשים יהיו חופשיים ברוחם מלכתחילה. היי אדם חופשי, חופש הביטוי לא מגן עליך מפני הפחד לדבר.

אטלנטיס, היכן האמנים שלך? מתי הלגיטימציה החברתית שיחדה אותם, היכן כל אלו שיצרו את המוסר אשר כעת הם מפחדים להעליב. אטלנטיס, היכן הונדליסטים? כל אלו אשר תחת משטרים אפלים, בהחבא, אמרו וכתבו ועשו. קודם עשו, אחר כך יצאו לבקש את הזכות החוקית לכך. מתי "רק באופן דמוקרטי!" הפך להם תרוץ לאי-עשיה.

אטלנטיס, חדרי המדרגות שלך ריקים, ילדיך חושבים שהם חופשיים רק כי אמרו להם שהם כאלה והרצון החופשי הפך רופס והם מקווים שהקונצנזוס יעניק להם הכרה והם מחכים לכסף שיקנה להם אומץ, אחר כך הם יבררו מה הם לא יודעים על עצמם, עכשיו הם מפחדים מדי, עוד עלולים לגלות משהו שיצטרכו לעמוד מאחוריו.

היי אדם חופשי. מה עושה אותך אדם חופשי? יסודות החופש אינם טמונים בלגיטימציה להביא לידי ביטוי את הרצון האישי הפרטי, אלא בקיומו של הרצון הזה ובביטויו בפועל. אם אתה עושה – אתה חופשי. הלגיטימציה היא משנית. אטלנטיס, מה נורא השקט בחדרי המדרגות שלך. הונדליסטים הפסיקו להפוך למשוררים והמשוררים הפסיקו להפוך לונדליסטים.

"כל עוד אתה שנוי במחלוקת", אמר לי פעם אדם דגול כשדיברנו על חופש, "דע שהכל בסדר איתך. התרבות המערבית תגווע כאשר האזרחים הטובים יפסיקו לעבור על החוק ובאמת יאמינו שקודם צריך לשנות אותו."

אטלנטיס, גשם מלוכלך יורד על העיר שלי עכשיו, מזרז את צעדי האנשים. העולם רטוב ואפור. עוברי אורח ברחובות שלי חיוורים, חמורי סבר. התרבות המערבית יותר מתמיד רוצה הביתה, כולה נחרדת מהאי ודאות, דוגלת בזכויות תמורת רצון חופשי, זה מרגיש אותו דבר והרבה הרבה פחות תובעני. הדמוקרטיה מעולם לא התיימרה להוציא אותך לחופשי, זה היה סלוגן לצרכי תעמולה, היא לא הבטיחה דבר אלא זכויות, דמוקרטיה היא השיטה היחידה המאפשרת לך לכפות עליה לתת לך זכויות. אך משעה שהתחלת לאונן למוסדות החוק כמעוזי החופש, כי העדפת לזרוק אחריות, לא יעזור לך להתחנן באופן דמוקרטי כאותם מיעוטים עם עיני העגל – צדק! הם זועקים, אך הצדק כבר בידינו, הם לא יודעים, כל מה שניתן יהיה בחסד. מעולם לא נתנו אחרת – אנחנו אוהבים להתנשא. (הצהרות כאלה מישהו עשוי לפרש לא נכון, בעיקר האתיופים, הם עוד עלולים להפסיק להתרפס) על כן הזהר מלהכליל את עצמך במיעוטים, בעיקר לא באלו שעדיין לא נולדו, אתה הרי שייך לרוב, לצד של מטיפי המוסר, מדוע לוותר על כזה ביטחון. חופש הביטוי מספיק, לא באמת צריך להגיד כל דבר. לא לחינם לשכות ההכוונה לא מספרות לך שאם היית מסרב פקודה בכל פעם שחשבת אחרת, היית יודע מה לעשות כשתגמור את הצבא, לא לחינם המשוררים והונדליסטים עומדים היום בתור לקבל ריטלין ואחר כך יושבים יפה בכיתה, ככלות הכל שם הם יכולים לצאת ידי חובתם בלהצביע, ולפעמים אפילו מישהו מרשה להם לדבר, כל עוד הם לא מפריעים.

בשנות השבעים, בשעה שעוד מותר היה להזדעזע מההומוסקסואלים, והטרנסקסואלים יצורי כלאיים מצורעים עדיין נחשבו לעכברושים מפיצי מחלות, הרצון החופשי היה עולה מהביבים, מתכנס בחדרי המדרגות ועורך לעצמו נשף, אליו היו מגיעים כל המתועבים מחופשים לחלומותיהם.

מגורשים ממשפחותיהם, מוקעים על ידי החברה, מוכים על ידי כנופיות נערים, נאלצים לעסוק בזנות כדי לאכול, חסכו מעצמם את האוכל והעדיפו לקנות במטבע פיסת בד, נוצה, חוט ומחט, לתפור תחפושת לנשף. והתחפושות היו כמראה נשמתם, השתקפות תשוקותיהם, סיפור חלומותיהם, כל אחד כיד דימיונו, כל אחד כאמת ליבו.

כאשר הנפש מתחפשת לחלומותיה ומה שכמוס מוצג לראווה, מתברר עד כמה צבעונית הנשמה, כמה יפים האנשים. חולמים, תופרים את חלומותיהם, מתכנסים בשלל תשוקות וצבעים ותלבושות להצהיר –  זה מי שאני, אלו חלומותי, והנפש חוגגת את יחודה, צועדת במעלה חדרי המדרגות בקרנבל של הרצון החופשי. אטלנטיס, כמה אומץ נידרש בכדי לראות את עצמך בכזו צלילות, הם העיזו להתחפש לאותם הדברים שאתה אפילו לא יודע על עצמך. דוקא הם, המתועבים, הראו לנו דוגמא של אנשים חופשיים. כעת כבר הרשנו להם לדחוף זין לפי טבעת של גבר, רק כדי להוכיח לעצמנו עד כמה אנחנו נאורים, אך מין הראוי היה גם להודות להם על שהקפידו להיות מי שהם בשעה שדרשנו מנשמתם להצטדק, והראו לעולם החופשי מהו חופש, ולמוסר הנאור מהי אמת הלב.

מה נורא השקט בחדרי המדרגות שלך, אטלנטיס, מישהו צריך לספר לך ששקעת.