הייתי אצל סבא וסבתא בהרצליה, במגמה שלי לא להיות בבית. או לנסות להיות בית כמה שפחות. 

ראינו בטלוויזיה קלטות של החתונה של דודים שלי, שגרים בצפון. זה היה לפני 20 שנה.. אמא שלי הייתה בהיריון חודש שישי איתי. וגם אבא שלי היה באירוע הזה. הם עוד היה ביחד... כל כך מרגש היה לראות את כולם בשנת 89... 

אחר כך ראינו את הבר מצווה של דוד שלי, שהוא היום בן 36... חחח זה פשוט לא נקלט....

סבא וסבתא שלי נראו שם כאילו יצאו מסרט הולידוודי. סבא בחליפה המהודרת הלבנה שלו, כוכב קולנוע איטלקי. וסבתא, לא פחות מדוגמנית מסלול.אם הייתה לי איזושהי אפשרות להעלות לפה תמונות הייתי עושה את זה.

אתמול בערב בדרך הבייתה, רפי סיפר לי הכול על המהומות שהיו בעכו מערב כיפור, ושנמשכות גם עכשיו. הייתי בהלם.. אחר כך כששמעתי חדשות, ידעתי שלא תהיה לי ברירה אלא לא לנסוע לשם הסופ"ש, שזה היה התכנון שלי.

לא הצלחתי להתחמק מזה, ובסוף אני בבית. בלית ברירה. המצב המחורבן הזה... רפי לא יכול לבוא לפה כי הוא לא יהיה במקום שבו הוא מרגיש לא רצוי (ויש לו את כל הלגיטימציה)ואני לא רוצה ללכת למקום שבו אני מסכנת את עצמי הוא בעצמו אחר שהוא לא יגרום לי להסתכן ושהוא רוצה שאני אהיה בטוחה אבל למרות ההכרזה הזאת, מצאנו את עצמנו מתווכחים על זה אתמול לפנות בוקר. שנינו כמהים לראות האחד את השניה, ולא יכולים. אני לא יודעת מתי אראה אותו.. כנראה בסוף שבוע הבא וגם זה רק בהנחה שדברים בעכו יירגעו קצת.

זה כל כך מעצבן... כבר ניסיתי לבדוק תוכניות להיום בערב בשביל לא להירקב פה. גם ככה אין יותר מדי מה לעשות. אולי אני אנקה ואסדר את החדר יותר מאוחר , שיהיה קצת טעם לחיי... חחח

בשבוע שעבר יצאתי ליום כיף בקניון השרון עם הבנות, וקניתי מוצרי טיפוח לפנים, חמש חולצות במאה שקלים בתמנון (תתפלאו, יש מידות!)וספר חדש.. "כסף קטלני" של לי צ'יילד, שהשאלתי לסבתא שלי.

כשהיינו בקניון, קרה הדבר הכי מפחיד שיכול לקרות. בקניון השרון כבר היו כמה פיגועים, זה לא המקום הכי בטוח לבלות בו אבל אנחנו נוהגות ללכת לשם כי הוא גדול וכיפי ועד לא מזמן גם היה בו בית קולנוע. (או שהוא בשיפוצים או שסגרו אותו לתמיד אבל כשהיינו שם בפעם האחרונה הוא פשוט נעלם).

אז, היינו בגולף&קו, כשפתאום שמענו פיצוץ נוראי וזכוכיות מתנפצות ברעש אדיר.

יכול להיות שאנחנו עדות לפיגוע?

בשלב הזה הייתי רק עם נטלי. סתיו הייתה קומה אחת מעלינו.

האמת שלא חשבתי על פיגוע ישר, זה היה רעש של מישהו נופל או משהו נופל. לא באמת העליתי על דעתי שמחבל החליט להתפוצץ לו עכשיו.

רצתי החוצה מהחנות והתקרבתי להמולה ולאנשים שכבר הספיקו להתקבץ סביב מקום האירוע.

היינו קומה אחת מעל לחניון התת קרקעי.

 מהקומה שלנו יש גרם מדרגות בטון לעוד מיני קומה כזאת שיש בה מכונת תשלום לחניה, ויציאה לחניון התת קרקעי. ממה קומה קטנטנה.

מה שקרה, זה שמישהי לקחה רברס בחניה, ונכנסה עם המיני ואן לתוך הקניון. ממש ככה. אפילו לא בכיוון של הדלת, היא פשוט נכנסה בקיר הזכוכיות.

שני חלונות התנפצו לה על הגג של הואן. אנשים מסביב כבר התחילו לשאול בדאגה אם היו ילדים באוטו ומה קרה לנהגת. יותר מדי לא הצלחתי לראות למרות שהייתה לי אחלה זווית צפיה.

יכולתי כן לראות את הפרמדיקים מגיעים ומוציאים את הנהגת שכנראה לקתה בהלם מהמכונית שלה ומעמיסים אותה על אלונקה.

זה היה ממש מבהיל. בדיעבד, אני שמחה מאוד שאף אחד לא החליט להקריב עצמו למען אללה באותו יום והיה מדובר בנהגת מסכנה שקצת טעתה בכיוון.

 במעבר חד לרכישות נוספות שנעשו היום וגם למתנות שקיבלתי:

אבא עדה וניב היו בספרד חמישה ימים וחזרו עם שלל תכשיטים יפים לי ולמעיין.

שרשרת ועגילים תואמים, טבעת יפייפיה, עוד שרשרת, ותיק עור שאבא קנה לעצמו אבל לא רצה. אז אני אימצתי :) 

בנוסף, קניתי עוד ספר, שנקרא "האבודים" של דניאל מנדלסון. ספר מאוד מומלץ, על מלחמת העולם השניה, נושא שממש מעניין אותי בזמן האחרון.

במהלך יום הכיפורים, סיימתי ספר שלם שנקרא "ארץ אבות" של רוברט האריס שמבוסס כולו על ההנחה המצמררת שגרמניה הנאצית ניצחה במלחמה. ספר פשוט מעולה. מצמרר וסוחף עד לעמוד האחרון. הדבר היחיד שהתקשיתי בו בהתחלה היה לבטא את שמות הדרגות של כל השוטרים. חוץ מגסטאפו שזאת מילה קצרה יחסית, המילה "אוברגרופנפיהרר" למשל, הופיעה כמעט כל שני משפטים. אם מפרידים את החלק "פיהרר" משאר המילה, זה נהיה קצת יותר קל. ועדיין, השפה הזאת פשוט מעבירה בי צמרמורת. לא יעזור כלום

אני רוצה לכתוב פה קטע נוראי מתוך הספר, שהוא קטע אוטנטי בעצם, ולא פרי מוחו של הסופר.

הדברים המובאים כאן, מתוך הקטע "רשמי ביקור באושוויץ בירקנאו" מאת מרטין לותר, תת מזכיר מדינה, משרד החוץ של הרייך:

"9:05 בבוקר: האנשים הערומים עוברים דרך דלתות אלון גדולות, מוקפים אנשי אס.אס ומגיעים לחדר נוסף, גדול כמו הראשון, אבל ריק לגמרי פרט לארבעה עמודים עבים ומרובעים שתומכים את התקרה, שנמצאים במרחק של עשרים מטר זה מזה. למרגלות כל עמוד יש סורג מתכת. החדר מתמלא. הדלתות נסגרות. ויידמן מסמן לי לבוא אחריו. אני הולך אחרין דרך החדר המלא בגדים ועולה במדרגות הבטון החוצה, לאוויר. אני שומע קול מנוע מכונית. טנדר קטן עם סימני הצלב האדום עוצר על הדשא שמכסה את גג המתקן. קצין אס.אס ורופא יוצאים החוצה. הם לובשים מסכות גז ונושאים ארבעה כלי מתכת. ארבעה צינורות מגיחים מהדשא, במרחק כל עשרים מטר זה מזה. הרופא ואיש האס.אס מרימים את המכסים מעל הצינורות ויוצקים פנימיה את החומר, שנראה כגרגרים וורודים. הם מסירים את המסכות ומדליקים סיגריות באור השמש.

9:09 בבוקר: ויידמן מלווה אותי בחזרה למטה. הקול היחיד הוא רחש עמוםן מקצה החדר, מעבר למזוודות וערימות הבגדים, החמים עדיין. בדלתות האלון יש לוח זכוכית קטן. אני מצמיד את עיני אליו. כף יד איש מכה על הזכוכית ואני מסב את ראשי בבת אחת. אני שומע מישהו אומר, "המים במקלחות כנראה חמים מאוד היום, כי הם צועקים כל כך חזק." בחוץ אומר ויידמן, "עכשיו עלינו לחכות עשרים דקות. האם אני מעוניין לבקר בקנדה? אני אומר: מה? הוא צוחק. "קנדה" - איזור של המחנה. למה קנדה? הוא מושך בכתפיו איש לא יודע. קנדה. קילומטר אחד צפונית לתא הגזים. חצר מלבנית ענקית, מגדל תצפית בכל פינה, הכול מוקף גדר תיל. הרים של חפצים- ארגזים, תרמילים, מזוודות,קיטבגים, חבילות, שמיכות,עגלות תינוקות,כיסאות גלגלים,איברים תותבים,מברשות, מסרקים. נתונים שהוכנו למפקדת האס.אס ונשלחו אל הרייך: חולצות גברים 132,000, מעילי נשים 155,000, שיער נשים 3,000 ק"ג (קרון מטען). מעילי ילדים 15,000, שמלות של ילדות 9,000, ממחטות 135,000. אני מקבל תיק של רופא, עשוי להפליא, כמזכרת- ויידמן מתעקש."

רציתי לכתוב עוד קטע קטן אבל זה כל כך מזעזע... אני בשוק ולא נראה לי שזה ייעלם.

אני אלמד את הנושא הזה עד תום.

אבל שום דבר בעולם, גם לא לדעת את כל הפרטים, ואולי בגלל שאדע את כל הפרטים, יגרום לי להבין מה קרה שם. 

בינתיים זהו אני חושבת...

שתהיה לכולם שבת שלום ומבורך

מורצ'י :) כינוי חדש שרפי נתן לי