יש את הימים האלה שמשהו חסר לך ואף אחד לא יכול להצביע לך מה זה...
יכול להיות מחסור באמונה?! או אולי בכלל חוסר המעש? הגיוני ששבוע וקצת של ישיבה בבית בלי לדעת לאן עכשיו מועדות פניי גם גורמות לזה... אחרי הרבה זמן שלא עדכנתי בבלוג והארה של תגובה רנדומלית ומאירת עיניים החלטתי שאולי פשוט חסר לי לשתף את הצג וכמה אנשים שנתקלים בנקודה הזאתי בתוך ים של בלוגים אחרים. אני אנסה לאמץ מחדש את מנהג הפוסטים לפחות עד שיקרה משהו שיעצור את זה.
סיימתי עם הפנימיה שלא הכי אהבתי וגיליתי שבכל מקום שאני אלך אליו יכולות להיות אותן בעיות(בצוות בחברה באווירה ובי)
אני עכשיו שוב במעבר בשירות הלאומי...כבר מקום שני שאני עוזבת ואני כבר לא יודעת מה לעשות. מצד אחד אבא שלי לוחץ עלי למצוא עוד מקום ולא לבזבז זמן ומצד שני אני לא מוצאת שום דבר שאני חושבת שיתאים לי ואני אהנה בו בנוסף לעובדה שזה צריך להיות לא רחוק מידי מהבית.
השנה שלי התחילה בזה שהמקום שרציתי להיות בו למשך כל השנה(המרכז קליטה בירושלים) סגרו את תקני השירות שהיו לו והעסיקו את אחחותי במקום בנות השירות. הבעיה בזה היא שזה המקום היחיד שהכל בו היה "מושלם" בשבילי מבחינת מיקום,שעות עבודה והכי חשוב-החברה. זה כבר הכניס אותי לבעיה שנאלצתי להתפשר על מקום אחר, עבודה אחרת. או הכי חשוב...משהו שלא מתאים לי.
אחרי שהתחלתי את השנה במועדונית רווחה ובית ספר ועוד שלל דברים שנחתו עלי ולהפתעתי לא היה לי זמן לנשום בכלל כי עבדתי מהבוקר עד הערב.אחרי סוכות החלטתי לעזוב ומשם המשכתי לבית חולים בירושלים במחלקת יולדות. שם השעות היו טובות והמיקום גם.הדירה הייתה נחמדה(הבנות בדירה ולא הדירה עצמה חייב לציין שהחדר שלי בפנימיה היה נראה הרבה יותר טוב) אבל האחראית עלי במחלקה והאחראית של הבית חולים היו זוועה. וההנה עכשיו לפני שבוע רשמית עזבתי גם שם ועכשיו אני מרגישה חסרת אונים וכל כך רוצה פשוט למצוא משהו שסוף סוף יתאים לי.(או במילים אחרות הלוואי שפתאום מאמצע שומקום יודיעו במרכז קליטה שהם בכל זאת לוקחים בנות שירות...אבל נודא במציאות...זה לא יקרה)
חפירה כזאתי גדולה על השירות לאומי כבר הרבה זמן לא עשיתי...מה שטוב זה שאני יכולה לכתוב וכל מי שקורא את זה תמיד יכול לדלג על סיפורי אלף לילה ולילה שלי(והנה אני נזכרת על זה שלמדנו בספרות והזכירו את שחרזדה-אם כותבים את שמה ככה. וזה העלה בי את הזכרונות האלה שמחממים אותך בבטן ומחזירים אותך לתקופה שאתה כל כך מתגעגע אליה)
אני עוברת לאחרונה משבר ודיברתי על זה עם חבר שלי...הוא רוצה שאני אטפל בזה כי הוא אומר שבטראומות האלה חייבים לטפל או לפחות להתחיל לטפל לפני שנתחתן. אני מקווה שזה לא ידחה את התאריך המצופה כי אני כבר כל כך מרגישה מוכנה וכל כך רוצה את זה. וברגע שזה יקרה ונגיע ל"יום שאחרי" אני אוכל להתחיל ללמוד ולפתח לי את הקריירה שאני כל כך רוצה.
אני חושבת שבזה אני אסיים כרגע כדי להשאיר משהו קצת יותר עמוק לכתוב מאוחר יותר היום אבל אני בטוחה שאני אמשיך לעדכן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
