"People are tricky, you can't afford to show
Anything risky, anything they don't know
"The moment you try, well, kiss it goodbye
 
אני יוצא מהעבודה קצת אחרי 5, ובחוץ יש חושך שמהול בשאריות אחרונות של דמדומים. זהו הלילה הארוך של החורף, שמתחיל כ"כ מוקדם. הרבה זמן יעבור עד שיגיע הבוקר הבא. ולי תמיד הייתה נטייה להיות רומנטי ברגעים הלא נכונים. השמיים האלה והאוויר הזה, ברגע המסוים שמתחבר לכל הרגעים שקדמו לו, לרגשות שהציפו אותי בימים האחרונים, בשבועות האחרונים, בחודשים האחרונים. הרגשה כ"כ מוזרה של תוגה שמשולבת עם כמיהה למשהו יותר טוב ממה שיש עכשיו. האם זו תקווה? האם זו תקוות שווא?

המחשבה היא דבר נזיל והפכפך. דבר קטן יכול להפוך את הייאוש הכבד לאופטימיות, וההיפך. וכבר נמאס לי להיטלטל בין מצב אחד לשני. ואולי התרגלתי לזה ואני כבר לא רוצה להיות יציב? פעם הייתה המחשבה שאני לא נורמלי, אבל רוצה להיות "כמו כולם". זה התחזק בעקבות כל מה שקרה בחצי השנה האחרונה, ועדיין יש את הכמיהה הזאת. "מי רוצה מערכת יחסים נורמלית?" היא שאלה אותי. "אני", עניתי לה.

לפני כמה חודשים מישהי שאני מכיר עשתה קרחת. היא אמרה שהיא עשתה את זה כדי שתהיה סיבה לזה שלא רוצים אותה. לאחרונה אני מרגיש שאני עושה את אותו הדבר. היא הורידה את השיער מעל הראש, אני מגדל זקן ובודק מתי יימאס לי ממנו. כשאמרתי את זה לחבר, הוא אמר לי - כן, כשאני רוצה להרחיק מעלי את הבחורות אני מגדל זיפים. ואז הוא תיקן את עצמו: כשאני מנסה לשכנע את עצמי שזה אני שגורם לבחורות להתרחק, אני מגדל זיפים. זה הכל עניין של שכנוע עצמי. זה אני שבחרתי להיות לבד.

"So here I'm sitting in my car at the same old stop light
I keep waiting for a change, but I don't know what
So red turns into green turning into yellow
But I'm just frozen here on the same old spot
And all I have to do is just press the pedal
But I'm not"

כשאני נמצא במצב הזה, אני מרגיש תקוע ואני רוצה לעשות משהו כדי לקדם את עצמי. כדי לצאת החוצה. כדי לעבור לשלב הבא. לא רוצה להמשיך להרגיש ככה, הייאוש והלבטים והעינוי העצמי. פתאום עלה לי רעיון, אני אפגש איתה ואבקש ממנה שתסגור את הגולל על הסיפור הזה. כ"כ טיפשי מצידי לחשוב שזה הפיתרון. חשבתי שכשאני אצטרך להתמודד עם המצב ישירות, לא תהיה לי ברירה אלא להמשיך הלאה, לצאת מהקיבעון. כמה שאומרים לי שאני אינטיליגנטי ונבון, זה כנראה לא יעזור לרגש. לו יש את ההבנה שלו והתנאים שלו. אבל הרצון לדבר איתה מתנגש בפחד מלדבר איתה. בפחד מלשמוע את מה שהיא תגיד לי.

והרי אני לא באמת צריך לשמוע אותה אומרת את זה. אני יודע את האמת. אני רק לא מוכן להודות בה. ואולי אם אשנן את המשפט הזה כמו מנטרה, אני גם אתחיל להאמין בו:
זה שהיא עם מישהו אחר, זאת לא סיבה לרצות אותה.

So baby kiss me like a drug, like a respirator"
And let me fall into the dream of the astronaut
Where I get lost in space that goes on forever
And you make all the rest just an afterthought
And I believe it's you who could make it better
though it's not
No, it's not
No, it's not"

(יש לה את הכישרון הזה למצוא את השירים שאומרים בדיוק את מה שקורה. המלים שמתארות את הסיטואציה שהייתה בינינו. השיר הזה היה באוסף הפרידה שהיא הכינה לי. ברור למדי למה היא הקדישה לי אותו.)