"הכנה לדיוקן לא גמור". / גילי חיימוביץ'
הכי היא אוהבת החוצה,
החוצה מעצמה, החוצה ממקומות.
עוד היא אוהבת את הלִפְני.
בעיקר את הלפני שמשהו קורה
אבל גם את הלפני שהסתיו הופך לחורף,
ועוד יותר הכרחי, לפני שהאביב הופך לקיץ.
אבל פחות היא אוהבת, וזה דווקא מפתיע,
את הלא מושג.
בניגוד ללא נודע,
שהוא גם סוג של לפני,
בו אפשר להכיר רק במהלך או בְאַחרֵי.
הכי היא לא מסוגלת לעד הסוף
וזה ממש בעל כורחה.
למרות שלולא אהבתה להחוצה
עוד היה אפשר לעשות עם זה משהו,
אולי אפילו להילחם.
אבל תמיד היא משאירה אחריה את הנגיסה האחרונה.
עוברת ללפני חדש עוד לפני שהגיעה עד הסוף.
היא לא משתגעת על כובד אבל נוטה לו
ואהבתה להחוצה היא כמו נסיון לחמוק, כמו תשובה אליו.
//
הנה עוד
לילה גשום. (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
