שלא תחשבו שנרגעתי עדיין מהציון בדיני עונשין.

2 חברים שלי קיבלו את הציון המדהים "55", ובניגוד לימי בית הספר העליזים, זה לא אומר שהם עברו - 60 זה הרף. בניגוד לחברה שלי שנזפתי בה שהיא לא לומדת, שלא נדבר על "לא לומדת כמו שצריך" כי צריך להתחיל מאיפשהו ולא רק לסמוך על זה שאני אסביר לה מה זה מה רגע לפני הבחינה, די עצוב לי על ידיד שלי (הבחור עם הפרעת הניקיון הכפייתית, בין יתר הפרעותיו). הוא לקח את זה מאוד-מאוד קשה עד כדי מסקנות מרחיקות לכת: התאבדות, או נטישת הלימודים. אפילו את שישי התרבות שלו (ארוחת ערב דשנה וסרט טוב, ואולי איזה "נשנוש" לקינוח) הוא הצהיר שיזנח לטובת קריאת חומר הלימוד ליום שני הקרוב.

איזה עצוב שחופשת הסמסטר שלנו החלה בצהרי יום חמישי, ותכלה ביום ראשון. כל זה טוב ויפה, למי שלא יזדקק למועד מיוחד (בדיני חוקה, היו ירושלמים שהבריזו בגלל השלג) או למועד ב' (תורת המוסר ומדע המדינה - מזה אני פטורה, ומבוא למשפט בינ"ל - מלח מים).

הפצרתי במר ידיד שאת הדיכאון אני אוציא לו בכוח. הערב תתרחש מסיבת פתיחת סמסטר במקום חביב והצהרתי באוזניו שעד סוף הערב יהיה לו פרצוף שמח, ואם זה לא יבוא בטבעיות אני אדאג שהוא יגמע כמה צ'ייסרים עד שהאוזניים שלו יחייכו.  

לכל דבר יש שתי צורות להסתכל עליו:

הדבר הטוב: לצאת למסיבה עם חברות, באווירה טובה, אם כי לא שתיתי אפילו שלוק של משקה חריף. הייתי על הרגליים למעלה מ-3 שעות רצוף בלי שום רצון להפסיק, אף על פי שהאלכוהול היה חסר.

הדבר המעצבן: אף על פי שנשארנו כמעט עד הסוף, ולא היו הרבה אנשים שהותרנו מאחורינו, התור ביציאה מהחניה השתרך עד אינסוף, וזה דבר מפגר לחלוטין, כי ברור לי שלא כל הנהגים מקפידים על התרחקות מאלכוהול נוכח האחיזה בהגה. אנשים בתור הזה השתוללו, נהגו בפראות, ואם לא הייתי נועלת בנעילה מרכזית את הדלתות, איזה מפגר אחד שיצא ממושב הנוסעים ברכב שלידנו היה נכנס בכיף שלו ומטריד אותנו עד כמיהה בלתי נשלטת לדקור אותו בשיפוד חלוד. החבר שלו שישב במושב מלפנים שלף את הפלאפון כדי לצלם את המאורע וקיבל בתמונה נהגת זועמת עם אצבע משולשת מונפת לתפארת מצלמת הנוקיה נטולת הפלאש שלו... אם הוא קלט משהו חוץ מאת האייקיו שלו נמלט על נפשו (בסך הכול לנקודת אייקיו אחת לא כזה קשה לצאת דרך האוזן), אני צנצנת. אבל בשביל הסיכוי שהוא יקלוט משהו מלבד זה, היה לאצבע שלי שווה לנסות. 30 דקות של המתנה מורטת עצבים הגיעה לקצה לקראת השעה 4:30.

מכיוון שלא קראתי את "רודף העפיפונים", לא ידוע לי אם הסרט עושה עוול או צדק לספר. ראיתי את הסרט אתמול לפני היציאה והוא היה פשוט מקסים. שמחתי שבחרתי בו במקום הסרט עם ג'וליה רוברטס - שיסלחו לי כל אחיי הטקסניים, לא הייתה לי דודא לטקסני אתמול בערב. אפגני התאים יותר (השפה שלהם נשמעת כמו אידיש - בחיי, כדי להגיד "בת" במשמעות daughter הם אומרים, כמו באידיש, "טוכטר". אם היה לי מה לעשות עם השפה שלהם, אולי היה שווה לנסות ללמוד, היא נשמעת שפה קלה).