לבושה בשחורים וחמושה במשקפי שמש תואמים (כדי להסתיר על העין שהתפוצצה) נכנסתי אל הכיתה והתקרבתי אל מתחם הרביצה הקבוע שלי ושל חבורתי, שאוכלס בשעת בוקר מוקדמת ע"י הידיד הכפייתי.

"ביד אחת, אני מחזיקה כדור כחול [דקסמול], וביד האחרת - אדום [נורופן נוזלי], באיזה תבחר, טייגר?"

הידיד, שכל מה שהיה חסר לו באותו הרגע זה מקל גולף שיתאים לסוודר בצבע צהוב-אפרוח מעל חולצה תכולה ומכופתרת, הבין בנקל באיזה סרט אני חיה באותם הרגעים.

בהפסקה בין השיעורים כשעמדתי בתור להקצבת הקפאין היומית בקפיטריה שוב נשמעו הערות על משקפי השמש שלי. חשפתי את עיני האדומה להחריד כדי להסביר על שום מה ולמה ביום סגרירי אכסה את עיני במשקפיים דרמטיים שכאלה.

"שוב נתקלתי בדלת של המקרר. בעלי היה חייב לפתוח אותה בדיוק על העין שלי".

הושטתי 6 שקלים למוכרת ודילגתי בחינניות לכיוון הקפה שלי.

נקווה שמחר רופא העיניים הנאצי שלי ירשום לי משהו יעיל ולא סתם יטפטף טיפות מרחיבות אישונים שימסמרו אותי למרפאה שלו לשעתיים הכי תקועות בלו"ז - אף פעם לא הבנתי מדוע הוא חייב לעשות את זה, רק פעם אחת הוא ערך לי בדיקת ראיה ובכל יתר הפעמים שהורחבו אישוניי הוא סתם נהנה לבהות לי בעיניים כאילו הן פאקינג ליקוי חמה.