אני רוצה לשמוע מישהו שלא יראה אף פגם בי

אני רוצה לבטוח במישהו שלא יפגע בי

אני רוצה להאמין במישהו שלא יתנהג כמו חמור

ואני לא רוצה לדעת למה לא הפעם.

מה גם שבאופן רשמי, זה לא נחתך, רק נעלם לתוך השכחה

מה גם שמתחת לפני השטח, לא ידעתם הרבה על מה שחשבתי

כשרשמתי שהוא מצחיק אותי ומדליק איזשהו ניצוץ נשכח

והייתי מודעת שאני לוקחת סיכון בזה שפתחתי פה לשטן ורשמתי שאני יוצאת עם מישהו

זה לא שהסתחררתי, זה שמשהו ממש מסריח קורה פה ולעולם זה לא ידלג עלי.

(אני לא מבקשת פה ספקולציות ותמיהות

אני באמת שלא אדם קשה

ובטח שלא רכרוכי

אני נעימה למגע

ובעלת חוש הומור)

הייתי נכנסת למיטה, אבל:

מפזר החום שעל ברכיי ממיס את הנזלת שנמצאת בריאותיי ואת זאת שחשבה להיווצר אי שם בתעלות שמכנות עצמן "דרכי הנשימה". כרגע אני לא ממש נושמת, יש פקק באיילון.

כואב לי הגוף, וזה סימן שחליתי בשפעת, אחרת לכו תסבירו למרצה הקוף לדיני חוזים איך זה שבחורה יושבת מולו עם מעיל שנראה כמו שמיכת פוך, צעיף ומגפיים, ועדיין רועדת מקור - והוא רוצה עוד להדליק קירור, כי איזו פוסטמה בריאה בגופה שבאה עם כבשה במקום חולצה או סוודר לבישים התלוננה שחם לה.

הוא גם רצה שאני אצעק את התשובה שלי. מאחלת לו פטריות בשקדים (וזו לא הזמנה לארוחת גורמה)!

אז אני לא בולעת עכשיו. זה אומר שאני צריכה להפוך למפלצת יורקת אש? כמה דברים הגוף הזה מייצר.

זהו פוסט דוחה, אני מודה. קשה לי להתרכז בדברים החינניים ששפעת יכולה להמיט עלי. גם קשה לי להתרכז בכל מני מטרות שהצבתי לעצמי. מה לעשות, אני כמו חסק'ה בלב ים סוער, כל הפעילות שלי מצטמצמת ל"איה כואב לי", "קרחצ" חלוש, ותנודות ראש מצד לצד.

אני יכולה לנסות להתמקד בתוכנית השמדת העובדת עוכרת ישראל שהתנחלה במשרד שלי אבל למה לקחת עבודה הביתה. אני יכולה להרוג אותה מחר, אם השפעת לא תקדים להורגי עם הנץ השחר.

למי שתוהה לגבי, לי אין אינטרס מאנשים אחרים. כלומר, יש לי אינטרס להתפרנס ולסיים את הלימודים שלי בהצלחה, יש לי אינטרס להיות רגועה, יש לי אינטרס של בריאות כלפי וכלפי אהוביי, אבל באופן ישיר מאנשים אחרים? יש שיקראו לי "פראיירית" וייתכן שהצדק עמם. אני נוטה להאמין לרוב האנשים, אני נוטה להיות נחמדה לאנשים, ולאלו שאני לא נחמדה, או שגיליתי איזושהי התנהגות שמרגיזה אותי וזו דרכי להתקומם, או שאני מראש לא הגדרתי אותם כאנשים שראוי שאהיה נחמדה אליהם. כל היתר יכולים להיות בטוחים שאני 100% כנה איתם ואין לי כוונות רעות מאחורי מילותיי.

כמעט שכחתי את הרפרטואר שלי למשך פסקה שלמה: "איה כואב לי" בו בו בו.

גחלילית בוערת (38 מעלות זו שריפה קטנה ולא רצויה ואני מוחה כנגד החורף הזה ואמא שלו)

אני זקוקה לאהבה. אני זקוקה למישהו, שאדע מעל לכל, שהוא זקוק לי, למי שאני, להרגשה שאני משרה בו. אני לא רוצה מישהו תלותי חלילה, אלא מישהו שלא ירצה לבחון איך הם החיים בלעדי, כי טוב לו איתי. אני זקוקה למישהו, שבעוד שאוכל להבחין בדמותי העצמאית, אעדיף שהוא יביט בדמותי במקומי ויראה בי את כל מי שאני. אני זקוקה למישהו אמיתי, שידע שאני זקוקה אך לא נזקקת, ולא ישחק איתי במגרש של המבוגרים, שבו תמיד אחד שואף לנצח ולנצל את האחר, אלא במגרש של הילדים, שעצם המשחק התמים הוא ההנאה, וגם אם פעם אחת צד נופל, נשיקה והמכאוב עובר. הבדידות הורגת אותי, ואני זו שבניתי חומה סביבי.

  
 כבר שעתיים שאני מתלבטת בין עוד ספל קפה לבין עוד שעת שינה. בינתיים המוזיקה היפה שלי מעבירה את הזמן.

יש לי חשק לצייר, אולי אני אממש אותו. יש לי עבודה בדיני חוזים להגיש, אולי כדאי שאני אתחיל להקדיש לה תשומת לב. מישהו חש פה בדז'ה-וו? כן כן, עבודה בחוזים מס' 2.

ספירת מלאי: 100 בעבודה ראשונה בדיני עונשין, 90 בעבודה ראשונה בדיני חוזים, 88 בעבודה ראשונה בדיני חוקה, וציון בינוני בעבודה שלא נכללת בציון הסופי במשפט בינלאומי (7 מתוך 10, כשההשקעה היחידה שלי הייתה בכתיבת מס' תעודת הזהות מתחת למספור העמוד).

מחכה לציון בעבודות במקצועות: תורת המשפט (** עדכון: עעע ציון חרא, 79, אבל אני מיחידי הסגולה הבודדים שלא נכשלו), משפט בינלאומי -2 (חה, שיפור בציון הלא-משמעותי, שלא נכנס לציון הסופי. 8 מתוך 10), ודיני עונשין 2 (אינעל ראבק, העבודה השניה בעונשין כזו כוסית, אם אני לא אקבל עליה ציון גבוה, אני אתפוצץ. תאשימו אותי בעבירה לפי ס' 330 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977).  

סימן שאני רואה יותר מדי טלוויזיה במקום לחיות: הורדתי את האלבום החדש של קיילי מינו בגלל השיר "2 לבבות", והתמכרתי. במקלחת של יום שישי (!) השיר התנגן ושרתי אותו במלוא הפאתוס, מינימום אמריקן איידול הבאה. התמכרתי גם לשיר החדש של סנופ דוג (sensual seduction). הוא הסרסור הכי מצחיק בעולם.

אני בכלל לא רואה הרבה טלוויזיה, זה רק משל לפסיביות שמכה בנו, הצעירים המדוכאים. גם ישיבה מול צג המחשב פסיבית באותה המידה. התעוררתי הבוקר כששמעתי את המחשב נכבה בגלל הפסקת חשמל – כאילו מישהו עצר את מכונת ההנשמה... עצוב.

מתחשק לי לכתוב דבר-מה בעל תובנה עילאית, שיפקח את עיני קוראיי, ויגרום לכולם לראות אותי באור אחר, כזה של גורו לעניין הטריוויאליות שבחיים. הנה לכם.

אני בת 25, גרה עם אמא שלי בבית קטן וחסר פרטיות. בעברי סבלתי מדיכאון על סף הפסיכוזה, אבל אני לא מהמדוכאים המתאבדים. אני מהמדוכאים הפסיביים-אופטימיים, אלה שרק מחכים ליד שתושט לעזרה, מאלה שמחכים ובינתיים צונחים לתוך תהום.

אני עובדת בעבודה שמעיקה עלי מעבר למשימות השוטפות, ולומדת מקצוע שקשור לעבודה שלי אבל מתאים לי כמו כפפה. אילולא הלימודים האלה הייתי ממשיכה לחיות חיים חסרי תכלית, שגרה של ניוון תאי-מוח, שגרה של שתיקה וחוסר עניין. שגרה של בדידות. האדם הוא יצור חברתי, וזו הנחת יסוד בעבודתם של פילוסופים רבים (קחו את הנזיר אקווינס למשל... שהרחיק לכת והגדיר אותה כתכלית שלנו). אני לא יכולה להישאר בודדה וסגורה בתוך ארבעת הקירות הכחולים שלי. טוב, נו, הם אפילו לא שלי. אני לא יכולה להישאר ולהתנוון ולכן הייתי זקוקה לשינוי – הלימודים. הם קריעת תחת לא נורמלית, אבל אני מסוגלת ורואה את עצמי בסוף התהליך מרוצה. הבידוד יכול לשגע אדם, ולא בהכרח הבידוד הרומנטי. אם אשאר בבית לבד, ואתבונן באחרים חיים במקומי, אהפוך למטורפת. אכנס שוב לתהום שממנו יצאתי בכוחות עצמי. אם אשב בבית ואעשן את עצמי לדעת, אחשוב שזו הבריחה הכי גדולה ומעשה הכשפים הכי אדיר שקיים, אך אקום יום אחד ואראה איך החיים ברחו להם מבלי לשים לב. יישאר כלום אחד גדול. נשארתי בבית כשכולם טסו ברחבי העולם. נשארתי בבית כשכולם התגייסו לצבא (לא מינוח מדויק, אבל הישיבה באולם הרצאות בגילמן או בנפתלי לא הניבה יותר מדי תועלות).

אני לא אשאר בבית מתחת לפוך ואחכה שהמשיח יגיע. עשיתי את זה יותר מדי זמן – וזו לא עשיה בכלל, זו פסיביות. אני אכין לעצמי עוד ספל קפה.

2008, כנקודת ציון, היא המשך עשיה, היא תהיה שנת שינוי ועשיה. היא תהיה שנה חיובית.

איך זה בתור גורו של כלום?

מישהו צריך הלוואה?

יש בי הנטייה לכתוב פוסטים מהסוג הזה אחרי יום ארוך, מייגע ומייאש. כלומר, לא שהיו לי ימים שונים מאלה לאחרונה, אך נניח שקיימת גחלילה אחרת, שמחה ועליזה, כיפית שחבל"ז, שהחיים עוד לא הספיקו להנחית עליה את הכאפה הגדולה של המציאות, ומתוך הנחה זו נדע שהיום היא חבויה היטב מתחת לשמיכת הפוך.

החלטה גרועה מס' 1 - התפקיד הנוכחי שלי בעבודה, בשילוב לימודים. כלומר, התנסות בהנהלת חשבונות תקשט לי היטב את קורות החיים, לכשיהיו לי חיים או לכשאאזור אומץ לחפש עבודה אחרת, ברם אולם, שילוב של תפקיד שמצריך הבנה כלכלית מינימאלית עם בחורה שקשה לה לחבר 1 ועוד 1, ולכפול את כל המאורע במישהי שממלאה את התפקיד בקושי שלושה ימים בשבוע, יניב תוצאה חד משמעית - התמוטטות.

החלטה גרועה מס' 2 - לא לנסוע לקיבינימט לכמה חודשים, ובמקום זה להתמיד בעבודה ולתת לחיים לחלוף על פני.

החלטה גרועה מס' 3 - ימ"ש. כמה שאני יכולה להתכחש, הוא שרט אותי המון. היו תקופות שחשבתי שהוא מי יודע מה, ותפסתי ממנו, אפילו יותר מהאקס. בסופו של דבר הכול בולשיט, ימ"ש לא היה הוא, אלא מישהו שחי סביב סמים, סקס ושאר תענוגות, ולא מישהו שיכול להגדיר מה מייחד אותו מכלב רחוב. וזו לא הייתי אני, אני רציתי בסה"כ מישהו, ונפלתי במלכודת, ביום שפגשתי אותו בשכונה שלי, עם הפרצוף הזה שלו והבלוטות' תקועה לו באוזן. זרקתי מישהו שהיה כל כך הפוך ממנו, אמנם שניהם לא אינטלקטואלים, אבל בשאר הפכים גמורים. רציתי מניאק, לא ילד טוב, ושילמתי על זה ביוקר - התהלכתי חודשים כמו סמרטוט, ועדיין אני לא בטוחה שאני לגמרי בסדר, כי גם במנותק ממנו אני לא לגמרי בסדר.

החלטה טובה יחידה לבינתיים - להירשם ללימודים. אני לא צריכה להצדיק את עצמי. קשה יש רק בלחם, ולחם לא אוכלים כי זה פחממות מיותרות.

לאור מצבי הקשה, בו כל פעולת זיכרון או חשיבה למיניהן מכאיבה לי כאילו הייתי מקוררת וכל שיעול היה שורף לי את הושט, אינני מצליחה לשלוף החלטות טובות או נבונות מעברי הקרוב או הרחוק. איכשהו נהייתי שלילית בצורה בלתי הפיכה.

הדבר שהכי קוסם לי עכשיו הוא המיטה ושינה עמוקה. לא מקלחת, לא טלוויזיה, לא ספרים, לא מחשב (הישיבה הזו גומרת לי את העיניים והגב, בהתחשב שכל היום בהיתי בעו"דכנית ופיללתי לקץ יסוריי). מחר שוב לא אתעורר בשעת צהריים נינוחה אלא אקום מתישהו בין הכפור לבין הזמן שהשליחים של "הארץ" זורקים את הגיליון על מפתן דלתי מבלי שביקשתי, ואפקוד את המשרד הארור כדי לסיים את ההקלדות לקראת המע"מ. אולי אני אקח איתי ספרים וכו' כי אמא שלי לא תורמת למפלס הדממה ברגעים הקריטיים שעלי לתקתק עבודות בקצב של בית חרושת.

שד שדונים. לילה טוב וחיים טובים לכל מי שיש לו שכל וחי ונהנה.

עריכה: והנה לכם, ניסיון שלי להביע את עמדתי בנושא שלשם שינוי אינו נוגע לי ישירות. מי יודע, אולי אצליח יום אחד להביע את עמדתי הפוליטית.

אני בעיצומו של השבוע השמיני של הסמסטר, עם שלוש עבודות שכבר הגשתי וציון אחד מושלם. קיבלתי בהשאלה מחשב נייד ממישהו שלומד איתי, והיום הרשה לעצמו להבריז מהבוקר ועד הערב מכל הקורסים. היום הפעם הרביעית שבה נאלצתי להישאר עד 20:30 במכללה, החל מתשע בבוקר. למרות השעות הארוכות, והתמרונים בין העבודה ללימודים, סופי השבוע וימי ראשון המוקדשים לקריאה אינטנסיבית, אני יכולה להגיד שכיף לי, בניגוד לימים הארורים באוניברסיטה.

בימים הארורים באוניברסיטה התמרון בין עבודה ללימודים היה הרבה יותר קשה, ואז היה לי הרבה פחות על מה להתלונן, עבדתי בסך הכול 4 שעות בכל יום, ותחום האחריות שלי היה מצומצם הרבה יותר. מצד אחד, אילולא העדפתי לדבוק בעבודה, לא הייתי משכילה לנוס מהאוניברסיטה ולהירשם ללימודים יותר מספקים, ומצד שני, אילו הייתי נוטה להתמקד בלימודים אולי הייתי גומרת אותם בטרם הייתי קופצת ראש לתוך בריכה אחרת. כך או כך, העבודה שלי עכשיו הרבה יותר קשה מפעם, ועל אף יוקר המחיה ושכר הלימוד, אני לא אהסס לדחוק אותה לצד ולהתנתק אחרי חמש וחצי שנים כדי שסוף סוף אשלים את התואר במשפטים, ושסוף סוף אוכל להתהדר בפרוייקט אחד משמעותי שדבקתי בו מן ההתחלה ועד לסוף - הרי להיות מנהלת חשבונות ללא כל הכשרה זה לא ייעוד ולא משהו שיחזיק מים. אם אהיה עורכת דין שבקושי הקשיבה לשיעורים כי הכנת המשכורות ודו"חות המע"מ הטרידו אותה עד מאוד, ולכן כישוריה מוגבלים - שלא נדבר על אחוז עוברי בחינות הלשכה - אדע שבזבזתי גם שנים יקרות וגם הון תועפות. אני יכולה להיות מוטרדת מהשטויות האלה, שהן שטויות של אחרים, גם מאיזה אי בודד באותו המחיר.

למען האמת, אני רואה את עצמי מתנתקת ממקום העבודה שלי. יומיים בשבוע אינני שם, ואינני שומרת על קשר עם המשרד בהם. לא אכפת לי מה הבעיות, מה הפאשלות שצצות, מי אמרה למי כמה ולמה. לא אכפת לי מה המצב בחשבונות הבנק, לא אכפת לי כבר אילו הערות עפות באוויר כלפי מי והאם יש צדק בהן, לא ארצה להצטדק, ולא ארצה להתווכח. אני כבר לא מתלהבת מהקטנוע, ששוכב כבר שבועיים-שלושה מיותם מתחת לביתי, וקריצותיו המרובות המשוועות לתשומת לב, אינן מושכות אותי ולו במעט. החיים שלי שווים הרבה יותר, והגב שלי מעדיף לסחוב את המחשב הנייד מאשר לסבול זעזועי-כביש למיניהם. אוטובוסים אינם חיה רעה, ואינני רודפת אחריהם כדי להגיע בזמן.

מצאתי את עצמי נמנעת מוויכוח פוטנציאלי עם אמא שלי, ביום שבת. היא העירה על איזו שטות, שביום אחר הייתה גורמת לי להתנפל עליה בתגובה. אני מלכת התשובות הגועליות, אך הפעם הבלגתי, ואמרתי "טוב" כאילו אשמע בקולה. זו גישה שכבר אימצתי במשרד והיא עוזרת לי להשיג את מה שאני רוצה רק מבלי להיכנס לוויכוחים מיותרים ותוך מראית-עין שאכן נכנעתי הפעם.

ולגבי נושא אחר, אך רלוונטי ביותר:

זה נחמד להיות בקשר רציני עם מישהו. אני עדיין לא יודעת כמה זמן אוכל להחזיק איתו. הרהרתי בקו מחשבה מאוד מדכא בסוף השבוע, בנושא זוגיות. לטעמי, אם אמשיך להיתפס לאיזשהו אידיאל של בחור שמתאים לי, ואפסול על הדרך בחורים שלכאורה אינם עונים על הטיפוס, אגמור את חיי אומללה ולבד. ומצד שני, אם אתפשר על מישהו פחות מהאידיאל, ואחיה איתו שנים ארוכות, תמיד אחשוב על "מה היה קורה אילו הייתי מוצאת את האחד ולא נכנעת באמצע החיפוש". אם כן, האם להתפשר ולחיות בזוג, או לחפש את האחד ולפסול את כל היתר על הדרך, במחיר של בדידות? החיים נתנו לי סטירת לחי, שסילקה את הרומנטיקה ממני החוצה. אתם יכולים לנחש מה אני מעדיפה. אני רק חייבת, בשלב הבא, לסלק ממוחי את כל הניונאסים השליליים שעולים בי בהקשר אליו (מה שלא הצלחתי אצל קודמיו. יש כאלה שמנעתי מעצמי ברגע האחרון להקיא עליהם). יתרה מכך, אני צריכה לפתח את הניואנסים שכן מוצאים חן בעיני כדי שאוכל לראות בבחור את האידיאל ולא את החסרון. לא אוכל להצביע על כך אם הבחור הנוכחי הוא מקרה המבחן האולטימטיבי, אך בטוח שבינתיים הוא אחלה אימון.

כשהייתי ליצנית קטנה בתיכון, או שזה היה בחטיבת הביניים, שאלה אחת המורות אילו ערי פיתוח יש בישראל. זו שאלה מכשילה כשמצפים לתשובה מתל אביבים נהנתנים, מנשנשי סושי ולובשי מותגים. בקושי רב ענו כולם תשובות כמו "שדרות", "ירוחם", "אופקים" וכו'. רק אני, מתוך הסאטלה שלי הצבעתי והצעתי תשובה נוספת.

הרצליה פיתוח.

ואז כולם נשפכו מצחוק.

למעלה מ-10 שנים חלפו מאז, אבל אני לא חושבת שאני לגמרי טועה. נראה אתכם מסתובבים בסופי השבוע באזור התעשיה של הרצליה פיתוח. מקומות הבילוי של העשירים והמפורסמים מפוצצים בסכינאים בפוטנציה ובפרחות שרואים להן את כל הפוטנציה (למה צריך מכונת שיקוף, כשגם את העצמות רואים להן דרך המחשוף?)

אוקצור, היה לי ערב מעולה, ולא אזקוף את ההנאה שלי לטובת הרצליה פיתוח, או לטובת סינמה סיטי, או לטובת כל מקום שניסיתי להיכנס אליו וזכיתי לקלאוסטרופוביה בכל פעם מחדש. אתן קרדיט לבחור החדש, שלקח אותי לכל המקומות האלה והבין שבין ראשון לבין הרצליה אין כל כך הרבה הבדל דמוגרפי (וזה לא שהוא איזה אשכנזי פלצן! כמוני נניח...)

חורשת וחורשת,

ומדי פעם נופשת

FiReFLY

*** שונאת אתכן, הפרחות מה-mermaid (מי שלא כזו, מן הסתם אינה מושא שנאתי) שיושבות בחבורה, בחלק האחורי של האוטובוס, ומשמיעות שירי דיכאון עמוקים תוך פיזום צורמני עוד יותר, ובה בעת צורחות אחת לשניה פניני חוכמה. אתן נראות אותו הדבר, ונשמעות אותו הדבר - כמו גלעד לטמטמת שפוקדת את הנוער. אילו יכולתי להגביר עוד יותר את הטראנסים שבקעו מה-MP שלי בלי להתחרש או להחריש את היושבים לצדי, הייתי עושה זאת, לא לפני שהייתי משליכה כ"א מכן אל לב התנועה הסואנת של רח' ז'בוטינסקי האינסופי, דרך החלון הצר של האוטובוסים החדשים.

*** יש לי בעיה להוסיף לחבריי בפייסבוק אנשים שאינני מכירה, או אנשים שבחטיבת הביניים היו איתי בקשר ופתאום צצים להם ברשת החברתית. חושבת שכבר התייפחתי די על הצורך שלי להניח לקליקות להירקב על מדפי ההיסטוריה, ולהעריך את האיכות של מי שנשאר. אם מישהו מכאן בכל זאת רוצה להיות "חבר" שלי, מוזמן ליצור קשר :-)

*** עם כל הבוז שאני רוחשת כלפי אנשים שכל קשר בינם לבין שכל מקרי בהחלט ובאופן מסתורי פילסו דרכם אל המכללה, אני חייבת לתת קצת קרדיט לאלה ששייכים גם לקטגוריה הזו וגם ~הצהרתי זו ללא כוונה גזענית~ למגזר הערבי. ישנם אלה ששוכרים כמובן דירות, כבוד להם וכו', אבל ישנם אלה שנוסעים 3 פעמים הלוך ושוב מאזור טבריה או מאזור הקריות כדי להגיע למכללה שבמרכז. אני לא חושבת שאילו הייתי גרה כ"כ רחוק הייתי עושה מאמצים ללמוד דווקא שם, וראייה לכך היא שישנן עוד כמה וכמה מקומות ללמוד בהם משפטים ומכולם בחרתי במכללה הכי קרובה לביתי.

*** בקשר למעגל החברתי (ע"ע פייסבוק), המעגל החברתי שלי במכללה התרחב באופן משמעותי. חבוב אחד משאיל לי באופן קבוע לפטופ, וברגע שאשיג כרטיס רשת אלחוטית אוכל להיות משוכללת מאוד. לא יאומן עד כמה ההדפסה העיוורת שלי אטרקטיבית בעיני אנשים עד כדי כך שהם מוכנים להיות חברים שלי

*** יש מרצים שלא הייתי נותנת להם ללמד גם במוסד הכי שכוח אל שבעולם, כולל אוניברסיטת ת"א.

*** איזה יופי, נזכרתי לרגע כמה כיף זה כשיש מישהו, כזה שמתקשר ומתעניין, מתנהג בעדינות ובאכפתיות - ומראה שהוא רוצה. לא כדאי להתמכר לזה עכשיו, הא?

מזמן לא היה לי סופ"ש כיפי שכזה, והוא רק התחיל.

הייתי במסיבה אחרי חודשים שלא פקדתי את הליין הקבוע. שתיתי רק משקה אחד (גועל נפש של טקילה) והבחילה שעלתה ממנו הזכירה לי שזה הראשון והאחרון לאותו הערב, אלא אם כן ברצוני לגמור אותו באותה הצורה כמו ביום העצמאות.

המוזיקה הייתה נחמדה, בהתחלה התנגנו שירים של 80-90 במקצב רקיד שאח"כ הוחלפו בשירים יותר פופולריים.

הייתי עם חברתי ל' ובן זוגה, ואלינו הצטרפו חברים שלו ועל הדרך פגשנו גם את י' החברה הנשואה הטריה (זאת שהתחתנה באוקטובר).

במהלך הערב התחיל איתי אחד מהחברים שהצטרפו. הרגשתי מוזר לרקוד איתו מול כל החבורה. משהו בי השתנה כנראה, יכול להיות שירידת מפלס האלכוהול, כי פעם לא היה לי שום מעצור כשהתנשקתי עם גיסה של חברתי הטובה שתחיה.

היה קצת מצחיק איך שאחרי שהחלפנו כמה מילים בקושי רב עקב הסאונד הגבוה, פתאום הוא רוקד צמוד יותר אלי, אבל צמוד מצחיק... אני מתה על זה שבנים הופכים להיות כמו הכלבים החרמנים האלה שקופצים על הרגליים (כי ככה זה פשוט נראה!). לפחות הוא חנון ולא עושה את זה כבדרך קבע, בתור מנטרה לחיים יותר טובים ולתפיסת בחורות מרובות.

הידידה של בעלה של חברתי הטובה שתחיה (זאת שפוקדת את הליין הזה מדי שבוע, ושחלקה איתי תא בשיט בגיגית בספטמבר), ע' לשם הקיצור, כרגיל התמזמזה עם מישהו אקראי, באופן אירוני ופרדוקסלי לחלוטין להצהרה המגוחכת שלה מהשיט, שהיא לא יכולה להיות עם כל אחד, שהיא לא קלת דעת. כן, כן, סיסטר, אמן טו ד'אט.

אוקצור, החלפתי טלפונים עם ג'ון טרבולטה של החנונים, ומשאלה קטנה שלו "יש לך מישהו?" הפך שבת בערב להזמנה לדייט איתו. כנראה שהוא לא הבין את התשובה שלי. עניתי שלא, והוא הצהיר שהוא גם סינגל. הייתי חייבת להגיד לו שעל פי סוג השאלה הייתי יכולה לנחש שהוא לבד, ומפה לשם, לכו תבינו איך הוא הסיק שקבענו למחר. אבל שיהיה, זה לא כאילו שאני צריכה לכתוב עבודה למכללה עד ליום שני.

צרודה ומעוכה,

גחלילית בוערת (כל הפוסט הזה משהו קטן וטוב! - חוץ מזה: אני מתחילה להסס בקשר להצטרפות שלי לפייסבוק. חברתי הטובה משכבר הימים התמכרה והתמסרה לאתר הזה, והיא מזמינה אותי להשתייך לקבוצות נשכחות כמו בוגרי התיכון בו למדתי. מלבד לחברות הכי טובות שלי מעולם לא היה לי רצון לחזור ולנבור בעבר, בטח לאחר ששכנעתי את עצמי שאני לא חיה יותר לפי התכתיב של "מי מקובל ומי לא". היא עדיין דלוקה על כמה מהיצורים שצמחו מאותו מחזור, אני מזמן הספקתי להדחיק את ההשתייכות שלי לשם. ינעל רבקום ערס)

הוא לעולם לא יהיה התגשמות חלומותיה של האם הפולניה, לא רק משום שאינני נוהגת להסתובב בקרב האריסטוקרטיה של החברה הישראלית, ומהיעדר הגישה אליה קטנים הסיכויים שאכיר אחד מאלה, אלא משום שאינני מחפשת אחד כזה.

הייתי הולכת ללמוד במרכז הבינתחומי כדי לשפר את סיכויי למצוא חתן עשיר, או בן עשירים, מוצלח עם תעודות, אבל לא הלכתי, ולא מסיבה כלכלית בלבד (כי באמצעות פרוטקציות הייתי יכולה לרכוב היטב על מלגה חמודה). לצד החלומות שנוטעים בבנות במהלך התבגרותן, חשתי סלידה מהבחור האידיאלי. לעולם אדע שבכל אדם ישנו הדפקט שיגרע משלמותו. אין כזה אדם, אדם מושלם – לא בראד פיט ולא ג'ורג' קלוני. כולנו דפוקים, לכולנו השתבש איזשהו שבב במהלך הייצור.

הוא לעולם לא יהיה התגשמות חלומותיה של האם הפולניה שלי, כי כאלה שהיא חולמת שאכיר גורמים לי לבחילה. האבטיפוס של המוצלחניק בכל רמ"ח איבריו מתאפיין ביהירות. היהירות, להבדיל מביטחון עצמי, היא חולי שגם בספרות היוונית עתיקת היומין הוקיעו. הקו הדק בין ביטחון עצמי ליהירות עובר, מתי שהאדם כל כך בטוח בעצמו, שהוא מפסיק לראות את סביבתו והאינטרסים השונים מאלה של עצמו. זהו אדם שנהנה שמדברים עליו מאחורי גבו, כי הוא תמיד בטוח שאלו דברים טובים, ואם לאו, אז כנראה שמקנאים בו ובהצלחתו. אדם כזה, לא יסתכל על בחורה פשוטה, כמוני נניח, שגם אם איננה דוגמנית על אך יש לה שכל (ובקרוב גם תעודות רשמיות) היא לא תעניין אותו כי היא לא בסטטוס המתאים לו.

קצתי ברצון לחפש אדם שיתאים לאמא שלי, ועברתי למצב בו אני מחפשת מישהו שיהיה לי נוח איתו, שיתאים לי. אם הוא לא עשיר, אשכנזי ורב תארים, הוא יתאים לי יותר מאשר שחצן בן של מפא"יניק (או חירותניק, כי במשפחה שלי הכול צריך ללכת אחרת) עם קיר תהילה וקורות חיים מפה ועד טימבקטו.

(יצאתי לדייט אתמול, מלח מים. מתחשק לי לכתוב מלא דברים קיטשיים, לכתוב שמזמן לא הרגשתי ככה, אבל אעצור בעדי עד שאדע שלא אפתח פה לשטן. בינתיים, אני יכולה להעיר שמלבד שהיה לי כיף בדייט, שמחתי שהשיער שלי הריח מעולה בסוף הערב, הידד למחוקק)