השעה עוד רגע 19.30 ואני עדיין בעבודה

הלוואי ויישארו אמצעי תחבורה (אוטובוס) לכשאצא מכאן

ביקרתי בשירותים לפני רגע והשפרצתי את מטהר האוויר במקום - סטיגידיש - לאוויר

לעיניים שלי

וזה שורף כמו זיון עם כושי מפלצתי בלי נוזל סיכה

נמרח לי כל האיפור, שילך קיבינימט

זה כל כך שורף ומזל שאני מקלידה על עיוור

אולי אני אנסה את זה על שארית המשימות שנותרו לי להקליד בקשר עם דו"ח המע"מ שתוקע אותי פה מלכתחילה.

מי מתנדב לקחת אותי הביתה?

אני עיוורת והעיניים שלי מריחות עכשיו כמו סנו מוד.

אני רוצה לשמוע מישהו שלא יראה אף פגם בי

אני רוצה לבטוח במישהו שלא יפגע בי

אני רוצה להאמין במישהו שלא יתנהג כמו חמור

ואני לא רוצה לדעת למה לא הפעם.

מה גם שבאופן רשמי, זה לא נחתך, רק נעלם לתוך השכחה

מה גם שמתחת לפני השטח, לא ידעתם הרבה על מה שחשבתי

כשרשמתי שהוא מצחיק אותי ומדליק איזשהו ניצוץ נשכח

והייתי מודעת שאני לוקחת סיכון בזה שפתחתי פה לשטן ורשמתי שאני יוצאת עם מישהו

זה לא שהסתחררתי, זה שמשהו ממש מסריח קורה פה ולעולם זה לא ידלג עלי.

(אני לא מבקשת פה ספקולציות ותמיהות

אני באמת שלא אדם קשה

ובטח שלא רכרוכי

אני נעימה למגע

ובעלת חוש הומור)

(לא "בונדג'", סוטים)

היה לי אחלה בונדינג עם המרצה לדיני חוזים הערב. הוא נדלק על השם שלי. עוד לא הספקתי להפריע בשיעור - ואני לא מפריעה, אני רק כמו הזקנים בחבובות, משתפת את חברתי לספסל בחוות דעתי על המתרחש על הבמה - עוד לא אמרתי פיפס אלא רק התבוננתי בחבובה שלידי וכבר מר מרצה ניסה לפדח אותי מול יתר הכיתה. בהתחלה חשבת שהצלחת? התבדית, חולה-מתה אבל עוד לא טיפשה.

בהפסקה דהרתי לכיוון הקפה שלי. בתור מאחורי, מר מרצה, ששואל אותי למצב הצינון שלי. אמרתי לו שהמצב קשה. "אז למה את טורחת להגיע ללימודים? ועוד בשביל מה, דיני חוזים?"

אין כמו מוטיבציה שיווקית מצד המרצים, הידד.

המרצה הקופיף היה כל כך עסוק בטפיחה על השכם שלו שסטודנטית חולה עשתה מאמצים לגרד את עצמה ממיטת חוליה בשבילו, עד שלא שם לב שהקפה שלו נח כל העת ההיא בערגה שיבוא לאסוף אותו, היכן שאני עמדתי.

"אז מה, מאיפה השם הזה?"

(עניתי מהיכן)

"ההורים שלך כנראה שמאוד אוהבים את השיר הזה בשביל לקרוא לך ככה"

(עניתי לו שאבא שלי לא קשור לבחירה, העיקר שהשם קליט באנגלית)

החלפנו עוד כמה משפטים שנוגעים לשם המיוחד שלי, והוא הלך לו בנונשלנטיות עם האספרסו למעלית המדברת. הספקתי להגיע אחרי שרוקנתי את הסוכרזית לתוך ההפוך הבינוני שלי. הוא חש סקסי ונשען על קצה אחד. אני חשתי את הריאות והתחשק לי מאוד לשחרר את חיידקיי לחופשי.

(יש שמועה שהוא פמפם סטודנטית שלו ולא שאני רואה מדוע נאד כמוהו יכול להיות סמל מין נערץ, אבל מאז ששמעתי את השמועה אני לא חדלה מלייחס משמעויות שונות ומשונות להוויה שלו, במיוחד כשהוא מדבר על גמירות דעת, הצעה וקיבול)

הייתי אצל רופא העיניים הרשע שלי לפני ההרצאה בדיני חזה. הוא קבע שהאסון האקולוגי שמתרחש בעיניים שלי קשור ביותר לשפעת העופות שכילתה את ריאותיי. ושאני מדבקת כמו זבובת צה-צה חדורת מוטיבציה. הייתי צריכה להמתין שעה כדי להשתולל מהבשורות, קפצתי לבית המרקחת בתחושת "משימה בלתי אפשרית" בשעה 17:40, ולאחר 10 דקות הרוקחת המוטרפת הגישה לי טיפות עיניים שזקוקות לקירור, ועל שום כך שלפה בנוסף כוס מלאה בקרח כדי שהטיפות לא יתחממו חלילה. שאלתי אותה מה היא מציעה שאני אעשה עם כוס מלאה בקרח במשך 3 שעות עד שהטיפות יפגשו מקרר (אולי כדאי שאני אכניס אותה לתיק? לא? אה, נכון, כל חומר הלימודים שלי בפנים. אולי כדאי שאני ארכב על הקטנוע עם הכוס ביד? לא? אה, כן, צריך את שתי הידיים כדי לשלוט בכידון). הרוקחת מלאת התושיה מיהרה לספק לי מענה לצרכיי, בעודי מתפתלת בשל דוחק הזמן (10 דקות לתחילת ההרצאה) - המענה בדמות יצור כלאיים בין "שלוק" ו"פופאייס" למי שמכיר. אביזר מין להרפתקניות בלבד.

ולמי שתוהה - הגעתי בזמן. שערו בנפשותיכם, ממתחם באזל לגבול בני ברק בפחות מ-10 דקות.

באיחולי "יום יבוא והצדק ייעשה",

הגחלילית המתפוררת

לבושה בשחורים וחמושה במשקפי שמש תואמים (כדי להסתיר על העין שהתפוצצה) נכנסתי אל הכיתה והתקרבתי אל מתחם הרביצה הקבוע שלי ושל חבורתי, שאוכלס בשעת בוקר מוקדמת ע"י הידיד הכפייתי.

"ביד אחת, אני מחזיקה כדור כחול [דקסמול], וביד האחרת - אדום [נורופן נוזלי], באיזה תבחר, טייגר?"

הידיד, שכל מה שהיה חסר לו באותו הרגע זה מקל גולף שיתאים לסוודר בצבע צהוב-אפרוח מעל חולצה תכולה ומכופתרת, הבין בנקל באיזה סרט אני חיה באותם הרגעים.

בהפסקה בין השיעורים כשעמדתי בתור להקצבת הקפאין היומית בקפיטריה שוב נשמעו הערות על משקפי השמש שלי. חשפתי את עיני האדומה להחריד כדי להסביר על שום מה ולמה ביום סגרירי אכסה את עיני במשקפיים דרמטיים שכאלה.

"שוב נתקלתי בדלת של המקרר. בעלי היה חייב לפתוח אותה בדיוק על העין שלי".

הושטתי 6 שקלים למוכרת ודילגתי בחינניות לכיוון הקפה שלי.

נקווה שמחר רופא העיניים הנאצי שלי ירשום לי משהו יעיל ולא סתם יטפטף טיפות מרחיבות אישונים שימסמרו אותי למרפאה שלו לשעתיים הכי תקועות בלו"ז - אף פעם לא הבנתי מדוע הוא חייב לעשות את זה, רק פעם אחת הוא ערך לי בדיקת ראיה ובכל יתר הפעמים שהורחבו אישוניי הוא סתם נהנה לבהות לי בעיניים כאילו הן פאקינג ליקוי חמה.

כבר שבוע עבר?

(לא התכוונתי לשבוע הראשון של הסמסטר השני, אלא לשבוע מאז הרגשתי מיחושים באזור הגרון)

איך הזמן טס כשמשתעלים

מרוב שיעולים העין השמאלית שלי התפוצצה ועכשיו היא שטף דם (!) עם עיגול שחור בתוך עיגול ירקרק. עד מתי??

A Green Piece of Lung

ריאה ירוקה

לא דובים ולא יער

נזלת, אמרתי, נזלת

בשש לפנות בוקר

שישי, שבת אין מנוחה

בלי רחמים

שיעול שמעיר מתים

שקיות אשפה עמוסות

בפיסות ריאה

ריאה ירוקה

דבש, תה

גוגל מוגל

דקסמול

מכשיר אידוי

גלילים של נייר טואלט

מקלחת חמה

ושש שעות שינה

אין מנוחה

לריאה הירוקה

חגיגת סמבה של חיידקים

קרנבל של כאבים

קול סקסי

שצורם לכם באוזן

"את נראית רע

ונשמעת זוועה"

מחמאות כאלה

לא זכיתי לשמוע מעולם מחבריי

(ומיד התחברתי לג'יידייט  

לתור אחר  תנחומים)

ריאה ירוקה

לא דובים ולא יער

נזלת, אמרתי: נ-ז-ל-ת

בכל שעות היממה

שבעה ימים בשבוע

אין נחמה

שיעול חוצה יבשות

שקיות אשפה עמוסות

בפיסות ריאה

ריאה ירוקה

הייתי נכנסת למיטה, אבל:

מפזר החום שעל ברכיי ממיס את הנזלת שנמצאת בריאותיי ואת זאת שחשבה להיווצר אי שם בתעלות שמכנות עצמן "דרכי הנשימה". כרגע אני לא ממש נושמת, יש פקק באיילון.

כואב לי הגוף, וזה סימן שחליתי בשפעת, אחרת לכו תסבירו למרצה הקוף לדיני חוזים איך זה שבחורה יושבת מולו עם מעיל שנראה כמו שמיכת פוך, צעיף ומגפיים, ועדיין רועדת מקור - והוא רוצה עוד להדליק קירור, כי איזו פוסטמה בריאה בגופה שבאה עם כבשה במקום חולצה או סוודר לבישים התלוננה שחם לה.

הוא גם רצה שאני אצעק את התשובה שלי. מאחלת לו פטריות בשקדים (וזו לא הזמנה לארוחת גורמה)!

אז אני לא בולעת עכשיו. זה אומר שאני צריכה להפוך למפלצת יורקת אש? כמה דברים הגוף הזה מייצר.

זהו פוסט דוחה, אני מודה. קשה לי להתרכז בדברים החינניים ששפעת יכולה להמיט עלי. גם קשה לי להתרכז בכל מני מטרות שהצבתי לעצמי. מה לעשות, אני כמו חסק'ה בלב ים סוער, כל הפעילות שלי מצטמצמת ל"איה כואב לי", "קרחצ" חלוש, ותנודות ראש מצד לצד.

אני יכולה לנסות להתמקד בתוכנית השמדת העובדת עוכרת ישראל שהתנחלה במשרד שלי אבל למה לקחת עבודה הביתה. אני יכולה להרוג אותה מחר, אם השפעת לא תקדים להורגי עם הנץ השחר.

למי שתוהה לגבי, לי אין אינטרס מאנשים אחרים. כלומר, יש לי אינטרס להתפרנס ולסיים את הלימודים שלי בהצלחה, יש לי אינטרס להיות רגועה, יש לי אינטרס של בריאות כלפי וכלפי אהוביי, אבל באופן ישיר מאנשים אחרים? יש שיקראו לי "פראיירית" וייתכן שהצדק עמם. אני נוטה להאמין לרוב האנשים, אני נוטה להיות נחמדה לאנשים, ולאלו שאני לא נחמדה, או שגיליתי איזושהי התנהגות שמרגיזה אותי וזו דרכי להתקומם, או שאני מראש לא הגדרתי אותם כאנשים שראוי שאהיה נחמדה אליהם. כל היתר יכולים להיות בטוחים שאני 100% כנה איתם ואין לי כוונות רעות מאחורי מילותיי.

כמעט שכחתי את הרפרטואר שלי למשך פסקה שלמה: "איה כואב לי" בו בו בו.

גחלילית בוערת (38 מעלות זו שריפה קטנה ולא רצויה ואני מוחה כנגד החורף הזה ואמא שלו)

אני מניחה שאיבדתי ידיד, וחבל לי. ראשית, חבל לי אם באמת איבדתי אותו, ובנוסף, חבל שבנסיבות הללו.

מר בחור כנראה שפוטר מעבודתו בנענע, וזאת לא הייתי יודעת אלמלא הייתי נתקלת בפרטים של הצעת מחיר שחתומה על ידי איש קשר שאינו מר בחור. תמהתי, מה ז"א השם הזה? זה הקמפיין של מר בחור! רצו לי מחשבות על כתיבת הודעת דוא"ל שתמהה מדוע הוא לא מעורב. לא שלחתי את המייל, כי נפל האסימון - מדוע שהוא יוותר על העמלה שלו? כנראה שבסופו של דבר פיטרו אותו.

לפני זמן מה הוא דיבר איתי, כשרק החל לחץ המבחנים. הוא תלה את פרנסתו בעזרתי בקידום הקמפיין. די כעסתי עליו על הדרך שבה הוא מציג את הדברים, שרק הדחיפה שלי תציל את חייו. הוא לא נתן לי הזדמנות להשתהות וכעס עלי בחזרה, שאני לא עוזרת לו מספיק, ואין דבר כזה שאני לא במשרד להחליף כמה מילים עם הבוס שלי. הוא לא קיבל את העובדות לאשורן - אני בקושי יומיים במשרד במהלך כל השבוע, וגם בהם - או שאני רבה עם הבוס, או שהבוס מתחמק מלענות לי על השאלות, או שהבוס בעצמו לא נמצא כשצריך אותו. הוא עוד יותר זעף כשהפניתי אותו למזכירה שלו, שתקשר ביניהם, בהסבר שהיא מדברת איתו יותר ממני, ושהוא לפחות שומע בקולה.

הוא לא ענה לי לטלפון, ובהנחה שהוא לא עסוק כרגע בלבזבז את שארית כספו על סמים, או בהנחה שהוא לא עסוק כרגע בלהזדיין עד אובדן חושים עם איזו שרמוטה שגרה ממולו או שמדי פעם מתפנקת על ערבי מטייבה, נדמה לי שהוא מסנן אותי כי הוא כועס עלי ומאוכזב.

אני מאוכזבת מכך, שאם הוא באמת נוטר לי טינה, הוא מעדיף לנתק קשר ככה. אמרתי לו שגם אם יפטרו אותו, זו הזדמנות בשבילו להשתמש בשכל ובלשון החריפה שלו כדי להתקדם בחיים ולא להיות תקוע בתור איש מכירות שמחרתיים עלול להיות מפוטר. אז הוא כועס, ולי עצוב.

השד יודע למה עצוב לי. הוא כל הזמן היה קורא לי קונפה, מכוערת, טיפשה, וכל השילובים האפשריים בין הסופרלטיבים האלה לבין אחרים שצר לי, אינני זוכרת כעת. נניח שבקריות זו אחת הדרכים להחמיא, אבל לאורך זמן, כשהוא מכנה אותי כך, אני עשויה להתחיל להאמין שהוא ככה חושב עלי.

יש לי השערה מדוע עצוב לי. מעבר למסך הערס מהקריות, יש לו שכל והיה לי תמיד כיף לדבר איתו, לא משנה על איזו שטות. היה לי נוח הריחוק הפיזי בינינו, משהו שלא היה אמור להשתבש.

יש לי פה גדול גם בחיים האמיתיים, לא רק כאן בממלכת וירטואליה,

גחלילית

אני זקוקה לאהבה. אני זקוקה למישהו, שאדע מעל לכל, שהוא זקוק לי, למי שאני, להרגשה שאני משרה בו. אני לא רוצה מישהו תלותי חלילה, אלא מישהו שלא ירצה לבחון איך הם החיים בלעדי, כי טוב לו איתי. אני זקוקה למישהו, שבעוד שאוכל להבחין בדמותי העצמאית, אעדיף שהוא יביט בדמותי במקומי ויראה בי את כל מי שאני. אני זקוקה למישהו אמיתי, שידע שאני זקוקה אך לא נזקקת, ולא ישחק איתי במגרש של המבוגרים, שבו תמיד אחד שואף לנצח ולנצל את האחר, אלא במגרש של הילדים, שעצם המשחק התמים הוא ההנאה, וגם אם פעם אחת צד נופל, נשיקה והמכאוב עובר. הבדידות הורגת אותי, ואני זו שבניתי חומה סביבי.

אני פוחדת מהמוות, ומהזקנה המבשרת על בואו. בשעת סכנה ננהג בזהירות שמא המוות יכה בנו, אך הזקנה היא סכנה שתוצאתה בלתי נמנעת.