הידד ליפי הנפש, נמאס לי מכם.

זו באמת הדרך להתפזרות המדינה, לצד השחיתות ועוד כמה עניינים שתופסים טרמפ.

אני חושבת שתוכנית הניידות של המספרים היא בלבול מוח ענקי, שלא משאיר את הבחירה בידי הלקוח. הלקוח שמתקשר אל לקוח אחר, לא יודע היכן הוא שם את כספו – התעריפים משתנים מחברה לחברה, וכך לא אבחין בתעריף, או בעיר אליה התקשרתי. זו חתונה קתולית של עם מספר אחד מהמאפיה האיטלקית, שהמוזמנים לאירוע הוזמנו באמצעות סחיטה באיומים, והוכרחו לרשום צ'קים שמנים מאוד או לבחור ברכישת מתנה מתוך רשימה ענקית של מתנות יקרות, נניח מהחנות "טיפאני'ז" בניו-יורק.

אני חושבת ששלוחת אוניברסיטת "דרבי" שינתה את שמה ל"מרכז ללימודים אקדמיים" כיוון שקריין הפרסומות מטעמה לא הצליח להגות את שמה נכון. המכללה שלי, לעומת זאת, מחליפה שמות ובניינים בקצב היסטרי, אבל זה כיוון שהיא פשוט מתרחבת. בניגוד אלי, למשל. אני נולדתי עם הרבה שמות, ומאז אני פשוט מתרחבת.

האויב הגדול ביותר של האנושות אינו תיקן, אלא האבק. רבים טועים לחשוב שמדובר בעשיית יש מאין, אך למעשה זו דוגמא לעשיית יש בלתי רצוי, מכל יש אחר. האבק לא רק שנודד כשהחלונות נותרים פתוחים. הוא מגיח מהבגדים, מהמיטות, מהארונות, מהאריזות החדשות, מהמגבות, מהמזגן, מהמנורות, מהנעלים, מהשיער, מגגות אסבסט, מהחיים הסטאטיים שלי. נגד תיקנים המציאו חומרי הדברה, שנועדו לחסלם. לאחר החיסול אנו נאלצים להעביר את הגופה הלאה (לאסלה, למשל). נגד האבק המציאו אלפי תכשירים שנועדו לנגבו ולהעביר אותו הלאה, שיחבור עם מטלית, במקום לנסות ולחסלו מן היסוד. בשביל צרכנית כפייתית כמותי, שסובלת ממכת ימי השישי המאובקים – כי בשאר ימות השבוע האבק ממש לא מעניין אותי – אשמח אם מישהו ימצא לכך פתרון. הערה לסיום, עבור החוכמולוגים: גם בית ריק ואטום יצבור אבק, גם בית בכפר וגם בירח! אז הימנעו משנינות מיותרת.

זו זכות לתת שירות: אני מוכרחה לציין, שבעת הפסקת החשמל שקרתה הלילה (כן כן זו עריכה מאוחרת) הגעתי לתובנה שלא צריך מוקדי שירות. לו היה מענה בחברת החשמל, מוקד עירוני או במשטרה (!) ע"מ שאוכל להתלונן על מפגע, מילא. נשארתי בהמתנה לכל אחד מהמוקדים כדי להתלונן על משך ההמתנה גם במוקד הספציפי וגם במוקדים הקודמים שגרמו לי לפנות אל המוקד הבא בתור... מוקד 103 בכלל לא היה נתון להשגה, לא ענו לי במוקד 100 (ולא הייתי מתקשרת אליהם אלמלא אמא שלי הייתה צווחת באוזניי) וב-106 5-10 דקות המתנה, ובה ענה מוקדן עם נדיבות של טמפון ספוג, שעל אף תודעת השירות הגבוהה שלו סיפק לי מענה וגם תשובה עניינית לדיווח - אמנם תשובה שגויה, אבל בינינו, זה לא שינה לי כלום - נאלצתי ללמוד למבחן לאור נרות. עכשיו אין לי עיניים.

(ואף מילה על דו"ח וינוגרד. או שכן: אהבתי שהיה דיווח בחדשות, שהוועדה סיימה להכין את הדו"ח שלה ולא השתמשה בחלק ניכר מהתקציב שהוקצה לה. בעת הדיווח, שהיה לפני כשבוע, נפלתי מהמיטה נקרעת מצחוק. יכלו, במקום לפזר את התקציב בין כמה וכמה אנשים, רמי מעלה, לתת אותו לי, למשל. אני ענייה וחסר לי - וגם אני יכולה לקשקש על פני 500 עמודים גיבובי מילים מבלי להגיע לפואנטה כלשהי או למסקנות אישיות. יש לכם בלוג שלם כדי להיווכח. גם בלי לנצל את מלוא התקציב, הייתי יכולה להביא לממשלה ולמדינה הרבה יותר תועלת, אם כי מה אכפת לי תועלת של אחרים...)

משהו סוף סוף טוב בתקופת המבחנים. זו בשורה שרצוי לקבל לפני מבחן: 93 בעבודה שניה ומסובכת בדיני חוזים. יש!

עריכת צהרים: המבחן בדיני חוקה היה חוויה מתקנת לעומת דיני עונשין. אמנם, את התוצאה קשה לי לנחש כי הבודקים שוחטים בציונים. אבל מסר אחד יש לי, לכל אלה שלא קוראים את החומר ומסתפקים בתקצירים: לכו להזדיין. מי שקורא ומשקיע, יודע במה מדובר. מי שסומך על סיפורים של אחרים - שלא יתפלא אם הלכו לו שאלות בסדר גודל של 20 נקודות האחת. ובכן, יש אחת שלא קראה תקצירים ולא קראה את פסקי הדין והמאמרים, ובמקרה היא חברה שלי, ורק השלג עזר לה היום.

מאחלת מוות איטי ביסורים לגנבי המתכות באשר הם.

תל-אביב, שקי לי בתחת. אני לא גרה בתל-אביב, אלא בשכונת פשע בפרברי ריו דה-ז'נירו, המערב הפרוע של הסלאמז. עוד לא הספקתי לקום, להרתיח מים לקפה, להתרווח על הכורסא עם ארוחת הבוקר, לצחצח שיניים ולשבת בישיבת הקבינט הבטחוני היומית שלי, וכבר קיבלתי דיווח ממעמקי הביבים, שגנבי מתכות ביצעו "מכה" וגילחו את שעוני המים של הבתים באזור מגוריי. המים ששטפו את מיסטר האנקי שלי היו מהרזרבות על הגג, אלה במאגרים שבערוץ 10 נחשפו כמלאי פגרי ציפורים וחריונים למיניהם.

עד אחרי חמש בערב התפקעתי, רציתי להשתין כל כך, והקור הזה בכלל לא עזר. ומעבר לכך, עם מה אחפוף את שיערי? עם סן-בנדטו? העסקתי את עצמי, לשם שינוי, בלמידה לדיני עונשין. התנחמתי בכך שהלימודים גוזלים ממני הרבה שעות עירנות ושהם אחלה תירוץ להסתגרות בבית על פני יציאה אל המרחבים ובזבוז משאבים שממילא אינם קיימים, בשפע או בדוחק.

ידידי מהלימודים, הפדנט עם ה-OCD, ניחם אותי בצרת הרבים - הוא הודיע לי חד משמעית, שאם זה היה קורה אצלו הוא היה קופץ מהחלון (ואצלו לא מזמן היה פיצוץ בצנרת. בנקל שכנעתי אותו שטיפה זיעה לא תחסל אותו, והשבח לשד על ההמצאה הגאונית - המגבון הלח). השבתי לו, שאני גרה בקומה ראשונה פלוס סורגים, ככה שקפיצת ראש לא תתאפשר אלא אם כן הייתי הופכת לשטוחה כמקלון, ואם הייתי שטוחה כמקלון הייתי שמחה מדי מכדי לקפוץ, על אף הכמיהה הנואשת לחפיפון.

תמה הקצבת הזמן לבירבורים. יש מים, הייתה מקלחת מענגת ביותר, והגיע הזמן להעניש את עצמי בלמידה אינטנסיבית.

בגעגועים עזים לחיבוקים חמים,

גחלילית

מסקנות של יום שישי, השני בקריירה שלי שבו עלי לעבוד:

הסיבה שיום שישי היום והוא יום עבודה, כמוה כמו בצפייתה מראש של התנגשות מכונית בקיר - ולא משנה עד כמה תזהירו מראש, לא תוכלו למנוע אותה. נדנדתי לבוס שינחה אותי מה צריך לעשות לקראת סוף שנת הנה"ח,מתחילת נובמבר, ובכל פעם נדחיתי בלך ושוב. הוא נעתר לתחנוניי לשריין את ה-26 לחודש, והייתי חוצפנית לדרוש מהמזכירה שלו שלא לקבוע לו פגישות גם למחרת. תכנונים לחוד, מציאות לחוד. התוצאה: 27 בחודש, שהוא יום העבודה הרשמי האחרון שלי לשנת 2007, הגיע, הבוס שלי בשעה 18:30 נזכר להתייחס אלי ונדהם לגלות שאני כלל לא מוכנה לקראת סוף השנה. באמת?! לא!!! לא נכון!!! אם הייתי יודעת מה לעשות....... אבל הוא צדיק, אני סתם סתומה.

החלטתי אחרי כל הבכי שגרם לי להישאר עד אחרי 20:00 ולהחליט להגיע היום בבוקר לחור התחת המכונה "משרד", שדי לי. אני מעדיפה להיות סטודנטית עניה, אך לא לחוצה. לא יכולה יותר ומגיע לי סוף סוף להתבטל. עבדתי רצוף מגיל 16 וחופש של רילקס-לגמרי לא היה. אם אני אתחיל עכשיו עבודה אחרת או אמשיך בנוכחית, אין סיכוי שאגמור את התואר שזה-עתה התחלתי. ובמילא, בחודש ינואר מתחילים המבחנים ואין לי שום כוונה להיות נוכחת במשרד במהלך התקופה.

אז גם לי מותר לחתום בלשכה, למען בריאותי הנפשית.

אמרתי את זה כבר, אינעל ראבק, כל כך הרבה פעמים בעבר (נניח, בחודש יולי, כשכבר עזבתי לפחות מ-24 שעות) אבל הפעם.... אין לי עכבות.

ומחוץ לעבודה? הכול דבש!

17.15 - איזה יום מזדיין.

דווקא כשמצאתי נקודת רוויה והייתי מוכנה להסתער על הסופשבוע, גיליתי שאין לי מפתח ושננעלתי בתוך המשרד. הבוס המניאק עוד הרשה לעצמו להתבדח: "יש מספיק אוכל במקרר? יש מים?" יושבת ומחכה שיגיע לשחרר אותי מהכלא הזה.

סאמאמכ ערס.

סרט חמוד!!!

ועכשיו לכמה תהיות, כי מזמן לא הרהרתי קצת בדברים החשובים באמת, ואני לא מתכוונת לסוגיות משפטיות שנוגעות לעבודה שעלי להגיש עד יום ב' הקרוב ועדיין לא ברור לי מהן בדיוק (משהו בסגנון התנגשויות דינים).

ראשונה במעלה (ואציין שהתחלתי להכביר במילים, לחצתי על DEL והחלטתי לכתוב בנקודות, כדי שיהיה לכם חשק לקרוא גם את היתר): עקב העדפת בריאותי הגופנית שמחירה נטישת הקטנוע בבית ו-5.10 ש"ח, עלי להתנייד באמצעות אוטובוסים. ארבעה כאלה ביום אחד. איך זה, שבצניחת הטמפרטורה ב-2-3 מעלות, שמפרידה בין הסתיו לחורף, נהגי האוטובוסים מכבים טוטאלית את המזגנים ומשאירים את הנוסעים האומללים להיאבק בצחנת בתי השחי הסוררים והמונפים ומנגד גם בחריצים שמתביישים להתהדר בשם העצם"חלונות" - שהרי חלונות של אוטובוסים הם המצאה נבזית לחלוטין ולה שני מצבים: סגור הרמטי או פתוח לנצח נצחים. למה זה? אי אפשר שהמאותגרים היגיינית יקפאו למוות? לאלו שיגרסו שאני כאחד האדם, הפנימו-נא: אני לא מפליצה, אך לעתים מסריחה שושנים. זה טבעי.

שנייה אך לא במעלתה, בצומת עלית ברמת גן, ישנה תחנת "דלק" (איזה מפגר זה לכתוב פעמיים "דלק"?). לא של פז, לאלו המבינים עניין. לחלק מהתחנות יש מעין "גג" מעל לאזור התדלוק. על הגג של התחנה הזו ישנן שתי אנטנות מפלצתיות. אני אעזור למי מכם להרהר: אם השימוש בטלפון סלולרי אסור בתחנות דלק, עד כמה נבון יהיה זה למקם אנטנה באופן קבוע מעל הברזים? הא? הא?

שלישית אך לא שלילית, ועדיין על ציר ז'בוטינסקי: נזכרתי אתמול שעוד לא הדלקתי נרות בבית, בדיוק ברגע שהאוטובוס שבפקק חלף על פני מוסך או מסגריה שהאנשים בה חבשו כיפות והדליקו ברצינות שכזו.

רביעית, מי באמת יודע משמיעה ראשונית את משמעות "מעוז צור ישועתי" ומי באמת לא מחפף ברפרטואר השירים? ומי לא שר מיד אחרי הברכה את "מעוז צור"?

דבר חמישי - האם מישהי שסובלת מאפטיות כרונית, תסבול או סובלת מאוטם שריר הלב?

דבר אחרון לפעם זו, כי חלפו פרחו כל הרעיונות, כי זה מה שקורה כשמתאמצים יותר מדי לזכור במצבי הרעוע, ועדיין על ציר ז'בוטינסקי! איך זה שברגע שחוצים את דרך בן גוריון ונוחתים בממלכת בני ברק, כולם כשרים למהדרין, לובשי השחורים מדלגים 50 מטרים למדרכה הסמוכה והן המדרכה והן הכביש מטונפים, משובשים ומסריחים? האם זה כלל יהרג ובל יעבור? אל תנסו בכלל להשוות לת"א, אני לא מוכנה להיות קשובה.

חג שמח, סופגניות מסובבות שכמותכם!

(אם תאכלו יותר מדי סופגניות, השתמשו בנר... רק לא בשמש!)

נ.ב. - אחד המרצים שלי הגדיר מחדש את המונח "דמי חנוכה". הוא קיבל שכר טרחה של 900 אלף ומע"מ עבור תביעה ייצוגית וקטנונית. חברותיי לספסל הלימודים, שמסיבה לא מובנת נדלקו על המראה שלו בעבר, לא יכלו לשלוט בעצמן בשיעור אתמול, עד שאחת מהן הועפה החוצה והשנייה התחרפנה ופנתה אליו אחרי השיעור תוך אזכור הנושא... כולה 900 אלף ומע"מ בנות, אם זה היה יותר אולי הייתי רואה בו איזשהו חן.

כשהייתי ליצנית קטנה בתיכון, או שזה היה בחטיבת הביניים, שאלה אחת המורות אילו ערי פיתוח יש בישראל. זו שאלה מכשילה כשמצפים לתשובה מתל אביבים נהנתנים, מנשנשי סושי ולובשי מותגים. בקושי רב ענו כולם תשובות כמו "שדרות", "ירוחם", "אופקים" וכו'. רק אני, מתוך הסאטלה שלי הצבעתי והצעתי תשובה נוספת.

הרצליה פיתוח.

ואז כולם נשפכו מצחוק.

למעלה מ-10 שנים חלפו מאז, אבל אני לא חושבת שאני לגמרי טועה. נראה אתכם מסתובבים בסופי השבוע באזור התעשיה של הרצליה פיתוח. מקומות הבילוי של העשירים והמפורסמים מפוצצים בסכינאים בפוטנציה ובפרחות שרואים להן את כל הפוטנציה (למה צריך מכונת שיקוף, כשגם את העצמות רואים להן דרך המחשוף?)

אוקצור, היה לי ערב מעולה, ולא אזקוף את ההנאה שלי לטובת הרצליה פיתוח, או לטובת סינמה סיטי, או לטובת כל מקום שניסיתי להיכנס אליו וזכיתי לקלאוסטרופוביה בכל פעם מחדש. אתן קרדיט לבחור החדש, שלקח אותי לכל המקומות האלה והבין שבין ראשון לבין הרצליה אין כל כך הרבה הבדל דמוגרפי (וזה לא שהוא איזה אשכנזי פלצן! כמוני נניח...)

חורשת וחורשת,

ומדי פעם נופשת

FiReFLY

כמה מחשבות לרגל החורף

מדוע כאבי הגב חייבים להחמיר כשהקור מפציע?

מדוע במבול הגדול הראשון, תנועת המכוניות משתתקת, הקליטה של "יס" נפסקת, החשמל נופל (התקלחתי שלשום בחושך! לאור נרות! לבד!), מערכת הביוב קורסת וההליכה בצמוד לחומת ה"קרייה" הופכת להליכת קמיקזות הדורשים שירטיבו אותם (זה לא שיש ברירה אחרת, העליה על הגשר של עזריאלי עשויה להניב מטר של אנשים מתעופפים מהרוח, או לגיוון, אנשים מפוייחים)?

מדוע כשמזג האוויר משתנה לאמא שלי קר מיד, ובמשתמע מכך שאני צריכה להתהלך עם סוודרים ולהתכסות בפוך? (הנה התשובה: כי אני גרה עם אמא שלי, וזה שורש הדברים)

מדוע אנשים מסוימים שעולים על אוטובוסים לא מתקלחים? הרי כמה אפשר להזיע בעונה זו של השנה? עכשיו לא תוכלו להערים עלי, אתם פשוט "חוסכים" במים.

מדוע לקנות מעיל לבן? מה הפואנטה? להתהלך איתו במעבדה סטרילית?

מה חשבתי לעצמי כשבפעם היחידה שאתהלך עם מטריה, זו תהיה המטריה הכי עקומה ביקום, שבשעת הצורך היחידה היא תתפרק לי לגורמים?

מדוע במכללה ממשיכים להפעיל ארבעה מזגנים על 18 מעלות? הצטיידתי בצעיף, בסוודר, במעיל, בכפפות, בפליז, ודבר לא עוצר את הקור הזה! חדר מתים של ממש! תארו לעצמכם 11 שעות בכיף הזה.

המתמחה שלנו התעלף בפעם השניה החודש, והפעם באמצע מעבר חציה. לפני שהוא התעלף בפעם הראשונה, במטבח אצלנו במשרד, הוא התלונן על בעיית שיווי משקל. אמרתי לו שמתפתחת לו דלקת באוזניים ושיבדוק את זה. אתמול דווח לי שהסיבה שהחבוב התעלף פעמיים נעוצה בדלקת בדרכי הנשימה ובאוזניים. ממש מכשופה שכמותי. נקווה שיחלים מהר.

נענע10 עדיין חייבת למשרד שלי כ-10,000 ש"ח, וזאת אף על פי שהתלוננתי על זה באוגוסט והובטח לי החזר. הפואנטה היא שזה טוב ויפה שמדובר בנענע10, אבל מעבר לכך מדובר בידיד שלי, מר בחור, שעובד שם, ובכל חודש כשאני מתריעה באוזניו שלא החזירו לי גרוש, הוא שולח אותי לבדוק את עצמי. הפעם נשבר לי. התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה שישלחו לי אסמכתא כלשהי שהזיכוי בוצע - אם כזה בכלל בוצע (כמובן שלא). הוא התחיל לסבן אותי שאשלח פקס, אז שלחתי. יום לאחר מכן, כשלא שמעתי ממנו תשובה, התקשרתי אליו והוא לא יכול היה לדבר. בערב סימסתי לו, כשיצאתי מהמשרד, "אתה לא אוהב אותי יותר". הוא התקשר אחרי 5 דקות, וטחן לי בשכל שאני טועה, שהמכתב הזה שפעם שלח לי שהחברה מודה בטעותה ותזכה את האשראי של המשרד מהווה אסמכתא שהזיכוי בוצע. אמרתי לו שהוא מזבל ת'שכל - הטיעון הזה לא מחזיק מים. אני רוצה תאריך, לאן הועבר הכסף ומספר אסמכתא. הוא הרים את קולו, ואני באוטובוס הייתי, באמצע שיחה קולחת עם הנהג (כן כן, זו תופעת הלוואי של החורף, ועוד שיחתנו החלה בטרוניה על החורף ועל פרישתי הזמנית מרכיבה על הקטנוע). הוא חזר אלי ואמר לי שאני צודקת. הייתי חייבת לשאול אותו, "ברור שאני צודקת, אז למה אתה עושה ת'מוות לפני שאתה מודה ולמה אני לא רואה את הכסף בחזרה?" הוא היה חייב לענות לי בתור ערס מהקריות, וצר לי שאינני זוכרת את הפנינים המחמיאות שלו. מה שכן זכור לי, שהיו הרבה רמיזות מיניות וגם "אני מתגעגע אלייך, את יודעת? מתי אני רואה אותך?" ותשובה נחרצת: "אני יודעת שאתה אוהב אותי ומתגעגע אלי, מותק, וכשאראה את הכסף בחזרה!".

כלומר לא בשנתיים הקרובות.

* דוגמא נוספת לכך שאני הופכת לבת-שבע ברג-גולד-טל: הוזמנה שליחות של צ'ק לעו"ד ברעננה, התקשר השליח והודיע שעורך הדין מסרב לקבל את המעטפה. אמרתי לו שיחכה רגע ושאני מתקשרת לעו"ד כדי לבדוק מה הבעיה שלו בדיוק. קישרתי בין עוה"ד לעו"ד שאחראי לעניין במשרד ויצאנו ליצנים, כי לא היו דברים מעולם. הוא בכלל לא במשרד ואין לו בעיה לקבל כסף... התקשרתי לחב' השליחויות, המתנתי לצלילי 103 אף.אם. עם הסמול-טוק נוסח שוק הכרמל שהתנהל שם. ענה לי האחראי שמסתבר שהוא זה שהתקשר אלי ולא השליח עצמו - שאלתי אותו מה הייתה הבעיה לתת את המעטפה, נעניתי שעו"ד שיושב חדר ליד הנמען לא רצה לקבל בשמו את המעטפה. ובצדק! מכאן ואילך הטונים עלו: "אתה טועה לחשוב שאני הולכת לשלם על ההמתנה המיותרת של השליח שלך אם אתה מוסר לי מידע שקרי לחלוטין" זה המסר שלי. אחרי דין ודברים הוא הבין שהלקוחה צודקת ושכדאי לו לא להתעסק איתי. ~אחרת אני אזמין לו משטרה!~

העכבר לא נתפס עד כה. הסברה היא שהחכם נס על נפשו. המלכודות הוסרו, והבמבה שאמא שלי פיזרה עליהן לא נאספה, ועכשיו תפקידי הוא למרק את הבית כך שיהיה מצוחצח לכשמר מיקי בוגנים המכרסם יחליט לשוב על עקבותיו.

איך אני שונאת את זה שכשצריך לכתוב עבודה או לקראת מבחן, ישנה הקבוצה של המלחיצים שלא מפסיקים לדבר על התהליך, ומדברים על כך רק למטרת שוויץ ו"יעני" בקיאות בחומר? צריך לנעול את החברים בקבוצה זו בכלוב ולשכוח היכן המפתח.

ומשהו קטן וטוב: למרות הסגריר ולמרות נטישת הקטנוע באופן זמני, לא יצא מצב שאיחרתי ללימודים בעקבות אוטובוס שנתקע בפקק או בושש להגיע. אני גאה בעצמי. מי שמכיר אותי יודע, שעל אף הרצון הטוב שלי לא לאחר, תמיד הזמן חומק לו מבין האצבעות ואני מוצאת את עצמי מאחרת.

happy thanksgiving!

כמה מלים על טכנופוביה:

לא מסתדרת עם ה-explorer 7, מי צריך אותו בכלל. בשביל זכוכית מגדלת אני לא צריכה אפליקציה שלמה. יש לי משקפיים למקרה הצורך. מה לעשות, שישנם אתרים שעובדים טוב יותר עם תוכנות בגרסאות מתקדמות יותר. יש אתרים שממליצים על פיירפוקס. היה לי גם אותו, אבל כמה דפדפנים אני אצטרך להתקין בשביל לרצות את כולם, הא?

לא מסתדרת עם המכונה המשולבת שקניתי בשנת תרל"ח בעבור 500 זוזים. עכשיו קפץ לו "בלון" כמו בקומיקס, או כמו ברגעים המעצבנים ש"חלונות" מחליטה שזה הזמן להוריד עדכונים אוטומטיים בלתי-נחוצים, והבלון הזה מודיע: "למה לכל הרוחות את מצפה, כשאת קונה סחורה ב-500 שקלים? לקבל את שיא הטכנולוגיה? יש סיבה מדוע מכרו לך סחורה של HP בכזה מחיר". פעם היא שמחה להיות מדפסת רשת, פעם לא. אבל אם היא מחוברת לראוטר, אז היא לא תסרוק. והפתעת המאה: גם אם היא תהיה מחוברת למחשב, היא לא תסרוק. היא פעם סרקה, שלא תבינו אחרת, אבל פעם הרבה דברים היו טובים, וכיום אינם, נגוזו ונעלמו אל החור השחור של הנוסטלגיה.

ולמען הסר ספק, כשאני מדברת על טכנופוביה, אל תניחו שאני הדיוטה מוחלטת כשמדובר במחשבים ובשאר מכשירים דיגיטליים. אני הראשונה שיקראו לה כדי להתקין מכשיר ו/או מחשב חדש או לתחזק שרתים ומחשבים באופן שוטף. את הידע שלי רכשתי משום שאיני טכנופובית, אבל הידע שלי הוא מעשי ולכן כשאני נתקלת במשהו שנשגב מבינתי המעשית, עשן מיתמר מאוזניי. שתלך הציביליזציה קיבינימט!

הגיג על דור ההמשך:

ילדים כמו אלה של השכנים שלי גורמים לי להסס בדבר המשכיות המין האנושי. אלו הזאטוטים שישמשו כל עמותה למען הפסקת התרבות המין האנושי להדגמה כיצד המוח האנושי מתנוון. על דרך ארץ אין מה לדבר. אני בעד להכניס אותם לחדר ניתוח ולשלוף מגרונותיהם את מיתרי הקול שלהם. ואם אפשר, לגנוב להם את האופניים.

ישנם יחידי סגולה שהייתי רוצה שיהיה להם המשך, כמובן שגם אני נכללת בתוך הקבוצה הזו, אבל גידול ילדים בבריכת הערסים שאני גרה בה איננה סביבה ידידותית לאותם יחידי סגולה נאורים.

:-))

מחשבה על חילופי העונות:

מצד אחד, שהוא הצד הכבד והאימתני שבמאזן, החורף הוא דיכאון רציני. האפור, הגשם, הרטוב, האוטובוסים, הפקקים והתאונות, הקור, המטריות שעושות הכול מלבד להגן מפני הרטיבות, ההסתגרות בבתים, התסרוקות שנהרסות, הים הלא-ידידותי, הכביסה שלא מתייבשת, הפסקות חשמל בימים סוערים. ולמי שלבד - אין עם מי להתכרבל ולהסתגר.

מצד שני, שהוא המשהו הקטן והטוב לפוסט קיטורים זה, הפוך (גם אם זה לבד), החמין, המרקים, הבהיה מבפנים הבית לרחוב הגשום והמשתולל, הפקאצות שקופאות ברחובות (כי על מיני וחשוף לא ניתן לוותר בכל ימות השנה, אבל בחורף: תסבלו, מטומטמות), הזעה היא לא סטטוס של ברירת מחדל, וכשאין קטנוע ואין שמש - אין עור חרוך ואין החלקות מפרקות עצמות.

כמו שהבנתם, הצד החיובי קצת צולע, כי זה מה יש - החורף הוא דיכאון רציני, אפשר למצוא בו נקודות חיוביות, אבל לא ניתן ליטול ממנו את מהותו. איך שוב הזמן חומק לו מבין שתי הידיים, לא אבין ולא אשלים.

זה התפקיד שלי בעבודה.

אני שונאת מקומות עבודה שכולם מדברים מאחורי גבם של כולם, כל אחד יש לו אג'נדה וכולם מהלכים על קליפות ביצים.

ניסינו לעשות סדר מבחינת נהלים, מקווה שזה יחזיק משהו מלבד מים.

בכל אופן, להפחתת שעות העבודה שלי יש שני צדדים - החיובי, שאני כמובן לא שם יומיים מתוך חמישה ימי עבודה ולכן הנאחס פחות נדבק אלי; והצד השלישי, מעבר לירידה בשכרי, שכל הנאחס מחכה לכשאגיע, מלא עבודה מצפה, מלא פאשלות שרובן שלי, ומלא אינטריגות בין העובדים שמעלות לי את הסעיף. אני יוצאת מכשפה כי אני יודעת איך המשרד הזה צריך להיות מתופעל (הרי לפני התקופה הנוכחית שבה גדל המשרד הייתה תקופה רגועה ויעילה) והיתר לא. הבוס שלי צורח על כולם שמפשלים, הוא מפשל בעצמו וכולם נגררים למערבולת של חוסר מוטיבציה. מעבר לכך שבשלושה ימי עבודה שלי אני צריכה לעבוד כפליים ולשמש כגננת לעובדי המשרד, אני צריכה להיות המפקחת של נותני השירותים למשרד - קרי, הבנק ומשרד רואי החשבון החיצוני שלנו (חשבת השכר שם סתומה ברמות מטורפות, תלושי שכר היא לא יודעת להכין כמו שצריך וגם לחשב שכר באופן כללי קשה לה. היא מצאה לה עם מי להתעסק... הקיצור אני צריכה לפקח על כולם שזה מרתיח).

אין מספיק זמן, ותכף המשרד הזה יתפוצץ. די מחריד אותי שהשכר שלי ירד בגלל ההתחייבות למכללה ולויזה וכו' אבל מצד שני הלימודים בראש סדר העדיפויות ואם אצטרך להתדרדר לזנות (כלומר, סליחה, מלצרות או טלמרקטינג) במקום העבודה שלי אני אעשה זאת כי השתניתי, מה לעשות.

אתמול ירד מבול בשעות היום. בין 9.30 ל-10.30 סונג'רתי למטרות אישיות ומטופשות של הבוס שלי (כלומר, אשתו של הבוס שלי לא הצליחה לחבר את החשמל של המזגן אצלם בבית והיה קרייסיס נוראי, לא היה מי שיושיע אותה). תפס אותי הגשם ומזלי שלא הייתי רכובה על הקטנוע, כי את מותי הייתי מוצאת אם כן. שתי תאונות ראיתי בדרכי חזרה למשרד, שאחת מהן במו עיני ראיתי שהסתיימה בפינוי באמבולנס. בלי כל קשר, כואב לי עדיין הגב מהפעם ההיא, שהגשם הראשון הכשיל את הקטנוע שלי והחלקתי. מדוע בפעמים הבודדות שמטפטף בעיר המחורבנת הזו גשם, חייבות לקרות תאונות? אני לא מדברת על פאשלות טפשיות שלי, אלא על נהיגה פרועה ומפגרת של נהגי מכוניות! אי אפשר לוותר על הרמזור המהבהב ולעצור (בדרך למכללה באותו היום ראיתי כמה מכוניות שבאדום חצו!!!)??? אי אפשר להישאר במסלול אחד? לאותת? להאט? אנשים מטומטמים.

ומשהו לא קטן בכלל, ומעולה:

עורכת דין שעבדה במשרד שלי ועזבה לפני כשנה, מאוד חשובה לי ולצערי הנסיבות גרמו לכך שלא אצליח לשמור איתה על קשר רציף. רציתי לקבוע לבקר אותה ואת התינוקת החדשה שלה מהרגע שנולדה, עם עוד מישהי שעבדה איתנו, וטרם הצלחנו להוציא זאת לפועל. כשדהרתי אל עבר הקטנוע אמש בדרכי למכללה, שמעתי צרחות של שמי..... הבטתי למעלה שמא מישהי מהעבודה שכחה להגיד לי משהו וקראה לי מהמרפסת, אבל לא ראיתי אף אחת. שוב, קריאות של השם שלי בקול מאוד מוכר... והסתערות מרגשת: זו עורכת הדין.... נפלתי מהרגליים ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב אושר.... חיבקתי אותה וניהלנו שיחה של 10 דקות שבסופה קבענו לדבר בטלפון ולהיפגש.... לא יכולתי להיות שמחה יותר באותו הערב.

איזה מעצבן זה

18 עמודים של מאמר באנגלית (כשאורך המילה הממוצעת הוא 12 אותיות במקרה הטוב), סרוקים במקראת "תורת המשפט"

הייתה לי התחושה שהשפה לא עד כדי כך גבוהה, כשהגעתי לקטע מסוים ולא הצלחתי להבין את הרעיון,

ואחרי שהדברים לא התחברו לי - גיליתי שסרקו את עמ' 93 ו-95 יחד, כמו גם את עמ' 94 ו-97, ו-96 עם 98.

למה לעזאזל? מתיחה גרועה, חבר'ה.

אין לכם מגיהים?

 ומשהו קטן וטוב -

ראשון, סיימתי אמש את העבודה בדיני עונשין, ואני מרגישה טוב עם עצמי בצורה שתתנפץ אם אקבל ציון מחורבן. יש לי עוד 2 עבודות להשלים החודש, אם לא הוסיפו עוד כמה על הדרך.

שני, מר בחור התקשר אלי בצהרים, כרגיל נבח עלי שאני טיפשה ושאני לא מתקשרת אליו מספיק וכו', לזה כבר התרגלתי. אמרתי לו שאם הוא מתגעגע אלי שישלח פרחים במקום להתמרמר. הוא ענה שהוא ישלח לי מעטפת נפץ - ובתגובה התוודיתי שגם אני אוהבת אותו. הוא סיפר לי שאחרי שהוא הסתבך עם בחורה שבעברה התערבבה 15 שנים עם ערבי מטירה, ולא נס על נפשו, אותו ערבי מטירה התדפק על דלת ביתו, הלך איתו ועם הבחורילה מכות, ועל סף הטלפון למשטרה, הערבי הזועם נסוג, ישב עם החבורה על קפה ויצר סולחה, כש"מקטרת של שלום" עברה ביניהם (תחליפו את המילה "מקטרת" עם "צינגלה" כדי לעמוד על הדיוק). שאלתי את מר בחור אם מדובר באחרית הימים והאם להזמין את איסמעיל הנייה ואבו מאזן על קפה אצלו בבית; או שבשביל לשבת איתו על קפה אצלו בבית צריך ללכת איתו מכות קודם (רצוי שאדע להצטייד באגרופן לפני ההזמנה הבוטה הזו שלי).

דבר שלישי  ואחרון - כן, סיימתי עם המאמר האכזרי של אוסטין על תורת המשפט, שנערך במקוטע כמצופה מעורך דיסלקט, ולא, לא הבנתי כלום - מזלנו שיש לי סיכומי שיעור מהרצאות משנה שעברה. ייפי.