המפ. אני מתלבטת אם לרשום על הדייט שהיה אתמול בערב כי בסך הכול ממרום שנותיי הייתי פה ושם בדייטים ומה כבר עוד אחד יכול לחדש לי... ואדרבא, אם לא ייצא מזה משהו לטווח הארוך, זה סתם ייראה כאילו אני מתלהבת ממשהו ואח"כ זועמת ולא מבינה מה השתבש (שלא נדבר על דייט שני, כיוון שעם בחורים אי אפשר לדעת, הם יכולים להיות חמים רצח בפעם הראשונה ומהרגע שהם עוזבים את השפתיים שלך ועד להחלטה אם להתקשר או לא, מים רבים עוברים בנהר).

ובכל זאת, אני ידועה בתכונתי לעשות "דווקא", והרי ישנה האמרה העתיקה שלשונה - המתחיל במצוות סיפורי המעשיות אומרים לו "גמור".

דאלי היה טופח על כרסו בנחת (כי גברים מטרוסקסואלים מפתחים כרס אחרי טקס הנישואים), כיוון שהדייט שלי הקדים והגיע בדיוק ברגעים המותחים של "הישרדות".

מי שיודע היכן אני גרה יודע גם שבמדרכה ליד הבית שלי אין מקום חניה מוסדר ואם רוצים לאסוף אותי ובמקרה התנהגתי כמו נקבה טיפוסית והתעכבתי, אפשר להתקדם כמה מטרים עם הרכב ולהעלות אותו על המדרכה בלי שאסון יקרה. אבל הדייט שלי? החנה את רכבו ברחוב אחר, יצא ממנו וחיכה לי ליד ביתי.... ובהסתמך על כך שהייתי נטולת משקפיים והיה חושך, זה דבר מסוכן לחלוטין!!!

יכולתי פשוט לחלוף על פניו בחיפושי אחר הרכב שממתין לי!

אבל למזלי נחסך ממני האסון כאשר מר דייט זיהה אותי ולא הותיר בי ספק כשחיבק אותי (!) ובירך אותי לשלום תוך חיוכים והצחקות קטנות... :)

בדרכנו ליעד מר דייט כיוון את הGPS כך שיהיו מינימום טעויות בדרך (כאילו שאני לא מכירה את ת"א)... ובאופן פסיכוטי לחלוטין, בעיתוי המושלם שבו המכשיר אמר שהגענו ליעד, המכונית חנתה בול בסימון הלבן שעל הכביש! אולם, מר דייט היה צריך לקחת איתו את המכשיר, שאולי היה מזהיר אותו יותר טוב שלא לדרוך על יציקת המעיים של איזה כלבלב כבד-משקל שהושארה על המדרכה.. ובדרך נס, לאחר שאני ועוד מישהי בדרך צרחנו מעומק גרונותינו שיזהר, הוא הסיט את רגלו מן המוקש ונמנע מפצצת הטינופת המסריחה... ישבנו במקום שהכי פחות הייתי רואה את עצמי נכנסת אליו (מי שלא מבין, מדובר בסבקוץ' מילגה...), והיה מצחיק. זה לא היה דייט נוסח ראיון עבודה, זה היה יותר דומה לסט של סטנדאפ קומדי של אלתורים ונונסנס. הרוסי הלבן ששתיתי היה מופגז באלכוהול, ובתור אחת שיודעת מה זה לשתות הרבה, די התביישתי בכך שמשקה אחד משמח אותי כאילו הייתי בת 10 שנתנו לה לשתות מהיין של פסח.

אפשר להגיד הרבה על החיבור עם החבוב לפי איך שהשיחה זורמת, ואיך שהבחור מתרגש ומתנהג, ואיך שבמכונית, הנשיקה, שמתבקשת אחרי שכל הנתונים ההתחלתיים התקיימו כהלכתם, הייתה בדיוק מה שרציתי - מלאת תשוקה ותיאבון לעוד

אבל

אני לא שוכחת שזה עדיין בחור, ועד שאני לא אראה אותו יוצא מכליו למעני אני לא יכולה לאבד את עשתונותיי בעצמי, קל וחומר לקוות שיהיה לזה המשך... :)

מה יהיה?,

גחלילית בתהיה קיומית.

אולי היום הזה יהיה אחר מקודמיו?

אולי יהיה לי חשק לסדר ולנקות את הבית וזה לא יימשך אל תוך הערב מפאת העצלנות?

אולי יהיה לי הערב דייט?

ואת מי אני אבחר לדייט? את הגבוה שמסוגל לקשקש איתי שיחות של נונסנס עד 2 בלילה או את זה שהשיחה לא זרמה אבל הוא גר קרוב ונראה חמוד? (תנו ניחוש)

ואולי היום אני אהיה פחות ג'יפה מעשרת הימים האחרונים בהם הייתי סמרטוט רצפה מנוזל עם דלקת בעיניים?

השבוע אחרי הפסקת מזג אוויר מחורבן רכבתי על הקטנוע. בהתחלה רכבתי אחוזת אימה כי זה באמת אחד הדברים הכי מפחידים לרכוב על טוסטוס בכבישי ת"א (ור"ג) ולקראת סוף השבוע, שהיה חמים באופן מפתיע, נהניתי מלהאיץ ולספור את משך הזמן שלוקח לי להגיע מנקודה אחת לאחרת, ביחס לפעם הקודמת שעשיתי את אותה הדרך...

הקטנוע הזה כ"כ טרנטע שזה משהו... גרוטאה עם 290,000 פלוס ק"מ ברזומה שלו... תנו לי לראות רכב אחד מאותו שנתון (98) עם כזה קילומטראז' זונה כמו הקטנוע הזה ואני אצחק.

2.3.08 00.40 - אז הדייט בסופו של דבר התרחש בשבת ולא בשישי, עם הבחור הקשקשן :) הוא חמוד בטירוף ואני מרגישה משיכה... האם יהיה לזה המשך או שזה עוד זיון בפוטנציה? סוכני ההימורים פתחו את מחברתם ואתם מתבקשים לציין את הימורכם או לשתוק לעד.

התעוררתי הבוקר בשעה 8:30 אחרי 15 שעות שינה. עכשיו, באופן רשמי, תוכלו להתאבל על חיי, ולקרוא לי דובי.

סיבה טובה נוספת לכך ששראפובה תנצח את שחר פאר: שחר גונחת כמו צעצוע לילדים, כזה שלוחצים לו על הבטן ומצפצף. שראפובה, לעומת זאת, גונחת כאילו כל חבטה שלה היא בעצם ספנקי בישבנה.

את המשחק ששחר פאר הפסידה בו באוסטרליה (מול הדוגמניות האוקראיניות) העברתי בצחוק, ואמא שלי שמעה לא את הצחוק, אלא את החיקויים שעשיתי של ארבעת המתחרות... זה היה משעשע. בטניס גברים, לעומת זאת. משעמם. כלומר, אין לי התנגדות לבהות ביוני ארליך משחק, אבל הוא לא גונח או מדגמן פוזות סקסיות.

איתה (מזכירה) מתחילים שליחים ולקוחות שנתפסו שיכורים, והמסכנונת בוכה... מייללת... מקטרת... ובין היתר גם בגלל זה. בו-בו-בו, אל תגידי לי שאת חושבת שאת מכוערת. כן מותק, את גם שמנה שלא נכנסת בדלת.

איתי? מתחילים נציגי מכירות. כאלה שנמצאים בחיפה, או בטיז אחר. הם נמשכים אלי א. בגלל הכסף (לא שלי, נבלות, לא יפה להתעמר בחסרי אמצעים. אין לי גרוש על התחת. של הבוסים) ב. בגלל השנינות (ככה הייתי רוצה לחשוב, בינתיים אני קצת משתכנעת).

היום עוד אחד שאל אם אפשר ליצור איתי קשר (והוא לא התכוון לעבודה, הוא מסוגל לדבר איתי 20 פעם ביום, אז זה די מוזר שפתאום הוא יבקש רשות להתקשר אלי שוב). כחכחכחכח, מר בחור2.

אם נניח בצד את ההבדל המהותי, שהיא כוסית ואי אפשר להסיר את העיניים ממנה, ואני (מה אני?) קשקשנית שלא ניתן לסיים איתה שיחה עם טעם של שיעמום, המשותף לשתינו הוא המגעילולים שעוברים ברחוב ומתחילים איתנו, וזו באמת הרגשת טינופת. מניסיון אישי, כשאת מתהלכת ברחוב, וגורילה במשאית צורח לעברך "כווווווווווווווווווסיייייייייייייייית" בקול צרוד מסיגריות, וליידו עובר רוכב קטנוע בן מאתיים שמהנהן לאות הסכמה, את היית מעדיפה לוותר על הטייטל." אבל הן אוהבות את זה, בסתר לבן," זה מה שאתם מניחים.

אם טיפוסים כאלה אינם מפגש מלבב באזור העבודה שלי, 2 חורי-ירי בזגוגית החומוסיה מתחת לעבודתי הם כבר סיבה למסיבה. (פותחת את חוק העונשין ומחפשת היכן כתובה עבירה של הפחדת עוברות-אורח באמצעות זגוגית חלון ראווה מנוקבת...נה. לא יהיה כאן יסוד נפשי, או שמא נסתפק בהלכת הצפיות? מי שיורה בנסיבה זו צופה את אפקט ההפחדה של העוברים ושבים, לא?)

חורשת, זורעת ושותלת

~ניגשתי אל אילן אחד בדרכי הביתה, צ'יפחתי אותו ואיחלתי לו "חג שמח, גבר"~

גחלילית

נ.ב.- מחשבה חולנית וגזענית לגמרי. ט"ו בשבט הוא חג של עצים, וכדי לשמוח עם העצים, אנחנו אוכלים להם את הפירות, אחרי שהם מיובשים בסוכר. זה כמו חג, נניח של נוצרים, וכדי לשמוח עם הנוצרים, אנחנו נאכל להם את הילדים (או יותר חולני: את העוברים! חישבו על זה), אחרי שנייבש אותם היטב בסוכר.

מאחלת מוות איטי ביסורים לגנבי המתכות באשר הם.

תל-אביב, שקי לי בתחת. אני לא גרה בתל-אביב, אלא בשכונת פשע בפרברי ריו דה-ז'נירו, המערב הפרוע של הסלאמז. עוד לא הספקתי לקום, להרתיח מים לקפה, להתרווח על הכורסא עם ארוחת הבוקר, לצחצח שיניים ולשבת בישיבת הקבינט הבטחוני היומית שלי, וכבר קיבלתי דיווח ממעמקי הביבים, שגנבי מתכות ביצעו "מכה" וגילחו את שעוני המים של הבתים באזור מגוריי. המים ששטפו את מיסטר האנקי שלי היו מהרזרבות על הגג, אלה במאגרים שבערוץ 10 נחשפו כמלאי פגרי ציפורים וחריונים למיניהם.

עד אחרי חמש בערב התפקעתי, רציתי להשתין כל כך, והקור הזה בכלל לא עזר. ומעבר לכך, עם מה אחפוף את שיערי? עם סן-בנדטו? העסקתי את עצמי, לשם שינוי, בלמידה לדיני עונשין. התנחמתי בכך שהלימודים גוזלים ממני הרבה שעות עירנות ושהם אחלה תירוץ להסתגרות בבית על פני יציאה אל המרחבים ובזבוז משאבים שממילא אינם קיימים, בשפע או בדוחק.

ידידי מהלימודים, הפדנט עם ה-OCD, ניחם אותי בצרת הרבים - הוא הודיע לי חד משמעית, שאם זה היה קורה אצלו הוא היה קופץ מהחלון (ואצלו לא מזמן היה פיצוץ בצנרת. בנקל שכנעתי אותו שטיפה זיעה לא תחסל אותו, והשבח לשד על ההמצאה הגאונית - המגבון הלח). השבתי לו, שאני גרה בקומה ראשונה פלוס סורגים, ככה שקפיצת ראש לא תתאפשר אלא אם כן הייתי הופכת לשטוחה כמקלון, ואם הייתי שטוחה כמקלון הייתי שמחה מדי מכדי לקפוץ, על אף הכמיהה הנואשת לחפיפון.

תמה הקצבת הזמן לבירבורים. יש מים, הייתה מקלחת מענגת ביותר, והגיע הזמן להעניש את עצמי בלמידה אינטנסיבית.

בגעגועים עזים לחיבוקים חמים,

גחלילית

הבלוק

לכתוב או לא לכתוב, זו השאלה. ההתלבטות הכי גדולה של בלוגר יצירתי במיוחד היא האם לפרסם יותר מפוסט אחד ביום, או לא. אף על פי שיש ליצור תבוני זה הרבה מה לחלוק עם קוראיו, הוא ירגיש אשם כבד אילו אצבעותיו יבגדו בו ויאלצוהו לפרסם פוסט נוסף. אוסיף: הבלוגר ירגיש אשם כבד, למרות העובדה שהבלוג הוא יציר כפיו ולא יציר קוראיו!

הרהורים חורפיים

ככל שאשן יותר, אהיה עייפה יותר. האנטיביוטיקה היא רק תירוץ לדיכאון החולף, ואינני בטוחה שדיכאון הוא המינוח המדויק, לבדידות יש חלק ניכר בעניין.

ככל שאשהה בבית יותר, כך תגדל עצלנותי. ערימות הכביסה לכבס, ערימות הכביסה לקפל ולאחסן, הכלים להדחה, הרצפה לטאטוא – הכול יחכה ליום שישי.

אני כל כך חיוורת ביומיים האחרונים, שקיים צורך לסמן את מצחי במדבקה עגולה בצבע אדום ושלט "פתוח – מיזוג אוויר".

החדר הכי קפוא בבית הקפוא שלי הוא השירותים, ודווקא בתוכו אין שקע, שאפשר יהיה להניח מפזר חום.

אמא שלי לעולם תחמם את המים בדוד שיספיקו למקלחת מלאה בשבילה, ולשני שליש מקלחת בשבילי, כך שמתוך רבע שעה של עמידה תחת זרם המים, חמש הדקות האחרונות מבטלות את עשר הדקות הראשונות של מי הרותחין בהם השתכשכתי.

אם מישהו מחפש טויוטה קורולה 98' במצב טוב, אמא שלי מוכרת.

היא מוכרת כי היא מעוניינת במכונית קטנה יותר.

אז מה עשתה הגיברת? רכשה סוזוקי ליאנה. העמדנו את שתי המכוניות זו ליד זו, ובינינו, אין הבדל עצום באורך. **עצום? ההבדל בין השתיים לא עולה על 5 ס"מ. בעין בלתי מזוינת אפשר להניח שהליאנה אפילו יותר סטיישן מהקורולה.

על זה נאמר... אישה אישה.

מה שכן, המכונית חתיכה יותר ממה שחשבתי. נתחדש לנו.

(הגרון עדיין עושה צרות, ובעבודה עושים לי ת'מוות אף על פי שאני ביום מחלה בביתי)

היא שותקת.

ומחייכת כמו ילדה קטנה ומטומטמת.

(מה יהיה איתי היום? אני לא יכולה להירגע, כל היום צוחקת)

[הפסקה קלה לאוויר, צוחקת והולכת לישון]

אין לי כוח בשיט לכלום, ומזל שגמרתי אתמול בערב עם העבודה שיש לי להגיש עד מחר, ואי אפשר להגיד שלא השקעתי. אחרת לא הייתי יוצאת מהבית.

נמאס לי לתרץ ולשקר לכל מי שאפשר כשאני יוצאת מהבית. זה כבר משהו טבעי אצלי, כי לא באמת יש לי סיבה לשקר. כנראה שיש משהו בשקרים שמאתגר אותי, שמדליק אותי. לדעת שאני לא לגמרי נורמטיבית או "ילדה טובה". הצרה היא שאני שקרנית מחורבנת.

כמה פעמים כבר שיקרתי לאמא על מקום הימצאי והיא "במקרה" פגשה את האליבי שלי שכמובן לא ידעה שהיא נוצלה למטרת סיפור כיסוי...

אוקצור. הפעם הסתבכתי ביג טיים אבל היה לי כיף. מתיש אבל כיף.

~מתיש~

אבל

~כיף~

[לילה טוב גם לכם]

כן, אני פראיירית. אבל פראיירית שרוצה להיות עו"ד נורמטיבית. בלדרתי אמש כ-50 אלף שקלים בסטיפות של קש, ועוד כ-150 אלף שקלים בשיק. ביג דיל. פעם בלדרתי שיק בנקאי על סך 300 אלף שקלים (שזה כמו לקחת סטיפות, רק בלי הצורך לספור את השטרות).

אתמול והיום היו גדושים לי בעניינים. ביניהם, מר בחור שמצחיק אותי בכל פעם מחדש. אתמול הוא הצחיק אותי המון, עד לקטע שסיפרתי לו מדוע החזקתי בידיי את המזומנים. זה קשור לתביעת נזיקין של לקוחות שלנו תושבי השטחים, שתובעים את המדינה בגין התנכלות. תביעה של 4 מיליון, אגרה של 50 אלף. ברגע שהדהדה באוזניו המילה "מהשטחים" (או שמא, אמרתי קודם "ערבים"?) שמעתי את הערס מהקריות בוקע מקולו, טוען איזו יריקת בוז, משחרר אותה קיבינימט, ומטר קללות על הכוסשלהאמאשלהם שייכנסו אחד אחד לקונטיינר עמוק לתוך הים. נשבר לי לשמוע אותו אתמול מקלל ורציתי להימנע מוויכוח פוליטי עם אימת הערבים, אבל הוא חזר והתקשר אלי היום ושוב, אחרי סמול טוק משעשע שוב טען את המצברים של השטנה. אמרתי לו שאני רואה איך תוך שנה הוא מתמודד לכנסת בתור יו"ר המפלגה הנציונל-סוציאליסטית.

בשבילו אני אהיה עוד שמאלנית יפת-נפש. ובלבי חשבתי, פפפפייכככס שמאלנית? למה לכנות בשמות?!

אני שוויצריה הקטנה, אני לא לגמרי חסודה כשנוגע הדבר למחסה למחשבות גזעניות או הכללות על רקע לאום, אבל גם לא אטומה ולא-אנושית. אני הפלצנית שתצחק מכל בדיחת קקי-פיפי על חשבון האחר אבל תדע לחנוק את הצחוק ולמלמל שאולי הפעם הגזמנו. המצפון שלי לא איבד את הכיוון.

בשביל אחד אחר, כזה שמדי פעם חוטא בהפגנה פה ושם, אני לא יכולה להיות יותר ימנית-ליברמנית מזה. ובין לבין הרהרתי: פפפפפ ליברמן? איפה הקונטיינר שלי איפה?

הצעתי למר בחור שבפעם הבאה שאחבק סטיפות בסדר גודל כזה אקרא לו שישדוד אותי וילך יקנה קונטיינר להטביע בו את ייסוריו. רק שיפסיק להיות כזה קיצוני, כי בינתיים אני עובדת עבור בוס ערבי, שאני חושבת שהוא אחד האנשים הכי נדירים בטובם, ומגישה תביעות כדי לעזור לאנשים שלא בהכרח עונים על הסטריאוטיפ שבראשו של מר בחור.

שומעת בלופים שיר נחמד, שהחזיק אותי ערה עד כמה שאפשר. מי ששלח יודע עד כמה הוא עשה לי את היום. :-)

הולכת למצוא קצת שלווה בין הסדינים. שלי! לילה טוב!