השעה עוד רגע 19.30 ואני עדיין בעבודה

הלוואי ויישארו אמצעי תחבורה (אוטובוס) לכשאצא מכאן

ביקרתי בשירותים לפני רגע והשפרצתי את מטהר האוויר במקום - סטיגידיש - לאוויר

לעיניים שלי

וזה שורף כמו זיון עם כושי מפלצתי בלי נוזל סיכה

נמרח לי כל האיפור, שילך קיבינימט

זה כל כך שורף ומזל שאני מקלידה על עיוור

אולי אני אנסה את זה על שארית המשימות שנותרו לי להקליד בקשר עם דו"ח המע"מ שתוקע אותי פה מלכתחילה.

מי מתנדב לקחת אותי הביתה?

אני עיוורת והעיניים שלי מריחות עכשיו כמו סנו מוד.

הידד ליפי הנפש, נמאס לי מכם.

זו באמת הדרך להתפזרות המדינה, לצד השחיתות ועוד כמה עניינים שתופסים טרמפ.

אני רוצה לשמוע מישהו שלא יראה אף פגם בי

אני רוצה לבטוח במישהו שלא יפגע בי

אני רוצה להאמין במישהו שלא יתנהג כמו חמור

ואני לא רוצה לדעת למה לא הפעם.

מה גם שבאופן רשמי, זה לא נחתך, רק נעלם לתוך השכחה

מה גם שמתחת לפני השטח, לא ידעתם הרבה על מה שחשבתי

כשרשמתי שהוא מצחיק אותי ומדליק איזשהו ניצוץ נשכח

והייתי מודעת שאני לוקחת סיכון בזה שפתחתי פה לשטן ורשמתי שאני יוצאת עם מישהו

זה לא שהסתחררתי, זה שמשהו ממש מסריח קורה פה ולעולם זה לא ידלג עלי.

(אני לא מבקשת פה ספקולציות ותמיהות

אני באמת שלא אדם קשה

ובטח שלא רכרוכי

אני נעימה למגע

ובעלת חוש הומור)

פרט מעניין עלי

אני לא סתם נראית כמו קפטן הוק

אני באמת קפטן הוק.

אני לא מסוגלת לסבול שעונים.

פעם אחת במשך כל הקריירה שלי תלה שעון קיר בחדרי, וזאת לתקופה מוגבלת. לקחתי פטיש ודרדסתי לו את הצורה.

לא מסוגלת לשמוע את ה"תיק תק" הזה כשאני נרדמת

לא מסוגלת לשמוע אותו כשאני לומדת

ולא מסוגלת לשמוע אותו כשאני מזדיינת

(אפילו העדפתי, בזמנו, את התאורה של הנייד תוצרת סמסונג, שהאירה בצורה דומה לצ'קלקה בסלאם ניו יורקי. או שמא היה חדרי מקום מנחת לחייזרים תועים. חייזרים או שוטרים, העיקר לא תיק-תק).

לא מסוגלת לענות שעון-יד. עשרות שעוני יד מאוחסנים בארוני, וברגע שהרצועה נשחקת או שהסוללה נחלשת, הם מוכנסים לקופסה ונשכחים בנבכי הזמן. יש עוד אחד במצב פעיל, והוא בשימוש אך ורק בתקופת המבחנים, כיוון שבניידים אסור להשתמש.

השעונים שכן זוכים להצצה ממני הם במחשב ובנייד, ובאופן מיסטי הם תמיד יפגרו ב-3 דקות.

באורח די דומה לי, למותר לציין.

אבל מה? יש לי שני לוחות שנה במרחק של 30 סנטים זה מזה. אחד בעברית ואחד שקיבלתי במתנה מהאמריקקים לכריסמס. אוהבת את שניהם.

תיק תק, your time is up .

(ובלי שום קשר ורק בגלל השעה. נזכרתי שאמא שלי אמרה ש"שליין" ביידיש זה סמאחטה, נזלת, gunk או כל מה שיתאר את החננות שיוצאות מהאף)

יש רגעים שצריך לדעת מתי להפעיל את חוש הטאקט

ולסתום ת'פה.

יש רגעים שצריך לדעת לשמור על מידע עמוק בבטן

ולחשוף חלקים ממנו - זה לא טיזינג

זו הפללה עצמית.

כוסומו דאלי. באמת הגזמת

אבל זו אשמתי, אין לי טאקט.

הייתי נכנסת למיטה, אבל:

מפזר החום שעל ברכיי ממיס את הנזלת שנמצאת בריאותיי ואת זאת שחשבה להיווצר אי שם בתעלות שמכנות עצמן "דרכי הנשימה". כרגע אני לא ממש נושמת, יש פקק באיילון.

כואב לי הגוף, וזה סימן שחליתי בשפעת, אחרת לכו תסבירו למרצה הקוף לדיני חוזים איך זה שבחורה יושבת מולו עם מעיל שנראה כמו שמיכת פוך, צעיף ומגפיים, ועדיין רועדת מקור - והוא רוצה עוד להדליק קירור, כי איזו פוסטמה בריאה בגופה שבאה עם כבשה במקום חולצה או סוודר לבישים התלוננה שחם לה.

הוא גם רצה שאני אצעק את התשובה שלי. מאחלת לו פטריות בשקדים (וזו לא הזמנה לארוחת גורמה)!

אז אני לא בולעת עכשיו. זה אומר שאני צריכה להפוך למפלצת יורקת אש? כמה דברים הגוף הזה מייצר.

זהו פוסט דוחה, אני מודה. קשה לי להתרכז בדברים החינניים ששפעת יכולה להמיט עלי. גם קשה לי להתרכז בכל מני מטרות שהצבתי לעצמי. מה לעשות, אני כמו חסק'ה בלב ים סוער, כל הפעילות שלי מצטמצמת ל"איה כואב לי", "קרחצ" חלוש, ותנודות ראש מצד לצד.

אני יכולה לנסות להתמקד בתוכנית השמדת העובדת עוכרת ישראל שהתנחלה במשרד שלי אבל למה לקחת עבודה הביתה. אני יכולה להרוג אותה מחר, אם השפעת לא תקדים להורגי עם הנץ השחר.

למי שתוהה לגבי, לי אין אינטרס מאנשים אחרים. כלומר, יש לי אינטרס להתפרנס ולסיים את הלימודים שלי בהצלחה, יש לי אינטרס להיות רגועה, יש לי אינטרס של בריאות כלפי וכלפי אהוביי, אבל באופן ישיר מאנשים אחרים? יש שיקראו לי "פראיירית" וייתכן שהצדק עמם. אני נוטה להאמין לרוב האנשים, אני נוטה להיות נחמדה לאנשים, ולאלו שאני לא נחמדה, או שגיליתי איזושהי התנהגות שמרגיזה אותי וזו דרכי להתקומם, או שאני מראש לא הגדרתי אותם כאנשים שראוי שאהיה נחמדה אליהם. כל היתר יכולים להיות בטוחים שאני 100% כנה איתם ואין לי כוונות רעות מאחורי מילותיי.

כמעט שכחתי את הרפרטואר שלי למשך פסקה שלמה: "איה כואב לי" בו בו בו.

גחלילית בוערת (38 מעלות זו שריפה קטנה ולא רצויה ואני מוחה כנגד החורף הזה ואמא שלו)

איתה (מזכירה) מתחילים שליחים ולקוחות שנתפסו שיכורים, והמסכנונת בוכה... מייללת... מקטרת... ובין היתר גם בגלל זה. בו-בו-בו, אל תגידי לי שאת חושבת שאת מכוערת. כן מותק, את גם שמנה שלא נכנסת בדלת.

איתי? מתחילים נציגי מכירות. כאלה שנמצאים בחיפה, או בטיז אחר. הם נמשכים אלי א. בגלל הכסף (לא שלי, נבלות, לא יפה להתעמר בחסרי אמצעים. אין לי גרוש על התחת. של הבוסים) ב. בגלל השנינות (ככה הייתי רוצה לחשוב, בינתיים אני קצת משתכנעת).

היום עוד אחד שאל אם אפשר ליצור איתי קשר (והוא לא התכוון לעבודה, הוא מסוגל לדבר איתי 20 פעם ביום, אז זה די מוזר שפתאום הוא יבקש רשות להתקשר אלי שוב). כחכחכחכח, מר בחור2.

אם נניח בצד את ההבדל המהותי, שהיא כוסית ואי אפשר להסיר את העיניים ממנה, ואני (מה אני?) קשקשנית שלא ניתן לסיים איתה שיחה עם טעם של שיעמום, המשותף לשתינו הוא המגעילולים שעוברים ברחוב ומתחילים איתנו, וזו באמת הרגשת טינופת. מניסיון אישי, כשאת מתהלכת ברחוב, וגורילה במשאית צורח לעברך "כווווווווווווווווווסיייייייייייייייית" בקול צרוד מסיגריות, וליידו עובר רוכב קטנוע בן מאתיים שמהנהן לאות הסכמה, את היית מעדיפה לוותר על הטייטל." אבל הן אוהבות את זה, בסתר לבן," זה מה שאתם מניחים.

אם טיפוסים כאלה אינם מפגש מלבב באזור העבודה שלי, 2 חורי-ירי בזגוגית החומוסיה מתחת לעבודתי הם כבר סיבה למסיבה. (פותחת את חוק העונשין ומחפשת היכן כתובה עבירה של הפחדת עוברות-אורח באמצעות זגוגית חלון ראווה מנוקבת...נה. לא יהיה כאן יסוד נפשי, או שמא נסתפק בהלכת הצפיות? מי שיורה בנסיבה זו צופה את אפקט ההפחדה של העוברים ושבים, לא?)

חורשת, זורעת ושותלת

~ניגשתי אל אילן אחד בדרכי הביתה, צ'יפחתי אותו ואיחלתי לו "חג שמח, גבר"~

גחלילית

נ.ב.- מחשבה חולנית וגזענית לגמרי. ט"ו בשבט הוא חג של עצים, וכדי לשמוח עם העצים, אנחנו אוכלים להם את הפירות, אחרי שהם מיובשים בסוכר. זה כמו חג, נניח של נוצרים, וכדי לשמוח עם הנוצרים, אנחנו נאכל להם את הילדים (או יותר חולני: את העוברים! חישבו על זה), אחרי שנייבש אותם היטב בסוכר.

אמא שלי בוהה ב"רווק" החדש, ומצהירה באוזניי שהטקסני הבלונדי עם הזקן והמבטא, מזכיר לה מאוד את אבא שלי.

I am deeply disturbed at the moment. וחשבתי שאני, הבלונדה (בלונדה, אמרתי) עם העיניים הירוקות, מזכירה לה אותו על בסיס יומי. אבל לא, אני מזכירה לה אותו רק כשהיא עצבנית ומתכחשת לדמיון כלשהו שאפשרי ביני לבינה אף על פי שדמיון חיצוני בלבד לא שולל דמיון בתכונות אחרות. כן כן, אני ירשתי ממנו לא רק את המראה, אלא גם את כל התכונות שלו, בעיקר השליליות.

חבל שרואים רק את הצד הפלסטי בתוכניות הריאליטי המזעזעות האלה. אין סיכוי לראות כמה הטקסני המזוקן דפוק בשכל: מיליונר חתיך כמותו הולך לחפש בחורה בסדרת טלוויזיה? בחייכם. מתי מתחיל "העשב של השכן"?

** יציאת היום: תרגול לקראת הבחינה בדיני עונשין, הופך להיות בדיוק הסיוט עליו חלמתי: מכונת לחצים. אנשים ראו כיצד הם מקבלים 0 עגלגל בעבודה השניה וגם במבחן. המתרגל חובש כיפה. הצעתי לכיתה הטיפולית, שממילא לא תקלוט את החומר בשלושת הימים שנותרו עד לשעת השי"ן, לבקש מהמתרגל ללמד אותנו לשנן "שמע ישראל" במקום את ניתוח העבירה הפלילית.

מלבד צחוקים שעברו לגיזרת הסושיה במגדל הגזיה (משה אביב, שער העיר), לא נותר לנו הרבה מה לעשות - לאכול, להתפלל, לצחקק. ללמוד? חה.

שמשחקים איתי. יש גבול עד כמה אוכל לתת מעצמי מבלי לקבל תמורה.

מאחלת מוות איטי ביסורים לגנבי המתכות באשר הם.

תל-אביב, שקי לי בתחת. אני לא גרה בתל-אביב, אלא בשכונת פשע בפרברי ריו דה-ז'נירו, המערב הפרוע של הסלאמז. עוד לא הספקתי לקום, להרתיח מים לקפה, להתרווח על הכורסא עם ארוחת הבוקר, לצחצח שיניים ולשבת בישיבת הקבינט הבטחוני היומית שלי, וכבר קיבלתי דיווח ממעמקי הביבים, שגנבי מתכות ביצעו "מכה" וגילחו את שעוני המים של הבתים באזור מגוריי. המים ששטפו את מיסטר האנקי שלי היו מהרזרבות על הגג, אלה במאגרים שבערוץ 10 נחשפו כמלאי פגרי ציפורים וחריונים למיניהם.

עד אחרי חמש בערב התפקעתי, רציתי להשתין כל כך, והקור הזה בכלל לא עזר. ומעבר לכך, עם מה אחפוף את שיערי? עם סן-בנדטו? העסקתי את עצמי, לשם שינוי, בלמידה לדיני עונשין. התנחמתי בכך שהלימודים גוזלים ממני הרבה שעות עירנות ושהם אחלה תירוץ להסתגרות בבית על פני יציאה אל המרחבים ובזבוז משאבים שממילא אינם קיימים, בשפע או בדוחק.

ידידי מהלימודים, הפדנט עם ה-OCD, ניחם אותי בצרת הרבים - הוא הודיע לי חד משמעית, שאם זה היה קורה אצלו הוא היה קופץ מהחלון (ואצלו לא מזמן היה פיצוץ בצנרת. בנקל שכנעתי אותו שטיפה זיעה לא תחסל אותו, והשבח לשד על ההמצאה הגאונית - המגבון הלח). השבתי לו, שאני גרה בקומה ראשונה פלוס סורגים, ככה שקפיצת ראש לא תתאפשר אלא אם כן הייתי הופכת לשטוחה כמקלון, ואם הייתי שטוחה כמקלון הייתי שמחה מדי מכדי לקפוץ, על אף הכמיהה הנואשת לחפיפון.

תמה הקצבת הזמן לבירבורים. יש מים, הייתה מקלחת מענגת ביותר, והגיע הזמן להעניש את עצמי בלמידה אינטנסיבית.

בגעגועים עזים לחיבוקים חמים,

גחלילית