בניסיונותיי להסביר לידיד ה-priceless שלי איך להוסיף תמונות לפייסבוק -

"שניה, אני אכנס לחרא בוק."

אני: "אם זה חראבוק למה אתה רוצה להעלות תמונות, יא שוויץ?"

תשובה: "למען יראו וייראו."

תשובה הולמת: "בשביל שייראו שים תמונה של המקרר אמנה שלך הוא בהחלט יגרום ליראה יראתית‬". [מקרר אמנה= חבר שלו, גוש שרירים מנופח].

הוא מחפש את הגבריות האבודה שלו: "יש לי תמונה שם בחצי עירום!". [באותו הסטייל של מקרר האמנה, אמנם שרירי אך לא מזעזע כמו חבר שלו]

אני, לא התייאשתי: "אתה לא מספיק מאיים שם. על החזה השרירי שלך רשום 'חתלתול'."

התמונות המדוברות, מפורים, מציגות את מר ידיד עם פאה בלונדינית בפוזה מגרה (אצבע בפה בתמונה אחת, נושך שפה בשניה).

הן מצאו עצמן כבדרך מקרה על שולחן העבודה של המחשב הנייד שלו במהלך השיעור... ולאחר הפצרות שהגיעו לטונים גבוהים שיניתי את התמונה שעל הרקע לתמונה שלי ושל חברתנו, תוך אמרה ש"עכשיו שתי הנשים הכי חשובות בחייך נמצאות איתך לאן שתיקח את המחשב".

ובבוקר בבוקר (כשרק שמשון ויובב היו ערים, כלומר הוא ואני) מר ידיד הגיע חובש כובע... הניחוש כמובן שהוא התעצל במלאכת העמדת הקוצים, ניחוש מוצלח לכל הדעות... באינסטינקט שנשא את שמי הכובע מצא את עצמו בידיים שלי ופרוות ראשו נחשפה לאוויר העולם וזעקה "גוועלד, איפה הג'ל!"... אני לא יודעת איך הוא סובל אותי! גם כשכף רגלו (נטולת הכפכף) מצאה את עצמה מביטה בי מקרוב, האינסטינקט המציק שלי קירב את ציפורניי בתנועה מאיימת לכיוונו (בלי כוונה אמיתית לנגוע ברגליו המטופחות, בחיי שהבחור עושה פדיקור) והוא השיב באינסטינקט משיכת הרגל לחצי השני של האולם...  

אכן, יום לימודים מפרך תם ונשלם

כשמר ידיד הלך הגיע זמני לככב בדיני חוקה... אני לא יודעת אם מבחינת הכיתה הטיפולית הכוכבות שלי הייתה בעלת ערך אבל מבחינת הציון המיטיב שלי בהחלט הייתה תרומה... ודאגתי שגברת מרצה תרשום תרשום.

היה משעשע להיתקל בה ברחוב, חברה שלי ואני חיקינו את הליכתה ברשעות שכזו.

אם היינו בגן בטח הייתם אומרים שאני דלוקה על התחת שלו. דווקא לא. הוא לא הטעם שלי, למרות שאני מודעת לפוטנציאל שיש לו בקרב המין השולתתת!!

אלוהים יודע למה,

אבל הוא חושב שאני סקסית וחולה לי על הציצים.

כמה פעמים בדקתי לראות שאין עוד בחורה בסביבתנו.

אני עדיין בודקת אותו, לראות מה ה-Catch איתו. מדוע הוא כזה חמוד, מחזיק ידיים, ספונטני, בעל חוש הומור, ודלוק לי על הצורה באופן כללי. פתחתי בטבלת יאוש, כי 3 שבועות זה בד"כ הלימיט, שבו או שאני מתחרפנת או שהבחורים. עבר בסה"כ שבוע עם 3 דייטים.

ראינו את "ג'ונו" בהצגה של חצות. היה אחד הסרטים השווים ביותר, ושמחתי לראות סרט עם מישהו שהיה נלהב ללכת אליו באותה המידה שלי על אף שמדובר בבחורה בת 16 שנכנסת להריון וזה הדבר הכי לא מחרמן שיש.

המפ. אני מתלבטת אם לרשום על הדייט שהיה אתמול בערב כי בסך הכול ממרום שנותיי הייתי פה ושם בדייטים ומה כבר עוד אחד יכול לחדש לי... ואדרבא, אם לא ייצא מזה משהו לטווח הארוך, זה סתם ייראה כאילו אני מתלהבת ממשהו ואח"כ זועמת ולא מבינה מה השתבש (שלא נדבר על דייט שני, כיוון שעם בחורים אי אפשר לדעת, הם יכולים להיות חמים רצח בפעם הראשונה ומהרגע שהם עוזבים את השפתיים שלך ועד להחלטה אם להתקשר או לא, מים רבים עוברים בנהר).

ובכל זאת, אני ידועה בתכונתי לעשות "דווקא", והרי ישנה האמרה העתיקה שלשונה - המתחיל במצוות סיפורי המעשיות אומרים לו "גמור".

דאלי היה טופח על כרסו בנחת (כי גברים מטרוסקסואלים מפתחים כרס אחרי טקס הנישואים), כיוון שהדייט שלי הקדים והגיע בדיוק ברגעים המותחים של "הישרדות".

מי שיודע היכן אני גרה יודע גם שבמדרכה ליד הבית שלי אין מקום חניה מוסדר ואם רוצים לאסוף אותי ובמקרה התנהגתי כמו נקבה טיפוסית והתעכבתי, אפשר להתקדם כמה מטרים עם הרכב ולהעלות אותו על המדרכה בלי שאסון יקרה. אבל הדייט שלי? החנה את רכבו ברחוב אחר, יצא ממנו וחיכה לי ליד ביתי.... ובהסתמך על כך שהייתי נטולת משקפיים והיה חושך, זה דבר מסוכן לחלוטין!!!

יכולתי פשוט לחלוף על פניו בחיפושי אחר הרכב שממתין לי!

אבל למזלי נחסך ממני האסון כאשר מר דייט זיהה אותי ולא הותיר בי ספק כשחיבק אותי (!) ובירך אותי לשלום תוך חיוכים והצחקות קטנות... :)

בדרכנו ליעד מר דייט כיוון את הGPS כך שיהיו מינימום טעויות בדרך (כאילו שאני לא מכירה את ת"א)... ובאופן פסיכוטי לחלוטין, בעיתוי המושלם שבו המכשיר אמר שהגענו ליעד, המכונית חנתה בול בסימון הלבן שעל הכביש! אולם, מר דייט היה צריך לקחת איתו את המכשיר, שאולי היה מזהיר אותו יותר טוב שלא לדרוך על יציקת המעיים של איזה כלבלב כבד-משקל שהושארה על המדרכה.. ובדרך נס, לאחר שאני ועוד מישהי בדרך צרחנו מעומק גרונותינו שיזהר, הוא הסיט את רגלו מן המוקש ונמנע מפצצת הטינופת המסריחה... ישבנו במקום שהכי פחות הייתי רואה את עצמי נכנסת אליו (מי שלא מבין, מדובר בסבקוץ' מילגה...), והיה מצחיק. זה לא היה דייט נוסח ראיון עבודה, זה היה יותר דומה לסט של סטנדאפ קומדי של אלתורים ונונסנס. הרוסי הלבן ששתיתי היה מופגז באלכוהול, ובתור אחת שיודעת מה זה לשתות הרבה, די התביישתי בכך שמשקה אחד משמח אותי כאילו הייתי בת 10 שנתנו לה לשתות מהיין של פסח.

אפשר להגיד הרבה על החיבור עם החבוב לפי איך שהשיחה זורמת, ואיך שהבחור מתרגש ומתנהג, ואיך שבמכונית, הנשיקה, שמתבקשת אחרי שכל הנתונים ההתחלתיים התקיימו כהלכתם, הייתה בדיוק מה שרציתי - מלאת תשוקה ותיאבון לעוד

אבל

אני לא שוכחת שזה עדיין בחור, ועד שאני לא אראה אותו יוצא מכליו למעני אני לא יכולה לאבד את עשתונותיי בעצמי, קל וחומר לקוות שיהיה לזה המשך... :)

מה יהיה?,

גחלילית בתהיה קיומית.

אין לי כוח בשיט לכלום, ומזל שגמרתי אתמול בערב עם העבודה שיש לי להגיש עד מחר, ואי אפשר להגיד שלא השקעתי. אחרת לא הייתי יוצאת מהבית.

נמאס לי לתרץ ולשקר לכל מי שאפשר כשאני יוצאת מהבית. זה כבר משהו טבעי אצלי, כי לא באמת יש לי סיבה לשקר. כנראה שיש משהו בשקרים שמאתגר אותי, שמדליק אותי. לדעת שאני לא לגמרי נורמטיבית או "ילדה טובה". הצרה היא שאני שקרנית מחורבנת.

כמה פעמים כבר שיקרתי לאמא על מקום הימצאי והיא "במקרה" פגשה את האליבי שלי שכמובן לא ידעה שהיא נוצלה למטרת סיפור כיסוי...

אוקצור. הפעם הסתבכתי ביג טיים אבל היה לי כיף. מתיש אבל כיף.

~מתיש~

אבל

~כיף~

[לילה טוב גם לכם]

כשהייתי ליצנית קטנה בתיכון, או שזה היה בחטיבת הביניים, שאלה אחת המורות אילו ערי פיתוח יש בישראל. זו שאלה מכשילה כשמצפים לתשובה מתל אביבים נהנתנים, מנשנשי סושי ולובשי מותגים. בקושי רב ענו כולם תשובות כמו "שדרות", "ירוחם", "אופקים" וכו'. רק אני, מתוך הסאטלה שלי הצבעתי והצעתי תשובה נוספת.

הרצליה פיתוח.

ואז כולם נשפכו מצחוק.

למעלה מ-10 שנים חלפו מאז, אבל אני לא חושבת שאני לגמרי טועה. נראה אתכם מסתובבים בסופי השבוע באזור התעשיה של הרצליה פיתוח. מקומות הבילוי של העשירים והמפורסמים מפוצצים בסכינאים בפוטנציה ובפרחות שרואים להן את כל הפוטנציה (למה צריך מכונת שיקוף, כשגם את העצמות רואים להן דרך המחשוף?)

אוקצור, היה לי ערב מעולה, ולא אזקוף את ההנאה שלי לטובת הרצליה פיתוח, או לטובת סינמה סיטי, או לטובת כל מקום שניסיתי להיכנס אליו וזכיתי לקלאוסטרופוביה בכל פעם מחדש. אתן קרדיט לבחור החדש, שלקח אותי לכל המקומות האלה והבין שבין ראשון לבין הרצליה אין כל כך הרבה הבדל דמוגרפי (וזה לא שהוא איזה אשכנזי פלצן! כמוני נניח...)

חורשת וחורשת,

ומדי פעם נופשת

FiReFLY

מזמן לא היה לי סופ"ש כיפי שכזה, והוא רק התחיל.

הייתי במסיבה אחרי חודשים שלא פקדתי את הליין הקבוע. שתיתי רק משקה אחד (גועל נפש של טקילה) והבחילה שעלתה ממנו הזכירה לי שזה הראשון והאחרון לאותו הערב, אלא אם כן ברצוני לגמור אותו באותה הצורה כמו ביום העצמאות.

המוזיקה הייתה נחמדה, בהתחלה התנגנו שירים של 80-90 במקצב רקיד שאח"כ הוחלפו בשירים יותר פופולריים.

הייתי עם חברתי ל' ובן זוגה, ואלינו הצטרפו חברים שלו ועל הדרך פגשנו גם את י' החברה הנשואה הטריה (זאת שהתחתנה באוקטובר).

במהלך הערב התחיל איתי אחד מהחברים שהצטרפו. הרגשתי מוזר לרקוד איתו מול כל החבורה. משהו בי השתנה כנראה, יכול להיות שירידת מפלס האלכוהול, כי פעם לא היה לי שום מעצור כשהתנשקתי עם גיסה של חברתי הטובה שתחיה.

היה קצת מצחיק איך שאחרי שהחלפנו כמה מילים בקושי רב עקב הסאונד הגבוה, פתאום הוא רוקד צמוד יותר אלי, אבל צמוד מצחיק... אני מתה על זה שבנים הופכים להיות כמו הכלבים החרמנים האלה שקופצים על הרגליים (כי ככה זה פשוט נראה!). לפחות הוא חנון ולא עושה את זה כבדרך קבע, בתור מנטרה לחיים יותר טובים ולתפיסת בחורות מרובות.

הידידה של בעלה של חברתי הטובה שתחיה (זאת שפוקדת את הליין הזה מדי שבוע, ושחלקה איתי תא בשיט בגיגית בספטמבר), ע' לשם הקיצור, כרגיל התמזמזה עם מישהו אקראי, באופן אירוני ופרדוקסלי לחלוטין להצהרה המגוחכת שלה מהשיט, שהיא לא יכולה להיות עם כל אחד, שהיא לא קלת דעת. כן, כן, סיסטר, אמן טו ד'אט.

אוקצור, החלפתי טלפונים עם ג'ון טרבולטה של החנונים, ומשאלה קטנה שלו "יש לך מישהו?" הפך שבת בערב להזמנה לדייט איתו. כנראה שהוא לא הבין את התשובה שלי. עניתי שלא, והוא הצהיר שהוא גם סינגל. הייתי חייבת להגיד לו שעל פי סוג השאלה הייתי יכולה לנחש שהוא לבד, ומפה לשם, לכו תבינו איך הוא הסיק שקבענו למחר. אבל שיהיה, זה לא כאילו שאני צריכה לכתוב עבודה למכללה עד ליום שני.

צרודה ומעוכה,

גחלילית בוערת (כל הפוסט הזה משהו קטן וטוב! - חוץ מזה: אני מתחילה להסס בקשר להצטרפות שלי לפייסבוק. חברתי הטובה משכבר הימים התמכרה והתמסרה לאתר הזה, והיא מזמינה אותי להשתייך לקבוצות נשכחות כמו בוגרי התיכון בו למדתי. מלבד לחברות הכי טובות שלי מעולם לא היה לי רצון לחזור ולנבור בעבר, בטח לאחר ששכנעתי את עצמי שאני לא חיה יותר לפי התכתיב של "מי מקובל ומי לא". היא עדיין דלוקה על כמה מהיצורים שצמחו מאותו מחזור, אני מזמן הספקתי להדחיק את ההשתייכות שלי לשם. ינעל רבקום ערס)

הוא לעולם לא יהיה התגשמות חלומותיה של האם הפולניה, לא רק משום שאינני נוהגת להסתובב בקרב האריסטוקרטיה של החברה הישראלית, ומהיעדר הגישה אליה קטנים הסיכויים שאכיר אחד מאלה, אלא משום שאינני מחפשת אחד כזה.

הייתי הולכת ללמוד במרכז הבינתחומי כדי לשפר את סיכויי למצוא חתן עשיר, או בן עשירים, מוצלח עם תעודות, אבל לא הלכתי, ולא מסיבה כלכלית בלבד (כי באמצעות פרוטקציות הייתי יכולה לרכוב היטב על מלגה חמודה). לצד החלומות שנוטעים בבנות במהלך התבגרותן, חשתי סלידה מהבחור האידיאלי. לעולם אדע שבכל אדם ישנו הדפקט שיגרע משלמותו. אין כזה אדם, אדם מושלם – לא בראד פיט ולא ג'ורג' קלוני. כולנו דפוקים, לכולנו השתבש איזשהו שבב במהלך הייצור.

הוא לעולם לא יהיה התגשמות חלומותיה של האם הפולניה שלי, כי כאלה שהיא חולמת שאכיר גורמים לי לבחילה. האבטיפוס של המוצלחניק בכל רמ"ח איבריו מתאפיין ביהירות. היהירות, להבדיל מביטחון עצמי, היא חולי שגם בספרות היוונית עתיקת היומין הוקיעו. הקו הדק בין ביטחון עצמי ליהירות עובר, מתי שהאדם כל כך בטוח בעצמו, שהוא מפסיק לראות את סביבתו והאינטרסים השונים מאלה של עצמו. זהו אדם שנהנה שמדברים עליו מאחורי גבו, כי הוא תמיד בטוח שאלו דברים טובים, ואם לאו, אז כנראה שמקנאים בו ובהצלחתו. אדם כזה, לא יסתכל על בחורה פשוטה, כמוני נניח, שגם אם איננה דוגמנית על אך יש לה שכל (ובקרוב גם תעודות רשמיות) היא לא תעניין אותו כי היא לא בסטטוס המתאים לו.

קצתי ברצון לחפש אדם שיתאים לאמא שלי, ועברתי למצב בו אני מחפשת מישהו שיהיה לי נוח איתו, שיתאים לי. אם הוא לא עשיר, אשכנזי ורב תארים, הוא יתאים לי יותר מאשר שחצן בן של מפא"יניק (או חירותניק, כי במשפחה שלי הכול צריך ללכת אחרת) עם קיר תהילה וקורות חיים מפה ועד טימבקטו.

(יצאתי לדייט אתמול, מלח מים. מתחשק לי לכתוב מלא דברים קיטשיים, לכתוב שמזמן לא הרגשתי ככה, אבל אעצור בעדי עד שאדע שלא אפתח פה לשטן. בינתיים, אני יכולה להעיר שמלבד שהיה לי כיף בדייט, שמחתי שהשיער שלי הריח מעולה בסוף הערב, הידד למחוקק)

3 פעמים נוצחתי ע"י בנות שלא משחקות יותר טוב ממני. מגיע לי מוות ביסורים.

שמתי לב שהחברות שלי במגמת תוספות בניה (של בלקונים וכל מני חדרי אחסון) והתרחבות, והמגמה הזו לא פוסחת עלי גם כן - בעוד 10 שנים, בתקווה שלכולנו תהיה משפחה הכוללת עוללים, אני אזכור שרשמתי את המשפט הזה, כיוון שכולנו נהיה גושי שומן מידלדלים, שבמקרה ונלבש ביקיני, ההמון על חוף הים יתהה אם להקת לוויתנים נסחפה אל החוף. רק ההבדל הוא, שאני לא אהיה כמו הזקנות האלה שצובעות את השיער לבלונד בעוד שגוון עורן מסגיר את היותן לא-בלונדיניות בעליל, ודבר נוסף - בין השדיים שלי לעולם לא יימצא הקורקבן.

אחת מהידידות של בעלה של כלת השמחה עברה ניתוח שיפוציץ. הגזוזטרה שלה נראית עכשיו נפוחה אך לא מפלצתית, ותוהה אני מדוע לא הלכה גם על השתלת אופי באותה ההזדמנות. כי ברגע זה האופי שלה הוא מפלצתי ונפוח ודורש הקטנה מיידית לביטחון עצמי של עכבר מעבדה ששיחקו לו עם הגנים.

חברתי הטובה משכבר הימים מתחילה להימאס עלי ברגעים הקטנים שבהם היא חושבת שאני זוכרת עם מי היא יוצאת וגם אם היא תספר לי הכול מההתחלה, אני לא אבין מדוע היא מבזבזת שעה של שיחה על מישהו שיצאה איתו פעם אחת, עוד לא התקשר להמשיך את הקשר, ובטח שלא ייצא ממנו כלום כי היא עדיין נמשכת לאקס המקרר שלה (כלומר, מקרר של מקדונלד'ס, שלא רק שהוא רחב, אלא אוגר בתוכו שומנים מכל הסוגים הרעים), שפעם היא זרקה אותו ופעם הוא זרק אותה ואאוצ' זה כואב לה. העדפתי להגביר את המוזיקה שבדיסק באצטלה של "דיבורים מרדימים אותי והמוזיקה גורמת לי להתרכז בנהיגה", לא לפני שאמרתי לה, שממה שעולה מהשיחות הרבות שלנו, נדמה לי שהיא מחפשת סרטים שבבלוקבאסטר עוד לא שמעו עליהם, וגם לא רוצים לשמוע כי זה כל כך מופרך, וכדאי שתתרכז בעצמה במקום בחבורה של שמנים שגורמים לה להרהר בהם יותר מהזמן שיצאו יחד. בתור אחת שלא תתנגד לגבר חסון בחייה, שינקנק אותה מכל הכיוונים וינהל איתה קשר מהאגדות, אני מוכרחה להודות שהיא על סטרואידים או משהו, כי אמנם אני נימפומנית בעוונותיי, אבל היא בניגוד אליי לא יכולה להעביר יממה בלי גבר חדש לקשקש עליו ובעקבות כך גם לצאת איתו ולהיכנס לסרטים.

well, סדר העדיפויות שלי השתנה.

לצערי הרב יש לי עבודות להגיש, אחת כבר התחלתי ושניה קראתי את חומר הקריאה עבורה, והשינוי בסדר העדיפויות שלי לא כולל רק את הלימודים על פני העבודה והבחורים, אלא גם את עניין העמידה בלוחות הזמנים - לא עוד להגיש עבודה ברגע האחרון.

ומשהו קטן וטוב לסיום:

חברתי הטובה שתחיה, כלת השמחה, אהבה את המתנה שקניתי לה. היא הודתה בכך שהיה בה שינוי מעבר לסטים של הלבשה תחתונה שאחרות קנו לה, ולסט האיפור שהטובה שמכבר הימים קנתה ("תראי, חבובה, יש בזה עיגולים!!!" האמרה הזו הורגת אותי מחדש... בהזדמנות הסיפור המלא מאחורי זה).

דבר נוסף, קמתי הבוקר ויצאתי להליכה של שעה וחצי. כל הכבוד לי.

שבוע פנאן!

1. יצאתי לדייט עם מישהו ביום רביעי. כמעט ושכחתי שקבענו כי היה לי יום ארוך ומטורף. ההרגשה שאחרי: תארו לעצמכם שהייתם מתים ברעב, פותחים את המקרר, מתלבטים מה לטרוף, בוחרים משהו שהיה לכם ספק אם ישביע, בולעים בחוסר חשק רק כדי לרצות את הקיבה התובענית, ובפה נשאר טעם לא משהו; אתם מצקצקים בתחושה שאכלתם משהו בלתי מזוהה והקיבה לא חשה שום הבדל. אז זה זה, כלנית. זה מה זה בסיסי.

2. הייתי במסיבת רווקות אתמול. שתיים מחברותיי הבריזו, כל אחת בתירוציה הנבזיים (כי אם באמת רציתן להגיע, הייתן באות), באתי עם חברתי הטובה שתחייה, שרדנו שם בקושי שעה וחצי. ההרגשה שאחרי: אין כמו שיר עמוק כגון "נשבע לך אנ'לא בוגד, אנ'לא בוגד אני נשבע לך" במזרחית כבדה כדי לגרום לי לרצות לסיים את חיי בצורה האכזרית ביותר - מסמור גפיי ואוזניי אל הרמקולים של הדיג'יי קוקו. ניצלתי הודות לחברתי הטובה שתחייה שתירצה שבעלה בדיכאון עמוק עקב אירועי היום והיא חייבת לבדוק מה קורה איתו שלא יתאבד חלילה. הוא לא התאבד הלילה. הוא יתאבד בחתונה, אם ביאליק של המזרחית יתנגן כל הערב.

3. אני חושבת שהשתניתי לאחרונה. יש לי חשק עז לסידור החדר שלי, ללקיחת פרוייקטים קטנים בבית שלא היה לי חשק מעולם לעשותם (כמו לנקות את המאוורר ולארוז אותו לאחסון) ולאפיה. אני סופרוומן - אתמול הייתי בעבודה עד 18:00, בדיזינגוף סנטר עד 18:30 (קניית דברים שהייתי צריכה לקנות מזמן), חזרה הבייתה לאפיית 2 פשטידות תירס שיצאו מעולות, מקלחת והתארגנות למסיבת הרווקות המזרחית מסעיף 2. יש הסתברות שאהיה חננה לשם שינוי.

יום ראשון יהיה אסון אם לא אסיים את כל העבודה שלי (יום שני, יום מע"מ, ביום שני אני לא עובדת!)

נ.ב. (12.35) - נזכרתי עכשיו שלא ייחלתי לייסוריו של תומר כשכתבתי את הפוסט. יאללה. ייסורים לתומר. הוא כזה קרציה פוזלת, והוא שם במסנג'ר תמונה שלו כביכול בפוזה סקסית (כמו שבחורות עם שפתיים עבות מעבירות אצבע על השפתיים ברמיזה למין אוראלי), רק שהוא פוזל ונראה כמו ילד הכאפות הכי שפל שיש. צמרמורת עברה בגופי. עור ברווז כזה לא היה לי מאז שאכלתי תפוח בפעם האחרונה.

פעם ראשונה מאז יום העצמאות שאני מגיעה למצב שאני אחרי 4 וודקה רד בול (2 וודקה רדבול ו-2 וודקה תפוזים) שרקחתי לעצמי, ותפסתי ראש.

הגעתי למקום שני בפוקר, בפעם הראשונה שלמדתי לשחק. את הסיבוב האחרון לקחתי.

החבר של חבר של חברה שלי היה ממש חמוד. השני לא.

אין עתיד לזה.

אני הולכת לישון ועד כאן הפוסט, שלא יספר לכם כמה ניקיתי או סידרתי או קניתי היום. הספקתי המון.

לילה טוב ילדים.