השעה עוד רגע 19.30 ואני עדיין בעבודה

הלוואי ויישארו אמצעי תחבורה (אוטובוס) לכשאצא מכאן

ביקרתי בשירותים לפני רגע והשפרצתי את מטהר האוויר במקום - סטיגידיש - לאוויר

לעיניים שלי

וזה שורף כמו זיון עם כושי מפלצתי בלי נוזל סיכה

נמרח לי כל האיפור, שילך קיבינימט

זה כל כך שורף ומזל שאני מקלידה על עיוור

אולי אני אנסה את זה על שארית המשימות שנותרו לי להקליד בקשר עם דו"ח המע"מ שתוקע אותי פה מלכתחילה.

מי מתנדב לקחת אותי הביתה?

אני עיוורת והעיניים שלי מריחות עכשיו כמו סנו מוד.

הייתי נכנסת למיטה, אבל:

מפזר החום שעל ברכיי ממיס את הנזלת שנמצאת בריאותיי ואת זאת שחשבה להיווצר אי שם בתעלות שמכנות עצמן "דרכי הנשימה". כרגע אני לא ממש נושמת, יש פקק באיילון.

כואב לי הגוף, וזה סימן שחליתי בשפעת, אחרת לכו תסבירו למרצה הקוף לדיני חוזים איך זה שבחורה יושבת מולו עם מעיל שנראה כמו שמיכת פוך, צעיף ומגפיים, ועדיין רועדת מקור - והוא רוצה עוד להדליק קירור, כי איזו פוסטמה בריאה בגופה שבאה עם כבשה במקום חולצה או סוודר לבישים התלוננה שחם לה.

הוא גם רצה שאני אצעק את התשובה שלי. מאחלת לו פטריות בשקדים (וזו לא הזמנה לארוחת גורמה)!

אז אני לא בולעת עכשיו. זה אומר שאני צריכה להפוך למפלצת יורקת אש? כמה דברים הגוף הזה מייצר.

זהו פוסט דוחה, אני מודה. קשה לי להתרכז בדברים החינניים ששפעת יכולה להמיט עלי. גם קשה לי להתרכז בכל מני מטרות שהצבתי לעצמי. מה לעשות, אני כמו חסק'ה בלב ים סוער, כל הפעילות שלי מצטמצמת ל"איה כואב לי", "קרחצ" חלוש, ותנודות ראש מצד לצד.

אני יכולה לנסות להתמקד בתוכנית השמדת העובדת עוכרת ישראל שהתנחלה במשרד שלי אבל למה לקחת עבודה הביתה. אני יכולה להרוג אותה מחר, אם השפעת לא תקדים להורגי עם הנץ השחר.

למי שתוהה לגבי, לי אין אינטרס מאנשים אחרים. כלומר, יש לי אינטרס להתפרנס ולסיים את הלימודים שלי בהצלחה, יש לי אינטרס להיות רגועה, יש לי אינטרס של בריאות כלפי וכלפי אהוביי, אבל באופן ישיר מאנשים אחרים? יש שיקראו לי "פראיירית" וייתכן שהצדק עמם. אני נוטה להאמין לרוב האנשים, אני נוטה להיות נחמדה לאנשים, ולאלו שאני לא נחמדה, או שגיליתי איזושהי התנהגות שמרגיזה אותי וזו דרכי להתקומם, או שאני מראש לא הגדרתי אותם כאנשים שראוי שאהיה נחמדה אליהם. כל היתר יכולים להיות בטוחים שאני 100% כנה איתם ואין לי כוונות רעות מאחורי מילותיי.

כמעט שכחתי את הרפרטואר שלי למשך פסקה שלמה: "איה כואב לי" בו בו בו.

גחלילית בוערת (38 מעלות זו שריפה קטנה ולא רצויה ואני מוחה כנגד החורף הזה ואמא שלו)

תמונה מלפני שנתיים ושבעה עשר ימים, ממרפסת המשרד.

איתה (מזכירה) מתחילים שליחים ולקוחות שנתפסו שיכורים, והמסכנונת בוכה... מייללת... מקטרת... ובין היתר גם בגלל זה. בו-בו-בו, אל תגידי לי שאת חושבת שאת מכוערת. כן מותק, את גם שמנה שלא נכנסת בדלת.

איתי? מתחילים נציגי מכירות. כאלה שנמצאים בחיפה, או בטיז אחר. הם נמשכים אלי א. בגלל הכסף (לא שלי, נבלות, לא יפה להתעמר בחסרי אמצעים. אין לי גרוש על התחת. של הבוסים) ב. בגלל השנינות (ככה הייתי רוצה לחשוב, בינתיים אני קצת משתכנעת).

היום עוד אחד שאל אם אפשר ליצור איתי קשר (והוא לא התכוון לעבודה, הוא מסוגל לדבר איתי 20 פעם ביום, אז זה די מוזר שפתאום הוא יבקש רשות להתקשר אלי שוב). כחכחכחכח, מר בחור2.

אם נניח בצד את ההבדל המהותי, שהיא כוסית ואי אפשר להסיר את העיניים ממנה, ואני (מה אני?) קשקשנית שלא ניתן לסיים איתה שיחה עם טעם של שיעמום, המשותף לשתינו הוא המגעילולים שעוברים ברחוב ומתחילים איתנו, וזו באמת הרגשת טינופת. מניסיון אישי, כשאת מתהלכת ברחוב, וגורילה במשאית צורח לעברך "כווווווווווווווווווסיייייייייייייייית" בקול צרוד מסיגריות, וליידו עובר רוכב קטנוע בן מאתיים שמהנהן לאות הסכמה, את היית מעדיפה לוותר על הטייטל." אבל הן אוהבות את זה, בסתר לבן," זה מה שאתם מניחים.

אם טיפוסים כאלה אינם מפגש מלבב באזור העבודה שלי, 2 חורי-ירי בזגוגית החומוסיה מתחת לעבודתי הם כבר סיבה למסיבה. (פותחת את חוק העונשין ומחפשת היכן כתובה עבירה של הפחדת עוברות-אורח באמצעות זגוגית חלון ראווה מנוקבת...נה. לא יהיה כאן יסוד נפשי, או שמא נסתפק בהלכת הצפיות? מי שיורה בנסיבה זו צופה את אפקט ההפחדה של העוברים ושבים, לא?)

חורשת, זורעת ושותלת

~ניגשתי אל אילן אחד בדרכי הביתה, צ'יפחתי אותו ואיחלתי לו "חג שמח, גבר"~

גחלילית

נ.ב.- מחשבה חולנית וגזענית לגמרי. ט"ו בשבט הוא חג של עצים, וכדי לשמוח עם העצים, אנחנו אוכלים להם את הפירות, אחרי שהם מיובשים בסוכר. זה כמו חג, נניח של נוצרים, וכדי לשמוח עם הנוצרים, אנחנו נאכל להם את הילדים (או יותר חולני: את העוברים! חישבו על זה), אחרי שנייבש אותם היטב בסוכר.

מסקנות של יום שישי, השני בקריירה שלי שבו עלי לעבוד:

הסיבה שיום שישי היום והוא יום עבודה, כמוה כמו בצפייתה מראש של התנגשות מכונית בקיר - ולא משנה עד כמה תזהירו מראש, לא תוכלו למנוע אותה. נדנדתי לבוס שינחה אותי מה צריך לעשות לקראת סוף שנת הנה"ח,מתחילת נובמבר, ובכל פעם נדחיתי בלך ושוב. הוא נעתר לתחנוניי לשריין את ה-26 לחודש, והייתי חוצפנית לדרוש מהמזכירה שלו שלא לקבוע לו פגישות גם למחרת. תכנונים לחוד, מציאות לחוד. התוצאה: 27 בחודש, שהוא יום העבודה הרשמי האחרון שלי לשנת 2007, הגיע, הבוס שלי בשעה 18:30 נזכר להתייחס אלי ונדהם לגלות שאני כלל לא מוכנה לקראת סוף השנה. באמת?! לא!!! לא נכון!!! אם הייתי יודעת מה לעשות....... אבל הוא צדיק, אני סתם סתומה.

החלטתי אחרי כל הבכי שגרם לי להישאר עד אחרי 20:00 ולהחליט להגיע היום בבוקר לחור התחת המכונה "משרד", שדי לי. אני מעדיפה להיות סטודנטית עניה, אך לא לחוצה. לא יכולה יותר ומגיע לי סוף סוף להתבטל. עבדתי רצוף מגיל 16 וחופש של רילקס-לגמרי לא היה. אם אני אתחיל עכשיו עבודה אחרת או אמשיך בנוכחית, אין סיכוי שאגמור את התואר שזה-עתה התחלתי. ובמילא, בחודש ינואר מתחילים המבחנים ואין לי שום כוונה להיות נוכחת במשרד במהלך התקופה.

אז גם לי מותר לחתום בלשכה, למען בריאותי הנפשית.

אמרתי את זה כבר, אינעל ראבק, כל כך הרבה פעמים בעבר (נניח, בחודש יולי, כשכבר עזבתי לפחות מ-24 שעות) אבל הפעם.... אין לי עכבות.

ומחוץ לעבודה? הכול דבש!

17.15 - איזה יום מזדיין.

דווקא כשמצאתי נקודת רוויה והייתי מוכנה להסתער על הסופשבוע, גיליתי שאין לי מפתח ושננעלתי בתוך המשרד. הבוס המניאק עוד הרשה לעצמו להתבדח: "יש מספיק אוכל במקרר? יש מים?" יושבת ומחכה שיגיע לשחרר אותי מהכלא הזה.

סאמאמכ ערס.

כן, אני פראיירית. אבל פראיירית שרוצה להיות עו"ד נורמטיבית. בלדרתי אמש כ-50 אלף שקלים בסטיפות של קש, ועוד כ-150 אלף שקלים בשיק. ביג דיל. פעם בלדרתי שיק בנקאי על סך 300 אלף שקלים (שזה כמו לקחת סטיפות, רק בלי הצורך לספור את השטרות).

אתמול והיום היו גדושים לי בעניינים. ביניהם, מר בחור שמצחיק אותי בכל פעם מחדש. אתמול הוא הצחיק אותי המון, עד לקטע שסיפרתי לו מדוע החזקתי בידיי את המזומנים. זה קשור לתביעת נזיקין של לקוחות שלנו תושבי השטחים, שתובעים את המדינה בגין התנכלות. תביעה של 4 מיליון, אגרה של 50 אלף. ברגע שהדהדה באוזניו המילה "מהשטחים" (או שמא, אמרתי קודם "ערבים"?) שמעתי את הערס מהקריות בוקע מקולו, טוען איזו יריקת בוז, משחרר אותה קיבינימט, ומטר קללות על הכוסשלהאמאשלהם שייכנסו אחד אחד לקונטיינר עמוק לתוך הים. נשבר לי לשמוע אותו אתמול מקלל ורציתי להימנע מוויכוח פוליטי עם אימת הערבים, אבל הוא חזר והתקשר אלי היום ושוב, אחרי סמול טוק משעשע שוב טען את המצברים של השטנה. אמרתי לו שאני רואה איך תוך שנה הוא מתמודד לכנסת בתור יו"ר המפלגה הנציונל-סוציאליסטית.

בשבילו אני אהיה עוד שמאלנית יפת-נפש. ובלבי חשבתי, פפפפייכככס שמאלנית? למה לכנות בשמות?!

אני שוויצריה הקטנה, אני לא לגמרי חסודה כשנוגע הדבר למחסה למחשבות גזעניות או הכללות על רקע לאום, אבל גם לא אטומה ולא-אנושית. אני הפלצנית שתצחק מכל בדיחת קקי-פיפי על חשבון האחר אבל תדע לחנוק את הצחוק ולמלמל שאולי הפעם הגזמנו. המצפון שלי לא איבד את הכיוון.

בשביל אחד אחר, כזה שמדי פעם חוטא בהפגנה פה ושם, אני לא יכולה להיות יותר ימנית-ליברמנית מזה. ובין לבין הרהרתי: פפפפפ ליברמן? איפה הקונטיינר שלי איפה?

הצעתי למר בחור שבפעם הבאה שאחבק סטיפות בסדר גודל כזה אקרא לו שישדוד אותי וילך יקנה קונטיינר להטביע בו את ייסוריו. רק שיפסיק להיות כזה קיצוני, כי בינתיים אני עובדת עבור בוס ערבי, שאני חושבת שהוא אחד האנשים הכי נדירים בטובם, ומגישה תביעות כדי לעזור לאנשים שלא בהכרח עונים על הסטריאוטיפ שבראשו של מר בחור.

שומעת בלופים שיר נחמד, שהחזיק אותי ערה עד כמה שאפשר. מי ששלח יודע עד כמה הוא עשה לי את היום. :-)

הולכת למצוא קצת שלווה בין הסדינים. שלי! לילה טוב!

מישהו צריך הלוואה?

יש בי הנטייה לכתוב פוסטים מהסוג הזה אחרי יום ארוך, מייגע ומייאש. כלומר, לא שהיו לי ימים שונים מאלה לאחרונה, אך נניח שקיימת גחלילה אחרת, שמחה ועליזה, כיפית שחבל"ז, שהחיים עוד לא הספיקו להנחית עליה את הכאפה הגדולה של המציאות, ומתוך הנחה זו נדע שהיום היא חבויה היטב מתחת לשמיכת הפוך.

החלטה גרועה מס' 1 - התפקיד הנוכחי שלי בעבודה, בשילוב לימודים. כלומר, התנסות בהנהלת חשבונות תקשט לי היטב את קורות החיים, לכשיהיו לי חיים או לכשאאזור אומץ לחפש עבודה אחרת, ברם אולם, שילוב של תפקיד שמצריך הבנה כלכלית מינימאלית עם בחורה שקשה לה לחבר 1 ועוד 1, ולכפול את כל המאורע במישהי שממלאה את התפקיד בקושי שלושה ימים בשבוע, יניב תוצאה חד משמעית - התמוטטות.

החלטה גרועה מס' 2 - לא לנסוע לקיבינימט לכמה חודשים, ובמקום זה להתמיד בעבודה ולתת לחיים לחלוף על פני.

החלטה גרועה מס' 3 - ימ"ש. כמה שאני יכולה להתכחש, הוא שרט אותי המון. היו תקופות שחשבתי שהוא מי יודע מה, ותפסתי ממנו, אפילו יותר מהאקס. בסופו של דבר הכול בולשיט, ימ"ש לא היה הוא, אלא מישהו שחי סביב סמים, סקס ושאר תענוגות, ולא מישהו שיכול להגדיר מה מייחד אותו מכלב רחוב. וזו לא הייתי אני, אני רציתי בסה"כ מישהו, ונפלתי במלכודת, ביום שפגשתי אותו בשכונה שלי, עם הפרצוף הזה שלו והבלוטות' תקועה לו באוזן. זרקתי מישהו שהיה כל כך הפוך ממנו, אמנם שניהם לא אינטלקטואלים, אבל בשאר הפכים גמורים. רציתי מניאק, לא ילד טוב, ושילמתי על זה ביוקר - התהלכתי חודשים כמו סמרטוט, ועדיין אני לא בטוחה שאני לגמרי בסדר, כי גם במנותק ממנו אני לא לגמרי בסדר.

החלטה טובה יחידה לבינתיים - להירשם ללימודים. אני לא צריכה להצדיק את עצמי. קשה יש רק בלחם, ולחם לא אוכלים כי זה פחממות מיותרות.

לאור מצבי הקשה, בו כל פעולת זיכרון או חשיבה למיניהן מכאיבה לי כאילו הייתי מקוררת וכל שיעול היה שורף לי את הושט, אינני מצליחה לשלוף החלטות טובות או נבונות מעברי הקרוב או הרחוק. איכשהו נהייתי שלילית בצורה בלתי הפיכה.

הדבר שהכי קוסם לי עכשיו הוא המיטה ושינה עמוקה. לא מקלחת, לא טלוויזיה, לא ספרים, לא מחשב (הישיבה הזו גומרת לי את העיניים והגב, בהתחשב שכל היום בהיתי בעו"דכנית ופיללתי לקץ יסוריי). מחר שוב לא אתעורר בשעת צהריים נינוחה אלא אקום מתישהו בין הכפור לבין הזמן שהשליחים של "הארץ" זורקים את הגיליון על מפתן דלתי מבלי שביקשתי, ואפקוד את המשרד הארור כדי לסיים את ההקלדות לקראת המע"מ. אולי אני אקח איתי ספרים וכו' כי אמא שלי לא תורמת למפלס הדממה ברגעים הקריטיים שעלי לתקתק עבודות בקצב של בית חרושת.

שד שדונים. לילה טוב וחיים טובים לכל מי שיש לו שכל וחי ונהנה.

עריכה: והנה לכם, ניסיון שלי להביע את עמדתי בנושא שלשם שינוי אינו נוגע לי ישירות. מי יודע, אולי אצליח יום אחד להביע את עמדתי הפוליטית.

אני בעיצומו של השבוע השמיני של הסמסטר, עם שלוש עבודות שכבר הגשתי וציון אחד מושלם. קיבלתי בהשאלה מחשב נייד ממישהו שלומד איתי, והיום הרשה לעצמו להבריז מהבוקר ועד הערב מכל הקורסים. היום הפעם הרביעית שבה נאלצתי להישאר עד 20:30 במכללה, החל מתשע בבוקר. למרות השעות הארוכות, והתמרונים בין העבודה ללימודים, סופי השבוע וימי ראשון המוקדשים לקריאה אינטנסיבית, אני יכולה להגיד שכיף לי, בניגוד לימים הארורים באוניברסיטה.

בימים הארורים באוניברסיטה התמרון בין עבודה ללימודים היה הרבה יותר קשה, ואז היה לי הרבה פחות על מה להתלונן, עבדתי בסך הכול 4 שעות בכל יום, ותחום האחריות שלי היה מצומצם הרבה יותר. מצד אחד, אילולא העדפתי לדבוק בעבודה, לא הייתי משכילה לנוס מהאוניברסיטה ולהירשם ללימודים יותר מספקים, ומצד שני, אילו הייתי נוטה להתמקד בלימודים אולי הייתי גומרת אותם בטרם הייתי קופצת ראש לתוך בריכה אחרת. כך או כך, העבודה שלי עכשיו הרבה יותר קשה מפעם, ועל אף יוקר המחיה ושכר הלימוד, אני לא אהסס לדחוק אותה לצד ולהתנתק אחרי חמש וחצי שנים כדי שסוף סוף אשלים את התואר במשפטים, ושסוף סוף אוכל להתהדר בפרוייקט אחד משמעותי שדבקתי בו מן ההתחלה ועד לסוף - הרי להיות מנהלת חשבונות ללא כל הכשרה זה לא ייעוד ולא משהו שיחזיק מים. אם אהיה עורכת דין שבקושי הקשיבה לשיעורים כי הכנת המשכורות ודו"חות המע"מ הטרידו אותה עד מאוד, ולכן כישוריה מוגבלים - שלא נדבר על אחוז עוברי בחינות הלשכה - אדע שבזבזתי גם שנים יקרות וגם הון תועפות. אני יכולה להיות מוטרדת מהשטויות האלה, שהן שטויות של אחרים, גם מאיזה אי בודד באותו המחיר.

למען האמת, אני רואה את עצמי מתנתקת ממקום העבודה שלי. יומיים בשבוע אינני שם, ואינני שומרת על קשר עם המשרד בהם. לא אכפת לי מה הבעיות, מה הפאשלות שצצות, מי אמרה למי כמה ולמה. לא אכפת לי מה המצב בחשבונות הבנק, לא אכפת לי כבר אילו הערות עפות באוויר כלפי מי והאם יש צדק בהן, לא ארצה להצטדק, ולא ארצה להתווכח. אני כבר לא מתלהבת מהקטנוע, ששוכב כבר שבועיים-שלושה מיותם מתחת לביתי, וקריצותיו המרובות המשוועות לתשומת לב, אינן מושכות אותי ולו במעט. החיים שלי שווים הרבה יותר, והגב שלי מעדיף לסחוב את המחשב הנייד מאשר לסבול זעזועי-כביש למיניהם. אוטובוסים אינם חיה רעה, ואינני רודפת אחריהם כדי להגיע בזמן.

מצאתי את עצמי נמנעת מוויכוח פוטנציאלי עם אמא שלי, ביום שבת. היא העירה על איזו שטות, שביום אחר הייתה גורמת לי להתנפל עליה בתגובה. אני מלכת התשובות הגועליות, אך הפעם הבלגתי, ואמרתי "טוב" כאילו אשמע בקולה. זו גישה שכבר אימצתי במשרד והיא עוזרת לי להשיג את מה שאני רוצה רק מבלי להיכנס לוויכוחים מיותרים ותוך מראית-עין שאכן נכנעתי הפעם.

ולגבי נושא אחר, אך רלוונטי ביותר:

זה נחמד להיות בקשר רציני עם מישהו. אני עדיין לא יודעת כמה זמן אוכל להחזיק איתו. הרהרתי בקו מחשבה מאוד מדכא בסוף השבוע, בנושא זוגיות. לטעמי, אם אמשיך להיתפס לאיזשהו אידיאל של בחור שמתאים לי, ואפסול על הדרך בחורים שלכאורה אינם עונים על הטיפוס, אגמור את חיי אומללה ולבד. ומצד שני, אם אתפשר על מישהו פחות מהאידיאל, ואחיה איתו שנים ארוכות, תמיד אחשוב על "מה היה קורה אילו הייתי מוצאת את האחד ולא נכנעת באמצע החיפוש". אם כן, האם להתפשר ולחיות בזוג, או לחפש את האחד ולפסול את כל היתר על הדרך, במחיר של בדידות? החיים נתנו לי סטירת לחי, שסילקה את הרומנטיקה ממני החוצה. אתם יכולים לנחש מה אני מעדיפה. אני רק חייבת, בשלב הבא, לסלק ממוחי את כל הניונאסים השליליים שעולים בי בהקשר אליו (מה שלא הצלחתי אצל קודמיו. יש כאלה שמנעתי מעצמי ברגע האחרון להקיא עליהם). יתרה מכך, אני צריכה לפתח את הניואנסים שכן מוצאים חן בעיני כדי שאוכל לראות בבחור את האידיאל ולא את החסרון. לא אוכל להצביע על כך אם הבחור הנוכחי הוא מקרה המבחן האולטימטיבי, אך בטוח שבינתיים הוא אחלה אימון.

כמה מחשבות לרגל החורף

מדוע כאבי הגב חייבים להחמיר כשהקור מפציע?

מדוע במבול הגדול הראשון, תנועת המכוניות משתתקת, הקליטה של "יס" נפסקת, החשמל נופל (התקלחתי שלשום בחושך! לאור נרות! לבד!), מערכת הביוב קורסת וההליכה בצמוד לחומת ה"קרייה" הופכת להליכת קמיקזות הדורשים שירטיבו אותם (זה לא שיש ברירה אחרת, העליה על הגשר של עזריאלי עשויה להניב מטר של אנשים מתעופפים מהרוח, או לגיוון, אנשים מפוייחים)?

מדוע כשמזג האוויר משתנה לאמא שלי קר מיד, ובמשתמע מכך שאני צריכה להתהלך עם סוודרים ולהתכסות בפוך? (הנה התשובה: כי אני גרה עם אמא שלי, וזה שורש הדברים)

מדוע אנשים מסוימים שעולים על אוטובוסים לא מתקלחים? הרי כמה אפשר להזיע בעונה זו של השנה? עכשיו לא תוכלו להערים עלי, אתם פשוט "חוסכים" במים.

מדוע לקנות מעיל לבן? מה הפואנטה? להתהלך איתו במעבדה סטרילית?

מה חשבתי לעצמי כשבפעם היחידה שאתהלך עם מטריה, זו תהיה המטריה הכי עקומה ביקום, שבשעת הצורך היחידה היא תתפרק לי לגורמים?

מדוע במכללה ממשיכים להפעיל ארבעה מזגנים על 18 מעלות? הצטיידתי בצעיף, בסוודר, במעיל, בכפפות, בפליז, ודבר לא עוצר את הקור הזה! חדר מתים של ממש! תארו לעצמכם 11 שעות בכיף הזה.

המתמחה שלנו התעלף בפעם השניה החודש, והפעם באמצע מעבר חציה. לפני שהוא התעלף בפעם הראשונה, במטבח אצלנו במשרד, הוא התלונן על בעיית שיווי משקל. אמרתי לו שמתפתחת לו דלקת באוזניים ושיבדוק את זה. אתמול דווח לי שהסיבה שהחבוב התעלף פעמיים נעוצה בדלקת בדרכי הנשימה ובאוזניים. ממש מכשופה שכמותי. נקווה שיחלים מהר.

נענע10 עדיין חייבת למשרד שלי כ-10,000 ש"ח, וזאת אף על פי שהתלוננתי על זה באוגוסט והובטח לי החזר. הפואנטה היא שזה טוב ויפה שמדובר בנענע10, אבל מעבר לכך מדובר בידיד שלי, מר בחור, שעובד שם, ובכל חודש כשאני מתריעה באוזניו שלא החזירו לי גרוש, הוא שולח אותי לבדוק את עצמי. הפעם נשבר לי. התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה שישלחו לי אסמכתא כלשהי שהזיכוי בוצע - אם כזה בכלל בוצע (כמובן שלא). הוא התחיל לסבן אותי שאשלח פקס, אז שלחתי. יום לאחר מכן, כשלא שמעתי ממנו תשובה, התקשרתי אליו והוא לא יכול היה לדבר. בערב סימסתי לו, כשיצאתי מהמשרד, "אתה לא אוהב אותי יותר". הוא התקשר אחרי 5 דקות, וטחן לי בשכל שאני טועה, שהמכתב הזה שפעם שלח לי שהחברה מודה בטעותה ותזכה את האשראי של המשרד מהווה אסמכתא שהזיכוי בוצע. אמרתי לו שהוא מזבל ת'שכל - הטיעון הזה לא מחזיק מים. אני רוצה תאריך, לאן הועבר הכסף ומספר אסמכתא. הוא הרים את קולו, ואני באוטובוס הייתי, באמצע שיחה קולחת עם הנהג (כן כן, זו תופעת הלוואי של החורף, ועוד שיחתנו החלה בטרוניה על החורף ועל פרישתי הזמנית מרכיבה על הקטנוע). הוא חזר אלי ואמר לי שאני צודקת. הייתי חייבת לשאול אותו, "ברור שאני צודקת, אז למה אתה עושה ת'מוות לפני שאתה מודה ולמה אני לא רואה את הכסף בחזרה?" הוא היה חייב לענות לי בתור ערס מהקריות, וצר לי שאינני זוכרת את הפנינים המחמיאות שלו. מה שכן זכור לי, שהיו הרבה רמיזות מיניות וגם "אני מתגעגע אלייך, את יודעת? מתי אני רואה אותך?" ותשובה נחרצת: "אני יודעת שאתה אוהב אותי ומתגעגע אלי, מותק, וכשאראה את הכסף בחזרה!".

כלומר לא בשנתיים הקרובות.

* דוגמא נוספת לכך שאני הופכת לבת-שבע ברג-גולד-טל: הוזמנה שליחות של צ'ק לעו"ד ברעננה, התקשר השליח והודיע שעורך הדין מסרב לקבל את המעטפה. אמרתי לו שיחכה רגע ושאני מתקשרת לעו"ד כדי לבדוק מה הבעיה שלו בדיוק. קישרתי בין עוה"ד לעו"ד שאחראי לעניין במשרד ויצאנו ליצנים, כי לא היו דברים מעולם. הוא בכלל לא במשרד ואין לו בעיה לקבל כסף... התקשרתי לחב' השליחויות, המתנתי לצלילי 103 אף.אם. עם הסמול-טוק נוסח שוק הכרמל שהתנהל שם. ענה לי האחראי שמסתבר שהוא זה שהתקשר אלי ולא השליח עצמו - שאלתי אותו מה הייתה הבעיה לתת את המעטפה, נעניתי שעו"ד שיושב חדר ליד הנמען לא רצה לקבל בשמו את המעטפה. ובצדק! מכאן ואילך הטונים עלו: "אתה טועה לחשוב שאני הולכת לשלם על ההמתנה המיותרת של השליח שלך אם אתה מוסר לי מידע שקרי לחלוטין" זה המסר שלי. אחרי דין ודברים הוא הבין שהלקוחה צודקת ושכדאי לו לא להתעסק איתי. ~אחרת אני אזמין לו משטרה!~

העכבר לא נתפס עד כה. הסברה היא שהחכם נס על נפשו. המלכודות הוסרו, והבמבה שאמא שלי פיזרה עליהן לא נאספה, ועכשיו תפקידי הוא למרק את הבית כך שיהיה מצוחצח לכשמר מיקי בוגנים המכרסם יחליט לשוב על עקבותיו.

איך אני שונאת את זה שכשצריך לכתוב עבודה או לקראת מבחן, ישנה הקבוצה של המלחיצים שלא מפסיקים לדבר על התהליך, ומדברים על כך רק למטרת שוויץ ו"יעני" בקיאות בחומר? צריך לנעול את החברים בקבוצה זו בכלוב ולשכוח היכן המפתח.

ומשהו קטן וטוב: למרות הסגריר ולמרות נטישת הקטנוע באופן זמני, לא יצא מצב שאיחרתי ללימודים בעקבות אוטובוס שנתקע בפקק או בושש להגיע. אני גאה בעצמי. מי שמכיר אותי יודע, שעל אף הרצון הטוב שלי לא לאחר, תמיד הזמן חומק לו מבין האצבעות ואני מוצאת את עצמי מאחרת.

happy thanksgiving!

זה התפקיד שלי בעבודה.

אני שונאת מקומות עבודה שכולם מדברים מאחורי גבם של כולם, כל אחד יש לו אג'נדה וכולם מהלכים על קליפות ביצים.

ניסינו לעשות סדר מבחינת נהלים, מקווה שזה יחזיק משהו מלבד מים.

בכל אופן, להפחתת שעות העבודה שלי יש שני צדדים - החיובי, שאני כמובן לא שם יומיים מתוך חמישה ימי עבודה ולכן הנאחס פחות נדבק אלי; והצד השלישי, מעבר לירידה בשכרי, שכל הנאחס מחכה לכשאגיע, מלא עבודה מצפה, מלא פאשלות שרובן שלי, ומלא אינטריגות בין העובדים שמעלות לי את הסעיף. אני יוצאת מכשפה כי אני יודעת איך המשרד הזה צריך להיות מתופעל (הרי לפני התקופה הנוכחית שבה גדל המשרד הייתה תקופה רגועה ויעילה) והיתר לא. הבוס שלי צורח על כולם שמפשלים, הוא מפשל בעצמו וכולם נגררים למערבולת של חוסר מוטיבציה. מעבר לכך שבשלושה ימי עבודה שלי אני צריכה לעבוד כפליים ולשמש כגננת לעובדי המשרד, אני צריכה להיות המפקחת של נותני השירותים למשרד - קרי, הבנק ומשרד רואי החשבון החיצוני שלנו (חשבת השכר שם סתומה ברמות מטורפות, תלושי שכר היא לא יודעת להכין כמו שצריך וגם לחשב שכר באופן כללי קשה לה. היא מצאה לה עם מי להתעסק... הקיצור אני צריכה לפקח על כולם שזה מרתיח).

אין מספיק זמן, ותכף המשרד הזה יתפוצץ. די מחריד אותי שהשכר שלי ירד בגלל ההתחייבות למכללה ולויזה וכו' אבל מצד שני הלימודים בראש סדר העדיפויות ואם אצטרך להתדרדר לזנות (כלומר, סליחה, מלצרות או טלמרקטינג) במקום העבודה שלי אני אעשה זאת כי השתניתי, מה לעשות.

אתמול ירד מבול בשעות היום. בין 9.30 ל-10.30 סונג'רתי למטרות אישיות ומטופשות של הבוס שלי (כלומר, אשתו של הבוס שלי לא הצליחה לחבר את החשמל של המזגן אצלם בבית והיה קרייסיס נוראי, לא היה מי שיושיע אותה). תפס אותי הגשם ומזלי שלא הייתי רכובה על הקטנוע, כי את מותי הייתי מוצאת אם כן. שתי תאונות ראיתי בדרכי חזרה למשרד, שאחת מהן במו עיני ראיתי שהסתיימה בפינוי באמבולנס. בלי כל קשר, כואב לי עדיין הגב מהפעם ההיא, שהגשם הראשון הכשיל את הקטנוע שלי והחלקתי. מדוע בפעמים הבודדות שמטפטף בעיר המחורבנת הזו גשם, חייבות לקרות תאונות? אני לא מדברת על פאשלות טפשיות שלי, אלא על נהיגה פרועה ומפגרת של נהגי מכוניות! אי אפשר לוותר על הרמזור המהבהב ולעצור (בדרך למכללה באותו היום ראיתי כמה מכוניות שבאדום חצו!!!)??? אי אפשר להישאר במסלול אחד? לאותת? להאט? אנשים מטומטמים.

ומשהו לא קטן בכלל, ומעולה:

עורכת דין שעבדה במשרד שלי ועזבה לפני כשנה, מאוד חשובה לי ולצערי הנסיבות גרמו לכך שלא אצליח לשמור איתה על קשר רציף. רציתי לקבוע לבקר אותה ואת התינוקת החדשה שלה מהרגע שנולדה, עם עוד מישהי שעבדה איתנו, וטרם הצלחנו להוציא זאת לפועל. כשדהרתי אל עבר הקטנוע אמש בדרכי למכללה, שמעתי צרחות של שמי..... הבטתי למעלה שמא מישהי מהעבודה שכחה להגיד לי משהו וקראה לי מהמרפסת, אבל לא ראיתי אף אחת. שוב, קריאות של השם שלי בקול מאוד מוכר... והסתערות מרגשת: זו עורכת הדין.... נפלתי מהרגליים ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב אושר.... חיבקתי אותה וניהלנו שיחה של 10 דקות שבסופה קבענו לדבר בטלפון ולהיפגש.... לא יכולתי להיות שמחה יותר באותו הערב.