אלוהים יודע למה,

אבל הוא חושב שאני סקסית וחולה לי על הציצים.

כמה פעמים בדקתי לראות שאין עוד בחורה בסביבתנו.

אני עדיין בודקת אותו, לראות מה ה-Catch איתו. מדוע הוא כזה חמוד, מחזיק ידיים, ספונטני, בעל חוש הומור, ודלוק לי על הצורה באופן כללי. פתחתי בטבלת יאוש, כי 3 שבועות זה בד"כ הלימיט, שבו או שאני מתחרפנת או שהבחורים. עבר בסה"כ שבוע עם 3 דייטים.

ראינו את "ג'ונו" בהצגה של חצות. היה אחד הסרטים השווים ביותר, ושמחתי לראות סרט עם מישהו שהיה נלהב ללכת אליו באותה המידה שלי על אף שמדובר בבחורה בת 16 שנכנסת להריון וזה הדבר הכי לא מחרמן שיש.

המפ. אני מתלבטת אם לרשום על הדייט שהיה אתמול בערב כי בסך הכול ממרום שנותיי הייתי פה ושם בדייטים ומה כבר עוד אחד יכול לחדש לי... ואדרבא, אם לא ייצא מזה משהו לטווח הארוך, זה סתם ייראה כאילו אני מתלהבת ממשהו ואח"כ זועמת ולא מבינה מה השתבש (שלא נדבר על דייט שני, כיוון שעם בחורים אי אפשר לדעת, הם יכולים להיות חמים רצח בפעם הראשונה ומהרגע שהם עוזבים את השפתיים שלך ועד להחלטה אם להתקשר או לא, מים רבים עוברים בנהר).

ובכל זאת, אני ידועה בתכונתי לעשות "דווקא", והרי ישנה האמרה העתיקה שלשונה - המתחיל במצוות סיפורי המעשיות אומרים לו "גמור".

דאלי היה טופח על כרסו בנחת (כי גברים מטרוסקסואלים מפתחים כרס אחרי טקס הנישואים), כיוון שהדייט שלי הקדים והגיע בדיוק ברגעים המותחים של "הישרדות".

מי שיודע היכן אני גרה יודע גם שבמדרכה ליד הבית שלי אין מקום חניה מוסדר ואם רוצים לאסוף אותי ובמקרה התנהגתי כמו נקבה טיפוסית והתעכבתי, אפשר להתקדם כמה מטרים עם הרכב ולהעלות אותו על המדרכה בלי שאסון יקרה. אבל הדייט שלי? החנה את רכבו ברחוב אחר, יצא ממנו וחיכה לי ליד ביתי.... ובהסתמך על כך שהייתי נטולת משקפיים והיה חושך, זה דבר מסוכן לחלוטין!!!

יכולתי פשוט לחלוף על פניו בחיפושי אחר הרכב שממתין לי!

אבל למזלי נחסך ממני האסון כאשר מר דייט זיהה אותי ולא הותיר בי ספק כשחיבק אותי (!) ובירך אותי לשלום תוך חיוכים והצחקות קטנות... :)

בדרכנו ליעד מר דייט כיוון את הGPS כך שיהיו מינימום טעויות בדרך (כאילו שאני לא מכירה את ת"א)... ובאופן פסיכוטי לחלוטין, בעיתוי המושלם שבו המכשיר אמר שהגענו ליעד, המכונית חנתה בול בסימון הלבן שעל הכביש! אולם, מר דייט היה צריך לקחת איתו את המכשיר, שאולי היה מזהיר אותו יותר טוב שלא לדרוך על יציקת המעיים של איזה כלבלב כבד-משקל שהושארה על המדרכה.. ובדרך נס, לאחר שאני ועוד מישהי בדרך צרחנו מעומק גרונותינו שיזהר, הוא הסיט את רגלו מן המוקש ונמנע מפצצת הטינופת המסריחה... ישבנו במקום שהכי פחות הייתי רואה את עצמי נכנסת אליו (מי שלא מבין, מדובר בסבקוץ' מילגה...), והיה מצחיק. זה לא היה דייט נוסח ראיון עבודה, זה היה יותר דומה לסט של סטנדאפ קומדי של אלתורים ונונסנס. הרוסי הלבן ששתיתי היה מופגז באלכוהול, ובתור אחת שיודעת מה זה לשתות הרבה, די התביישתי בכך שמשקה אחד משמח אותי כאילו הייתי בת 10 שנתנו לה לשתות מהיין של פסח.

אפשר להגיד הרבה על החיבור עם החבוב לפי איך שהשיחה זורמת, ואיך שהבחור מתרגש ומתנהג, ואיך שבמכונית, הנשיקה, שמתבקשת אחרי שכל הנתונים ההתחלתיים התקיימו כהלכתם, הייתה בדיוק מה שרציתי - מלאת תשוקה ותיאבון לעוד

אבל

אני לא שוכחת שזה עדיין בחור, ועד שאני לא אראה אותו יוצא מכליו למעני אני לא יכולה לאבד את עשתונותיי בעצמי, קל וחומר לקוות שיהיה לזה המשך... :)

מה יהיה?,

גחלילית בתהיה קיומית.

אני בעיצומו של השבוע השמיני של הסמסטר, עם שלוש עבודות שכבר הגשתי וציון אחד מושלם. קיבלתי בהשאלה מחשב נייד ממישהו שלומד איתי, והיום הרשה לעצמו להבריז מהבוקר ועד הערב מכל הקורסים. היום הפעם הרביעית שבה נאלצתי להישאר עד 20:30 במכללה, החל מתשע בבוקר. למרות השעות הארוכות, והתמרונים בין העבודה ללימודים, סופי השבוע וימי ראשון המוקדשים לקריאה אינטנסיבית, אני יכולה להגיד שכיף לי, בניגוד לימים הארורים באוניברסיטה.

בימים הארורים באוניברסיטה התמרון בין עבודה ללימודים היה הרבה יותר קשה, ואז היה לי הרבה פחות על מה להתלונן, עבדתי בסך הכול 4 שעות בכל יום, ותחום האחריות שלי היה מצומצם הרבה יותר. מצד אחד, אילולא העדפתי לדבוק בעבודה, לא הייתי משכילה לנוס מהאוניברסיטה ולהירשם ללימודים יותר מספקים, ומצד שני, אילו הייתי נוטה להתמקד בלימודים אולי הייתי גומרת אותם בטרם הייתי קופצת ראש לתוך בריכה אחרת. כך או כך, העבודה שלי עכשיו הרבה יותר קשה מפעם, ועל אף יוקר המחיה ושכר הלימוד, אני לא אהסס לדחוק אותה לצד ולהתנתק אחרי חמש וחצי שנים כדי שסוף סוף אשלים את התואר במשפטים, ושסוף סוף אוכל להתהדר בפרוייקט אחד משמעותי שדבקתי בו מן ההתחלה ועד לסוף - הרי להיות מנהלת חשבונות ללא כל הכשרה זה לא ייעוד ולא משהו שיחזיק מים. אם אהיה עורכת דין שבקושי הקשיבה לשיעורים כי הכנת המשכורות ודו"חות המע"מ הטרידו אותה עד מאוד, ולכן כישוריה מוגבלים - שלא נדבר על אחוז עוברי בחינות הלשכה - אדע שבזבזתי גם שנים יקרות וגם הון תועפות. אני יכולה להיות מוטרדת מהשטויות האלה, שהן שטויות של אחרים, גם מאיזה אי בודד באותו המחיר.

למען האמת, אני רואה את עצמי מתנתקת ממקום העבודה שלי. יומיים בשבוע אינני שם, ואינני שומרת על קשר עם המשרד בהם. לא אכפת לי מה הבעיות, מה הפאשלות שצצות, מי אמרה למי כמה ולמה. לא אכפת לי מה המצב בחשבונות הבנק, לא אכפת לי כבר אילו הערות עפות באוויר כלפי מי והאם יש צדק בהן, לא ארצה להצטדק, ולא ארצה להתווכח. אני כבר לא מתלהבת מהקטנוע, ששוכב כבר שבועיים-שלושה מיותם מתחת לביתי, וקריצותיו המרובות המשוועות לתשומת לב, אינן מושכות אותי ולו במעט. החיים שלי שווים הרבה יותר, והגב שלי מעדיף לסחוב את המחשב הנייד מאשר לסבול זעזועי-כביש למיניהם. אוטובוסים אינם חיה רעה, ואינני רודפת אחריהם כדי להגיע בזמן.

מצאתי את עצמי נמנעת מוויכוח פוטנציאלי עם אמא שלי, ביום שבת. היא העירה על איזו שטות, שביום אחר הייתה גורמת לי להתנפל עליה בתגובה. אני מלכת התשובות הגועליות, אך הפעם הבלגתי, ואמרתי "טוב" כאילו אשמע בקולה. זו גישה שכבר אימצתי במשרד והיא עוזרת לי להשיג את מה שאני רוצה רק מבלי להיכנס לוויכוחים מיותרים ותוך מראית-עין שאכן נכנעתי הפעם.

ולגבי נושא אחר, אך רלוונטי ביותר:

זה נחמד להיות בקשר רציני עם מישהו. אני עדיין לא יודעת כמה זמן אוכל להחזיק איתו. הרהרתי בקו מחשבה מאוד מדכא בסוף השבוע, בנושא זוגיות. לטעמי, אם אמשיך להיתפס לאיזשהו אידיאל של בחור שמתאים לי, ואפסול על הדרך בחורים שלכאורה אינם עונים על הטיפוס, אגמור את חיי אומללה ולבד. ומצד שני, אם אתפשר על מישהו פחות מהאידיאל, ואחיה איתו שנים ארוכות, תמיד אחשוב על "מה היה קורה אילו הייתי מוצאת את האחד ולא נכנעת באמצע החיפוש". אם כן, האם להתפשר ולחיות בזוג, או לחפש את האחד ולפסול את כל היתר על הדרך, במחיר של בדידות? החיים נתנו לי סטירת לחי, שסילקה את הרומנטיקה ממני החוצה. אתם יכולים לנחש מה אני מעדיפה. אני רק חייבת, בשלב הבא, לסלק ממוחי את כל הניונאסים השליליים שעולים בי בהקשר אליו (מה שלא הצלחתי אצל קודמיו. יש כאלה שמנעתי מעצמי ברגע האחרון להקיא עליהם). יתרה מכך, אני צריכה לפתח את הניואנסים שכן מוצאים חן בעיני כדי שאוכל לראות בבחור את האידיאל ולא את החסרון. לא אוכל להצביע על כך אם הבחור הנוכחי הוא מקרה המבחן האולטימטיבי, אך בטוח שבינתיים הוא אחלה אימון.

כשהייתי ליצנית קטנה בתיכון, או שזה היה בחטיבת הביניים, שאלה אחת המורות אילו ערי פיתוח יש בישראל. זו שאלה מכשילה כשמצפים לתשובה מתל אביבים נהנתנים, מנשנשי סושי ולובשי מותגים. בקושי רב ענו כולם תשובות כמו "שדרות", "ירוחם", "אופקים" וכו'. רק אני, מתוך הסאטלה שלי הצבעתי והצעתי תשובה נוספת.

הרצליה פיתוח.

ואז כולם נשפכו מצחוק.

למעלה מ-10 שנים חלפו מאז, אבל אני לא חושבת שאני לגמרי טועה. נראה אתכם מסתובבים בסופי השבוע באזור התעשיה של הרצליה פיתוח. מקומות הבילוי של העשירים והמפורסמים מפוצצים בסכינאים בפוטנציה ובפרחות שרואים להן את כל הפוטנציה (למה צריך מכונת שיקוף, כשגם את העצמות רואים להן דרך המחשוף?)

אוקצור, היה לי ערב מעולה, ולא אזקוף את ההנאה שלי לטובת הרצליה פיתוח, או לטובת סינמה סיטי, או לטובת כל מקום שניסיתי להיכנס אליו וזכיתי לקלאוסטרופוביה בכל פעם מחדש. אתן קרדיט לבחור החדש, שלקח אותי לכל המקומות האלה והבין שבין ראשון לבין הרצליה אין כל כך הרבה הבדל דמוגרפי (וזה לא שהוא איזה אשכנזי פלצן! כמוני נניח...)

חורשת וחורשת,

ומדי פעם נופשת

FiReFLY

*** שונאת אתכן, הפרחות מה-mermaid (מי שלא כזו, מן הסתם אינה מושא שנאתי) שיושבות בחבורה, בחלק האחורי של האוטובוס, ומשמיעות שירי דיכאון עמוקים תוך פיזום צורמני עוד יותר, ובה בעת צורחות אחת לשניה פניני חוכמה. אתן נראות אותו הדבר, ונשמעות אותו הדבר - כמו גלעד לטמטמת שפוקדת את הנוער. אילו יכולתי להגביר עוד יותר את הטראנסים שבקעו מה-MP שלי בלי להתחרש או להחריש את היושבים לצדי, הייתי עושה זאת, לא לפני שהייתי משליכה כ"א מכן אל לב התנועה הסואנת של רח' ז'בוטינסקי האינסופי, דרך החלון הצר של האוטובוסים החדשים.

*** יש לי בעיה להוסיף לחבריי בפייסבוק אנשים שאינני מכירה, או אנשים שבחטיבת הביניים היו איתי בקשר ופתאום צצים להם ברשת החברתית. חושבת שכבר התייפחתי די על הצורך שלי להניח לקליקות להירקב על מדפי ההיסטוריה, ולהעריך את האיכות של מי שנשאר. אם מישהו מכאן בכל זאת רוצה להיות "חבר" שלי, מוזמן ליצור קשר :-)

*** עם כל הבוז שאני רוחשת כלפי אנשים שכל קשר בינם לבין שכל מקרי בהחלט ובאופן מסתורי פילסו דרכם אל המכללה, אני חייבת לתת קצת קרדיט לאלה ששייכים גם לקטגוריה הזו וגם ~הצהרתי זו ללא כוונה גזענית~ למגזר הערבי. ישנם אלה ששוכרים כמובן דירות, כבוד להם וכו', אבל ישנם אלה שנוסעים 3 פעמים הלוך ושוב מאזור טבריה או מאזור הקריות כדי להגיע למכללה שבמרכז. אני לא חושבת שאילו הייתי גרה כ"כ רחוק הייתי עושה מאמצים ללמוד דווקא שם, וראייה לכך היא שישנן עוד כמה וכמה מקומות ללמוד בהם משפטים ומכולם בחרתי במכללה הכי קרובה לביתי.

*** בקשר למעגל החברתי (ע"ע פייסבוק), המעגל החברתי שלי במכללה התרחב באופן משמעותי. חבוב אחד משאיל לי באופן קבוע לפטופ, וברגע שאשיג כרטיס רשת אלחוטית אוכל להיות משוכללת מאוד. לא יאומן עד כמה ההדפסה העיוורת שלי אטרקטיבית בעיני אנשים עד כדי כך שהם מוכנים להיות חברים שלי

*** יש מרצים שלא הייתי נותנת להם ללמד גם במוסד הכי שכוח אל שבעולם, כולל אוניברסיטת ת"א.

*** איזה יופי, נזכרתי לרגע כמה כיף זה כשיש מישהו, כזה שמתקשר ומתעניין, מתנהג בעדינות ובאכפתיות - ומראה שהוא רוצה. לא כדאי להתמכר לזה עכשיו, הא?

אל תחזרי על השטות הזו שוב: התחילי לכתוב את עבודותייך בזמן, ולא יום לפני ההגשה! god damn it!

למי יש כוח לזה? אתמול שתיתי 2 כוסות תה בדייט, היום 2 כוסות תה, 3 קפה ופה ושם מים וקצת מזון (פחממות, ירקות, חלבונים ומעדן שמסתכל עלי מיותם כבר שעה וחצי, ומתחנן שאוכל אותו). למרות כל התמריצים הנ"ל, דבר פרט לגפרופים לא מונע מהעפעפיים להיעצם. הם נפוחים כמו כל ס"מ בגופה של אורית פוקס, ומתחננים אלי שאפסיק לשבת מול המחשב.

איך אוכל, אחרי קריאה מסיבית של המון פסקי דין - ושלא תבינו אחרת, קראתי את כולם עוד מזמן, אך היום רציתי להבחין בדגשים מסוימים ולאזכרם בהערות שוליים - לצמצם את כל החרטבונה המוצלחת שלי ל-1200 מילים?!

ד"א הוא התקשר, והוא עוד יתקשר לפני שנתייאש ונלך לישון.

ולמרבה הפלא, עוד לא עבר לי החשק! כמה פולני מצדי.

תאהבו אותי, אני מיוחדת.

וקר לי

ואני לא רואה את הסוף

הצילו.

מזמן לא היה לי סופ"ש כיפי שכזה, והוא רק התחיל.

הייתי במסיבה אחרי חודשים שלא פקדתי את הליין הקבוע. שתיתי רק משקה אחד (גועל נפש של טקילה) והבחילה שעלתה ממנו הזכירה לי שזה הראשון והאחרון לאותו הערב, אלא אם כן ברצוני לגמור אותו באותה הצורה כמו ביום העצמאות.

המוזיקה הייתה נחמדה, בהתחלה התנגנו שירים של 80-90 במקצב רקיד שאח"כ הוחלפו בשירים יותר פופולריים.

הייתי עם חברתי ל' ובן זוגה, ואלינו הצטרפו חברים שלו ועל הדרך פגשנו גם את י' החברה הנשואה הטריה (זאת שהתחתנה באוקטובר).

במהלך הערב התחיל איתי אחד מהחברים שהצטרפו. הרגשתי מוזר לרקוד איתו מול כל החבורה. משהו בי השתנה כנראה, יכול להיות שירידת מפלס האלכוהול, כי פעם לא היה לי שום מעצור כשהתנשקתי עם גיסה של חברתי הטובה שתחיה.

היה קצת מצחיק איך שאחרי שהחלפנו כמה מילים בקושי רב עקב הסאונד הגבוה, פתאום הוא רוקד צמוד יותר אלי, אבל צמוד מצחיק... אני מתה על זה שבנים הופכים להיות כמו הכלבים החרמנים האלה שקופצים על הרגליים (כי ככה זה פשוט נראה!). לפחות הוא חנון ולא עושה את זה כבדרך קבע, בתור מנטרה לחיים יותר טובים ולתפיסת בחורות מרובות.

הידידה של בעלה של חברתי הטובה שתחיה (זאת שפוקדת את הליין הזה מדי שבוע, ושחלקה איתי תא בשיט בגיגית בספטמבר), ע' לשם הקיצור, כרגיל התמזמזה עם מישהו אקראי, באופן אירוני ופרדוקסלי לחלוטין להצהרה המגוחכת שלה מהשיט, שהיא לא יכולה להיות עם כל אחד, שהיא לא קלת דעת. כן, כן, סיסטר, אמן טו ד'אט.

אוקצור, החלפתי טלפונים עם ג'ון טרבולטה של החנונים, ומשאלה קטנה שלו "יש לך מישהו?" הפך שבת בערב להזמנה לדייט איתו. כנראה שהוא לא הבין את התשובה שלי. עניתי שלא, והוא הצהיר שהוא גם סינגל. הייתי חייבת להגיד לו שעל פי סוג השאלה הייתי יכולה לנחש שהוא לבד, ומפה לשם, לכו תבינו איך הוא הסיק שקבענו למחר. אבל שיהיה, זה לא כאילו שאני צריכה לכתוב עבודה למכללה עד ליום שני.

צרודה ומעוכה,

גחלילית בוערת (כל הפוסט הזה משהו קטן וטוב! - חוץ מזה: אני מתחילה להסס בקשר להצטרפות שלי לפייסבוק. חברתי הטובה משכבר הימים התמכרה והתמסרה לאתר הזה, והיא מזמינה אותי להשתייך לקבוצות נשכחות כמו בוגרי התיכון בו למדתי. מלבד לחברות הכי טובות שלי מעולם לא היה לי רצון לחזור ולנבור בעבר, בטח לאחר ששכנעתי את עצמי שאני לא חיה יותר לפי התכתיב של "מי מקובל ומי לא". היא עדיין דלוקה על כמה מהיצורים שצמחו מאותו מחזור, אני מזמן הספקתי להדחיק את ההשתייכות שלי לשם. ינעל רבקום ערס)

איזה כיף זה בשר גבר חדש.

עזבו אתכם מפרגיות, נקבות הודו, עגלות וטליות.

גבר זה היאמי-יאמי החדש!

הייתי אומרת שאני חוזרת לסורי, אבל: מעולם לא הייתי עם סורי (הכוונה לסורי-בשאר אל אסד-סורי ולא לכאלה שאינם בשריים או פרווה), ולמען האמת, הוא חצי סורי (סליחה, לא סורי-בשאר אל אסד-סורי, אלא חלבי כמו הפיסטוק) ונשבעת שבחיים לא הייתי איתו קודם, אז איך ייתכן שאחזור אליו?

:-)

אפשר להמשיך ככה שעות אבל זה לא יבוא במקום להיות 11.5 שעות בחדר המתים של המכללה למשפטים (אצלנו, לא רק יוצאים עם תואר ביד, אלא עם מחלות אף-אוזן-גרון וריאה, וכן אנו הראשונים שחונכים את קולקציית החורף! הידד!)

הוא לעולם לא יהיה התגשמות חלומותיה של האם הפולניה, לא רק משום שאינני נוהגת להסתובב בקרב האריסטוקרטיה של החברה הישראלית, ומהיעדר הגישה אליה קטנים הסיכויים שאכיר אחד מאלה, אלא משום שאינני מחפשת אחד כזה.

הייתי הולכת ללמוד במרכז הבינתחומי כדי לשפר את סיכויי למצוא חתן עשיר, או בן עשירים, מוצלח עם תעודות, אבל לא הלכתי, ולא מסיבה כלכלית בלבד (כי באמצעות פרוטקציות הייתי יכולה לרכוב היטב על מלגה חמודה). לצד החלומות שנוטעים בבנות במהלך התבגרותן, חשתי סלידה מהבחור האידיאלי. לעולם אדע שבכל אדם ישנו הדפקט שיגרע משלמותו. אין כזה אדם, אדם מושלם – לא בראד פיט ולא ג'ורג' קלוני. כולנו דפוקים, לכולנו השתבש איזשהו שבב במהלך הייצור.

הוא לעולם לא יהיה התגשמות חלומותיה של האם הפולניה שלי, כי כאלה שהיא חולמת שאכיר גורמים לי לבחילה. האבטיפוס של המוצלחניק בכל רמ"ח איבריו מתאפיין ביהירות. היהירות, להבדיל מביטחון עצמי, היא חולי שגם בספרות היוונית עתיקת היומין הוקיעו. הקו הדק בין ביטחון עצמי ליהירות עובר, מתי שהאדם כל כך בטוח בעצמו, שהוא מפסיק לראות את סביבתו והאינטרסים השונים מאלה של עצמו. זהו אדם שנהנה שמדברים עליו מאחורי גבו, כי הוא תמיד בטוח שאלו דברים טובים, ואם לאו, אז כנראה שמקנאים בו ובהצלחתו. אדם כזה, לא יסתכל על בחורה פשוטה, כמוני נניח, שגם אם איננה דוגמנית על אך יש לה שכל (ובקרוב גם תעודות רשמיות) היא לא תעניין אותו כי היא לא בסטטוס המתאים לו.

קצתי ברצון לחפש אדם שיתאים לאמא שלי, ועברתי למצב בו אני מחפשת מישהו שיהיה לי נוח איתו, שיתאים לי. אם הוא לא עשיר, אשכנזי ורב תארים, הוא יתאים לי יותר מאשר שחצן בן של מפא"יניק (או חירותניק, כי במשפחה שלי הכול צריך ללכת אחרת) עם קיר תהילה וקורות חיים מפה ועד טימבקטו.

(יצאתי לדייט אתמול, מלח מים. מתחשק לי לכתוב מלא דברים קיטשיים, לכתוב שמזמן לא הרגשתי ככה, אבל אעצור בעדי עד שאדע שלא אפתח פה לשטן. בינתיים, אני יכולה להעיר שמלבד שהיה לי כיף בדייט, שמחתי שהשיער שלי הריח מעולה בסוף הערב, הידד למחוקק)