מזמן לא היה לי סופ"ש כיפי שכזה, והוא רק התחיל.

הייתי במסיבה אחרי חודשים שלא פקדתי את הליין הקבוע. שתיתי רק משקה אחד (גועל נפש של טקילה) והבחילה שעלתה ממנו הזכירה לי שזה הראשון והאחרון לאותו הערב, אלא אם כן ברצוני לגמור אותו באותה הצורה כמו ביום העצמאות.

המוזיקה הייתה נחמדה, בהתחלה התנגנו שירים של 80-90 במקצב רקיד שאח"כ הוחלפו בשירים יותר פופולריים.

הייתי עם חברתי ל' ובן זוגה, ואלינו הצטרפו חברים שלו ועל הדרך פגשנו גם את י' החברה הנשואה הטריה (זאת שהתחתנה באוקטובר).

במהלך הערב התחיל איתי אחד מהחברים שהצטרפו. הרגשתי מוזר לרקוד איתו מול כל החבורה. משהו בי השתנה כנראה, יכול להיות שירידת מפלס האלכוהול, כי פעם לא היה לי שום מעצור כשהתנשקתי עם גיסה של חברתי הטובה שתחיה.

היה קצת מצחיק איך שאחרי שהחלפנו כמה מילים בקושי רב עקב הסאונד הגבוה, פתאום הוא רוקד צמוד יותר אלי, אבל צמוד מצחיק... אני מתה על זה שבנים הופכים להיות כמו הכלבים החרמנים האלה שקופצים על הרגליים (כי ככה זה פשוט נראה!). לפחות הוא חנון ולא עושה את זה כבדרך קבע, בתור מנטרה לחיים יותר טובים ולתפיסת בחורות מרובות.

הידידה של בעלה של חברתי הטובה שתחיה (זאת שפוקדת את הליין הזה מדי שבוע, ושחלקה איתי תא בשיט בגיגית בספטמבר), ע' לשם הקיצור, כרגיל התמזמזה עם מישהו אקראי, באופן אירוני ופרדוקסלי לחלוטין להצהרה המגוחכת שלה מהשיט, שהיא לא יכולה להיות עם כל אחד, שהיא לא קלת דעת. כן, כן, סיסטר, אמן טו ד'אט.

אוקצור, החלפתי טלפונים עם ג'ון טרבולטה של החנונים, ומשאלה קטנה שלו "יש לך מישהו?" הפך שבת בערב להזמנה לדייט איתו. כנראה שהוא לא הבין את התשובה שלי. עניתי שלא, והוא הצהיר שהוא גם סינגל. הייתי חייבת להגיד לו שעל פי סוג השאלה הייתי יכולה לנחש שהוא לבד, ומפה לשם, לכו תבינו איך הוא הסיק שקבענו למחר. אבל שיהיה, זה לא כאילו שאני צריכה לכתוב עבודה למכללה עד ליום שני.

צרודה ומעוכה,

גחלילית בוערת (כל הפוסט הזה משהו קטן וטוב! - חוץ מזה: אני מתחילה להסס בקשר להצטרפות שלי לפייסבוק. חברתי הטובה משכבר הימים התמכרה והתמסרה לאתר הזה, והיא מזמינה אותי להשתייך לקבוצות נשכחות כמו בוגרי התיכון בו למדתי. מלבד לחברות הכי טובות שלי מעולם לא היה לי רצון לחזור ולנבור בעבר, בטח לאחר ששכנעתי את עצמי שאני לא חיה יותר לפי התכתיב של "מי מקובל ומי לא". היא עדיין דלוקה על כמה מהיצורים שצמחו מאותו מחזור, אני מזמן הספקתי להדחיק את ההשתייכות שלי לשם. ינעל רבקום ערס)

כמה עניינים פוסט-גיגיתיים:

1. 4 ימים הייתי מנותקת מהפלאפוניה והמחשביה, ומהבלוגיה בפרט. 200 כניסות? 200 כניסות? אין מצב שבעולם שיש יותר מ-10 קוראים אקראיים בבלוג הזה, איך 200? המונה דופק, המונה מזייף. והכול מתקשר לסקס בסופו של דבר.

2. רוח רפאים עברה בחדר שלי בזמן שנעדרתי. אמא שלי אמנם הבטיחה להעביר ניגוב על הרצפה ולקראת הניגוב הנ"ל הכנתי את רצפתי למאורע (הרמתי את כל הג'אנק על המיטה). הניגוב הזה פשה למחוזות הבאים:

ניגוב אבק מכל מקום אפשרי הנראה לעין.

ניגוב אבק מכל מקום שעין בלתי מזוינת לא תבחין בו.

ניגוב אבק מארון הבגדים.

ניקיון יסודי של כל ארון הבגדים כולל אוורור וניקיון של המעילים. (ניקוי יבש??)

סדר מופתי של הבגדים שלי, חיילים-חיילים. היא בוודאי מצאה אוצרות, אבל זבש"ה, המחטט יישא בתוצאות.

חילוץ כל מחלפות ראשי שנתקעו בגלגלי הכסא שעליו אני יושבת (באמת הוא נוסע יותר בקלילות, כשבוחנים את זה), איסוף כל המחלפות הנ"ל לתוך שקית ניילון למען יראו וייראו.

ספונג'ה קטלנית שמחתה כל זכר לג'יפה.

והזרוע עוד נטויה לעוד תגליות. אני כולה 20 דקות בבית.

3. במשך שהותי על הגיגית הייתי בין הבודדים שלא סבלו ממחלת ים. איך שירדתי מהגיגית, האדמה הפכה למעין גלשן ואני כמו הקבצנים שעורכים מגבית בכבישים ואיפה לא, מתנדנדת מצד לצד. גם כעת, כשאני יושבת.

4. מזל שלא הזמנו את ההסעות של ההפקה. הן הגיעו לאסוף את ע' מנתניה כשל' ואני תהינו למה לכל הרוחות נכנסו לדיוטי פרי בדרכנו לגיגית.

5. היה חוסר ארגון משווע.

6. ערסים יש בכל מקום, והם כבדים מדי ומקובצים מדי מכדי להעלים אותם אל תוך גלי הים.

7. אם הגיגית היא מדגם אוכלוסיה מייצג של החתך היהודי - אז רבותיי וגבירותיי - השמנת היתר היא האסון הכי גדול שמט עלינו. תחשבו על להקת לוויתניות ולוויתנים שקפצו לסיפון, התהדרו בבגדי ים, והתחילו לרקוד סלסה.

8. הכרתי מישו על הגיגית. תיקון: הכרתי מישו בהסעות אל הגיגית. ולמרות שלא רציתי כ"כ להכיר אותו, ל' האכזרית והמרושעת לא נתנה לי מנוחה. קנאית. לא שיש במה לקנא. עדיין אני תוהה אם הוא בוגר פנימיית אלו"ט. בלוט, סיים סיים.

9. אני צריכה את הנסיעות האלה כדי לאהוב את הבית.

10. היום אני לא חושבת על זה שיש לי יומיים וחצי לארגן את דו"ח המע"מ ומס ההכנסה במשרד.

כובסת ותולה,

גחלילה מפוחמת.