בניסיונותיי להסביר לידיד ה-priceless שלי איך להוסיף תמונות לפייסבוק -

"שניה, אני אכנס לחרא בוק."

אני: "אם זה חראבוק למה אתה רוצה להעלות תמונות, יא שוויץ?"

תשובה: "למען יראו וייראו."

תשובה הולמת: "בשביל שייראו שים תמונה של המקרר אמנה שלך הוא בהחלט יגרום ליראה יראתית‬". [מקרר אמנה= חבר שלו, גוש שרירים מנופח].

הוא מחפש את הגבריות האבודה שלו: "יש לי תמונה שם בחצי עירום!". [באותו הסטייל של מקרר האמנה, אמנם שרירי אך לא מזעזע כמו חבר שלו]

אני, לא התייאשתי: "אתה לא מספיק מאיים שם. על החזה השרירי שלך רשום 'חתלתול'."

התמונות המדוברות, מפורים, מציגות את מר ידיד עם פאה בלונדינית בפוזה מגרה (אצבע בפה בתמונה אחת, נושך שפה בשניה).

הן מצאו עצמן כבדרך מקרה על שולחן העבודה של המחשב הנייד שלו במהלך השיעור... ולאחר הפצרות שהגיעו לטונים גבוהים שיניתי את התמונה שעל הרקע לתמונה שלי ושל חברתנו, תוך אמרה ש"עכשיו שתי הנשים הכי חשובות בחייך נמצאות איתך לאן שתיקח את המחשב".

ובבוקר בבוקר (כשרק שמשון ויובב היו ערים, כלומר הוא ואני) מר ידיד הגיע חובש כובע... הניחוש כמובן שהוא התעצל במלאכת העמדת הקוצים, ניחוש מוצלח לכל הדעות... באינסטינקט שנשא את שמי הכובע מצא את עצמו בידיים שלי ופרוות ראשו נחשפה לאוויר העולם וזעקה "גוועלד, איפה הג'ל!"... אני לא יודעת איך הוא סובל אותי! גם כשכף רגלו (נטולת הכפכף) מצאה את עצמה מביטה בי מקרוב, האינסטינקט המציק שלי קירב את ציפורניי בתנועה מאיימת לכיוונו (בלי כוונה אמיתית לנגוע ברגליו המטופחות, בחיי שהבחור עושה פדיקור) והוא השיב באינסטינקט משיכת הרגל לחצי השני של האולם...  

אכן, יום לימודים מפרך תם ונשלם

כשמר ידיד הלך הגיע זמני לככב בדיני חוקה... אני לא יודעת אם מבחינת הכיתה הטיפולית הכוכבות שלי הייתה בעלת ערך אבל מבחינת הציון המיטיב שלי בהחלט הייתה תרומה... ודאגתי שגברת מרצה תרשום תרשום.

היה משעשע להיתקל בה ברחוב, חברה שלי ואני חיקינו את הליכתה ברשעות שכזו.

אם היינו בגן בטח הייתם אומרים שאני דלוקה על התחת שלו. דווקא לא. הוא לא הטעם שלי, למרות שאני מודעת לפוטנציאל שיש לו בקרב המין השולתתת!!

• בד"כ אני יושבת ליד חברה שלי, ותמיד קורה שהמרצה לדיני חוזים מעיר לנו. זה, כי הוא זוכר את שמותינו.
• פעם היא לחשה לי שהיא אוהבת את צורת הלבוש שלו, עוד לא הספקתי להפנות מבט אליה עם פרצוף שמשקף את מפח הנפש שלי מכליל השלמות שבעיניה, וכליל השלמות שבעיניה העיר לי אם אוכל להועיל בטובי להשתתף בדיון.
• אחרי התקרית הספציפית הזאת הפסקנו לפטפט וירדנו למחתרת, למחאה שקטה. היא עשתה לי נעימים בשיער, תוך כדי מבטי זימה מצידו. מה יש לו להעיר לנו עכשיו? כיצד הפרענו למהלך השיעור הפעם?
• הערב, בשיעור שקדם לחוזים, התיישבתי ליד ידיד שלי והקלדתי את השיעור על המחשב הנישא שלו. הבחור התיישב ליד עמוד, ובצורה כזו שלא הותירה מקום גם לחברה שלנו, שהגיעה רק לחוזים, והיא נאלצה לשבת בדד בשורה שלפנינו. הייתי מרוכזת בהדפסה אינטנסיבית ובהצקה חשאית למר ידיד (יש לו מנהג להסיר את נעליו - זה דורש מדי פעם דריכה "לא בכוונה" או ניסיון לדגדג אותו, ויש לו תמונות מאוד מפלילות שלו שמוצאות את עצמן על הדסקטופ בדרך המקרה...המחשב שלו סיים את הערב עם תמונה של חבר שלו דווקא, שצולם אחרי אימון כושר והוא נראה יותר מזעזע מאלי האנה. יצא הומו מר ידיד שלי.) אז לא התפניתי להפרעה למהלך השיעור.
• תמהתי, האם מר מרצה יבחין בשינוי האסטרטגי שחל ויעיר לנו על כך...משהו בסגנון: "XXX [השם של החברה], שינית משהו בשיערך, השתזפת, לא?" 
• מר ידיד הצביע להעיר הערה אינטליגנטית ומר מרצה בוודאי שם לב... אך פרט שולי הוא ששכחתי את משקפי הראיה שלי בבית, מה גדולה הייתה אכזבתי שלא יכולתי לראות את הרשום על הלוח ומה אומרות פניו של מר מרצה (טוב שכך, הוא סתם נאד).
• אפרופו נאדים. חשבתי שיש לו מינימום ג'יפ שרוחבו כרוחב רחוב ממוצע בתל אביב, מה גדולה הייתה אכזבתי לדעת שהוא נוהג בפולקסווגן פאסאט. תפסתי ממנו אמנם נפוח, אבל חשבתי שהארנק שלו תפוח יותר.
• הוא חלף על פנינו, איחל לנו ערב טוב, ונכנס לרכב הזה, שלא היה מודל 2009 כלל וכלל.
• כשפגשתי במקרה את החברה ועוד מישהי, וסיפרתי לשתיהן על התגלית, הן נאלמו דום, כאילו נגוזו חלומותיהן לאיזה סטוץ עם טייס.

תם טקס דיני חוזים. הקהל מתבקש ללמוד למשפט וכלכלה ולמשפט ישראלי,

שלום,

מעיר החטאים.

נ.ב. - דאלי, יפה לך שדחית את חובתך הגברית ליום אחרי "הישרדות". נקווה שתחזור עד הגמר.

(לא "בונדג'", סוטים)

היה לי אחלה בונדינג עם המרצה לדיני חוזים הערב. הוא נדלק על השם שלי. עוד לא הספקתי להפריע בשיעור - ואני לא מפריעה, אני רק כמו הזקנים בחבובות, משתפת את חברתי לספסל בחוות דעתי על המתרחש על הבמה - עוד לא אמרתי פיפס אלא רק התבוננתי בחבובה שלידי וכבר מר מרצה ניסה לפדח אותי מול יתר הכיתה. בהתחלה חשבת שהצלחת? התבדית, חולה-מתה אבל עוד לא טיפשה.

בהפסקה דהרתי לכיוון הקפה שלי. בתור מאחורי, מר מרצה, ששואל אותי למצב הצינון שלי. אמרתי לו שהמצב קשה. "אז למה את טורחת להגיע ללימודים? ועוד בשביל מה, דיני חוזים?"

אין כמו מוטיבציה שיווקית מצד המרצים, הידד.

המרצה הקופיף היה כל כך עסוק בטפיחה על השכם שלו שסטודנטית חולה עשתה מאמצים לגרד את עצמה ממיטת חוליה בשבילו, עד שלא שם לב שהקפה שלו נח כל העת ההיא בערגה שיבוא לאסוף אותו, היכן שאני עמדתי.

"אז מה, מאיפה השם הזה?"

(עניתי מהיכן)

"ההורים שלך כנראה שמאוד אוהבים את השיר הזה בשביל לקרוא לך ככה"

(עניתי לו שאבא שלי לא קשור לבחירה, העיקר שהשם קליט באנגלית)

החלפנו עוד כמה משפטים שנוגעים לשם המיוחד שלי, והוא הלך לו בנונשלנטיות עם האספרסו למעלית המדברת. הספקתי להגיע אחרי שרוקנתי את הסוכרזית לתוך ההפוך הבינוני שלי. הוא חש סקסי ונשען על קצה אחד. אני חשתי את הריאות והתחשק לי מאוד לשחרר את חיידקיי לחופשי.

(יש שמועה שהוא פמפם סטודנטית שלו ולא שאני רואה מדוע נאד כמוהו יכול להיות סמל מין נערץ, אבל מאז ששמעתי את השמועה אני לא חדלה מלייחס משמעויות שונות ומשונות להוויה שלו, במיוחד כשהוא מדבר על גמירות דעת, הצעה וקיבול)

הייתי אצל רופא העיניים הרשע שלי לפני ההרצאה בדיני חזה. הוא קבע שהאסון האקולוגי שמתרחש בעיניים שלי קשור ביותר לשפעת העופות שכילתה את ריאותיי. ושאני מדבקת כמו זבובת צה-צה חדורת מוטיבציה. הייתי צריכה להמתין שעה כדי להשתולל מהבשורות, קפצתי לבית המרקחת בתחושת "משימה בלתי אפשרית" בשעה 17:40, ולאחר 10 דקות הרוקחת המוטרפת הגישה לי טיפות עיניים שזקוקות לקירור, ועל שום כך שלפה בנוסף כוס מלאה בקרח כדי שהטיפות לא יתחממו חלילה. שאלתי אותה מה היא מציעה שאני אעשה עם כוס מלאה בקרח במשך 3 שעות עד שהטיפות יפגשו מקרר (אולי כדאי שאני אכניס אותה לתיק? לא? אה, נכון, כל חומר הלימודים שלי בפנים. אולי כדאי שאני ארכב על הקטנוע עם הכוס ביד? לא? אה, כן, צריך את שתי הידיים כדי לשלוט בכידון). הרוקחת מלאת התושיה מיהרה לספק לי מענה לצרכיי, בעודי מתפתלת בשל דוחק הזמן (10 דקות לתחילת ההרצאה) - המענה בדמות יצור כלאיים בין "שלוק" ו"פופאייס" למי שמכיר. אביזר מין להרפתקניות בלבד.

ולמי שתוהה - הגעתי בזמן. שערו בנפשותיכם, ממתחם באזל לגבול בני ברק בפחות מ-10 דקות.

באיחולי "יום יבוא והצדק ייעשה",

הגחלילית המתפוררת

לבושה בשחורים וחמושה במשקפי שמש תואמים (כדי להסתיר על העין שהתפוצצה) נכנסתי אל הכיתה והתקרבתי אל מתחם הרביצה הקבוע שלי ושל חבורתי, שאוכלס בשעת בוקר מוקדמת ע"י הידיד הכפייתי.

"ביד אחת, אני מחזיקה כדור כחול [דקסמול], וביד האחרת - אדום [נורופן נוזלי], באיזה תבחר, טייגר?"

הידיד, שכל מה שהיה חסר לו באותו הרגע זה מקל גולף שיתאים לסוודר בצבע צהוב-אפרוח מעל חולצה תכולה ומכופתרת, הבין בנקל באיזה סרט אני חיה באותם הרגעים.

בהפסקה בין השיעורים כשעמדתי בתור להקצבת הקפאין היומית בקפיטריה שוב נשמעו הערות על משקפי השמש שלי. חשפתי את עיני האדומה להחריד כדי להסביר על שום מה ולמה ביום סגרירי אכסה את עיני במשקפיים דרמטיים שכאלה.

"שוב נתקלתי בדלת של המקרר. בעלי היה חייב לפתוח אותה בדיוק על העין שלי".

הושטתי 6 שקלים למוכרת ודילגתי בחינניות לכיוון הקפה שלי.

נקווה שמחר רופא העיניים הנאצי שלי ירשום לי משהו יעיל ולא סתם יטפטף טיפות מרחיבות אישונים שימסמרו אותי למרפאה שלו לשעתיים הכי תקועות בלו"ז - אף פעם לא הבנתי מדוע הוא חייב לעשות את זה, רק פעם אחת הוא ערך לי בדיקת ראיה ובכל יתר הפעמים שהורחבו אישוניי הוא סתם נהנה לבהות לי בעיניים כאילו הן פאקינג ליקוי חמה.

לא קיבלתי בדיני עונשין 91.

(קיבלתי 96!!!!!!!)

כתגובת שרשרת לשכרון הכוח שפשה בי, השורה הידועה לשמצה בפייסבוק שונתה לנוסח הבא: תנוחת 96  זה גם שכואב לה הראש וגם רבתם. :-)

כמובן שאין לי מושג מי מסוגלת להיות כזו מזוכיסטית, אבל הייתי חייבת משהו פחות בנאלי מ"96 בעונשין" של ילדת כאפות.

דאלי, איש המשפחה,

מצטערת שאת הכביסה המלוכלכת כיבסתי בפוסט שפורסם בלילה שעבר. עלינו על מכרה של זהב!

הייתי נכנסת למיטה, אבל:

מפזר החום שעל ברכיי ממיס את הנזלת שנמצאת בריאותיי ואת זאת שחשבה להיווצר אי שם בתעלות שמכנות עצמן "דרכי הנשימה". כרגע אני לא ממש נושמת, יש פקק באיילון.

כואב לי הגוף, וזה סימן שחליתי בשפעת, אחרת לכו תסבירו למרצה הקוף לדיני חוזים איך זה שבחורה יושבת מולו עם מעיל שנראה כמו שמיכת פוך, צעיף ומגפיים, ועדיין רועדת מקור - והוא רוצה עוד להדליק קירור, כי איזו פוסטמה בריאה בגופה שבאה עם כבשה במקום חולצה או סוודר לבישים התלוננה שחם לה.

הוא גם רצה שאני אצעק את התשובה שלי. מאחלת לו פטריות בשקדים (וזו לא הזמנה לארוחת גורמה)!

אז אני לא בולעת עכשיו. זה אומר שאני צריכה להפוך למפלצת יורקת אש? כמה דברים הגוף הזה מייצר.

זהו פוסט דוחה, אני מודה. קשה לי להתרכז בדברים החינניים ששפעת יכולה להמיט עלי. גם קשה לי להתרכז בכל מני מטרות שהצבתי לעצמי. מה לעשות, אני כמו חסק'ה בלב ים סוער, כל הפעילות שלי מצטמצמת ל"איה כואב לי", "קרחצ" חלוש, ותנודות ראש מצד לצד.

אני יכולה לנסות להתמקד בתוכנית השמדת העובדת עוכרת ישראל שהתנחלה במשרד שלי אבל למה לקחת עבודה הביתה. אני יכולה להרוג אותה מחר, אם השפעת לא תקדים להורגי עם הנץ השחר.

למי שתוהה לגבי, לי אין אינטרס מאנשים אחרים. כלומר, יש לי אינטרס להתפרנס ולסיים את הלימודים שלי בהצלחה, יש לי אינטרס להיות רגועה, יש לי אינטרס של בריאות כלפי וכלפי אהוביי, אבל באופן ישיר מאנשים אחרים? יש שיקראו לי "פראיירית" וייתכן שהצדק עמם. אני נוטה להאמין לרוב האנשים, אני נוטה להיות נחמדה לאנשים, ולאלו שאני לא נחמדה, או שגיליתי איזושהי התנהגות שמרגיזה אותי וזו דרכי להתקומם, או שאני מראש לא הגדרתי אותם כאנשים שראוי שאהיה נחמדה אליהם. כל היתר יכולים להיות בטוחים שאני 100% כנה איתם ואין לי כוונות רעות מאחורי מילותיי.

כמעט שכחתי את הרפרטואר שלי למשך פסקה שלמה: "איה כואב לי" בו בו בו.

גחלילית בוערת (38 מעלות זו שריפה קטנה ולא רצויה ואני מוחה כנגד החורף הזה ואמא שלו)

ידיד הOCD שלי שנכשל כאמור בדיני עונשין, קורא לאחר אזהרה שלי את פסקי הדין לשיעור של מחר. הוא ממורמר כבר מיום חמישי ועוד יותר ממורמר שיש המון לקרוא למחר. מדי פעם הוא מבליח בהערות לוחמניות על הקריעה שבלימודים ושהנשיא לשעבר השו' אהוד ברק לא פחות ולא יותר מ"מזיין את השכל" עם כל מני דברים במקום להגיד אותם חד וחלק.... כי כשקוראים את פסקי הדין שלו יודעים שאפשר לשכוח מסופי שבוע פרועים, ולהתמסר לקריאת מסות אינסופיות ומקוממות לפעמים גם בתוכנן ולא רק באורכן.

הוא: "אחריות מושגית ואחריות עקרונית קונרקטית, זיוני שכל של ברק. מוציא יש מאין שטויות"

~אני מסבירה לו שעבירת הרשלנות לקוחה ברובה מדיני הנזיקין ושזה לא יש מאין, וראינו שגם בעבירות לשון הרע לא חסר המיש-מש של עוולה נזיקית עם עבירה פלילית. ובתרגום: בלה בלה בלה, בלה בלה בלה.~

הוא: "לא הבנתי עדיין דבר אחד בפס"ד של הכלבים. לא הבנתי איך הגיע בסוף לדחיית הערעור דרך ההליכה סחור סחור" (זה בכלל לא פס"ד של ברק אלא הובאה שם ציטטה שלו שהייתה עיקר הדגש בפסק הדין)

ההסבר שלי: "אתה מחזיק מפלצת, תקשור אותה. זה שהיא לא נושכת לא אומר ש-75 קילו של בהמה שקופצת על ילד או על איזו גרציה לא תפיל אותם"

out of the blue הידיד שולף את הטון המחתרתי ובועט: "זה לא יאמן איך עושים זאת. יושבים במגדל שן, משכורת יפה ומתפלספים לנו על חשבון העם המסכן"

התגובה שלי, כשאני מתגלגלת מצחוק על הרצפה הקרירה: "‫אתה ממש מחתרתי היום, רובין הוד... רוצה את הטייטס הירוקים שלי?‬"

אח"כ הוא מברר איתי מה היה צריך לקרוא לדיני חוקה, ומתמרמר שוב: "רולס רודף אחרי גם בחוקה!"

אני: "כן... פותח לך את התחת גם פה ‬‫תגיד 'אההההה'"

מתחשק לו פתאום למות, חשב שהתפטר מרולס במבוא לתורת המוסר ומדע המדינה.

אני דואגת: "‫אל תהיה אובדני כפרוש, למכללה הזו יש 9 קומות, לא בריא לי בהחלט לדאוג לשלומך...‬‫חוץ מזה שהמדרכה לא ממש נקיה אז זו לא דרך טובה למות"

ועל מנת שהדיכאון שלו יחלוף ומהר, עודדתי אותו: "אין שום כאב בעולם שאלכוהול לא יכול להפיג... גם כאב ראש של הנגאובר אפשר להעיף עם עוד קצת אלכוהול".

זה המשיך אבל נהיה עוד קצת צולע עם חיקויים של אסי כהן שמחקה את גיא זוהר. מבולבלים? גם אנחנו.

*** 18.2.08 רשמים מסמסטר ב' של כיתה א'.

יש לי מרצה חדש מדרונ אמררריקה, ובאופן אספסיפי מארחנטינה, קוראין לו פבלו, הוא נדבר על משפט משווה, באופן אספסיפי על משפט קונטיננטלי ומשפט מקובל. זה כמובן מאוד אספירלי, כיוון שתחומי המשפט המשווה שזורינ זה בזה ובשביל כך יש לנו אסמסטר שלנ שבו אנו לומדין היטב. בקול רם ובמבטא אספניולי זה נשמע יותר מצחיק.

דיני חוקה עדיין יוצאים לי מהחורים. רק התחזקה בי הדעה שבשעתיים וחצי שאני מתבזבזת בשיעור, בניסיון להתגבר על הקול המעצבן של המרצה, ועל הצחוקים שהידיד עם הOCD מריץ עם החברה המשותפת. כמובן שכדי להתגבר על שני הדפ"רים שיושבים לידי אני צריכה להשתמש בטכניקות המוכרות להם, קרי, הדאחקות, ככה אני מצחיקה אותם במידה שמספיקה ל-5 דקות של צחוק רצוף ומקבלת שקט תעשייתי קצר בשביל להתרכז בילד בר-המצווה שמרצה לי על דיני חוקה.

סוף סוף יש מעליות נורמליות, כאלה של בית חולים, שמדברות אליך בקול בס עמוק, ומודיעות לך באיזו קומה אתה נמצא.

לפני דיני עונשין העברתי הרצאה קצרה על פסקי הדין שהיה עלינו לקרוא להיום, לכמה כאלה שלא קראו או הבינו. אחד מהם היה פסק הדין עם הכלבים, שאזכרתי בתחילת הפוסט הזה. כשהתחיל השיעור אחת הבנות שאלה אותי אם המרצה מדבר עכשיו על הכלבים שלי...

עניתי לה, "על אילו כלבים את מדברת? הם כולם במלונה!!"

בינינו, המרצה באמת שלא הגיע היום לפסק הדין הזה... אנשים עדיין נתקעו והתבלבלו סביב עבירות המחדל, וערבבו אותן עם רשלנות - מה לזה ולזה, מחדל זה חלק מהיסוד העובדתי והרשלנות - מהיסוד הנפשי. טוב נו, ההבדל בין 55 ל-91 :-)

היו צחוקים... למרות שבתורת המשפט  המרצה הפסיק לדבר על פורנוגרפיה :( אך אל דאגה! הנושא לא נזנח בדיני חוקה. בדקות הקשב הבודדות שנשארו לי, קלטתי דוגמא לגבי פורנוגרפיה שנוספה לה דוגמא אחרת על הומוסקסואליות! הידד.

על מנת להיות רגועים לקראת מבחן לא מספיק להתרחק מכל החוכמולוגים שאוהבים להתרברב בבקיאותם, צריך לחרוש.

בתור סטודנטית הייתי מעדיפה לחיות חיי-פרזיט ולא לעבוד, כדי שלא לקרוס מהעומס. ישנה התנגשות בין שני אינטרסים: הרווח המיידי, מול הרווח העתידי (שבהווה מתורגם להפסד). השיקול שמוביל אותי לוותר על אנחת הרווחה שתבוא מעזיבת מקום העבודה: בשביל שיהיה לי רווח עתידי, עלי לכסות את חסרון הכיס שהוא גורם לי בהווה באמצעות הרווח המיידי. כלומר, ישנה הכנסה שמכסה על הוצאה, ובהווה הם יחד אפס מאופס, כמו ההרגשה שלי אחרי יום המערב עבודה ולימודים. אחדד את הנקודה: יליד ישוב נידח עוקר לדירה בתל אביב, חי חיים עצמאיים ונהנתיים. הוא יעדיף לגור בפח אשפה ירוק כמו חתול רחוב מאשר לשוב לחור ממנו הגיע.

גם אם מבחן איי-קיו שערכתי הניב תוצאה יפה, הוא לא יוכל לערוב לכך שאקבל תוצאות יפות במבחנים ובעבודות. בשביל הצלחה בלימודי המשפטים לא צריך להיות גאון במתימטיקה או במבחנים צורניים: צריך להבין את המשימה, לנדב בדיוק את המידע שנתבקש, להיות בקי בחומר, ולהתנסח בבהירות, ובמילים אחרות – מוח אנליטי עם כישורים ורבליים, ושלווה לגייס את שניהם בתנאי דוחק.

הרגשה נוראית היא הבינוניות שמבחינתי היא להיות תלוי באוויר, לא לנוע לכאן או לכאן, במצב סטאטי של אי-וודאות. אני תקועה במצב מסוים, ובאספקט אחר בדינאמיות קטנה. אינני יודעת מה יביא את השינוי ומהו השינוי, ובסופו של דבר, האם הוא חיובי לי. האם יכול להיות מצב גרוע מעכשיו? האם הסטאטיות של אי הוודאות יכולה להתפרס על פני כמה דרגות, כמו קפיצה ממכשול אל מכשול?

שכנעתי את עצמי שאינני פרפקציוניסטית. מהי התועלת האישית שלי, אם אשאף מאוד גבוה ולעולם אחטיא את המטרה? האם אנמיך ציפיות או אשאף תמיד להשתפר? לרוב, אנמיך ציפיות ואהיה מדוכדכת שנכשלתי, אוותר על הרף הגבוה, ואעדיף להילחם על פת לחם מאשר על הגשמה עצמית. לא אקבל 100, אקבל פחות – יש דברים שאינם בשליטתי, ולא צריך לקבל 100 במבחני הלשכה כדי לעבור. עדיין, אחשוב כיצד ארגיש טוב לו הייתי מצטיינת בלימודיי, ולא רק שמחה בחלקי.

(חשבתי על זה הרגע: אני כמו בפרסומת של אקסלנס. בא לי לשבור ל"שחקן" הזה את העצמות. "זה טוב, אבל לא הכי טוב". צריך לעשות כזו פרסומת, שהוא במיטה עם אשתו, שבד"כ משליכה עליו כריות או מכפכפת אותו שיסתום... "היה טוב, אבל יכול היה להיות יותר טוב מזה". אני בטוחה שהיא הייתה מדלגת על שלב השלכת הכריות אל שלב שימוש בכריות למטרות חנק.)

*אני לא מצפה ליחס, לא ממך, לא מאיש. רמזים אני קולטת.

איתה (מזכירה) מתחילים שליחים ולקוחות שנתפסו שיכורים, והמסכנונת בוכה... מייללת... מקטרת... ובין היתר גם בגלל זה. בו-בו-בו, אל תגידי לי שאת חושבת שאת מכוערת. כן מותק, את גם שמנה שלא נכנסת בדלת.

איתי? מתחילים נציגי מכירות. כאלה שנמצאים בחיפה, או בטיז אחר. הם נמשכים אלי א. בגלל הכסף (לא שלי, נבלות, לא יפה להתעמר בחסרי אמצעים. אין לי גרוש על התחת. של הבוסים) ב. בגלל השנינות (ככה הייתי רוצה לחשוב, בינתיים אני קצת משתכנעת).

היום עוד אחד שאל אם אפשר ליצור איתי קשר (והוא לא התכוון לעבודה, הוא מסוגל לדבר איתי 20 פעם ביום, אז זה די מוזר שפתאום הוא יבקש רשות להתקשר אלי שוב). כחכחכחכח, מר בחור2.

אם נניח בצד את ההבדל המהותי, שהיא כוסית ואי אפשר להסיר את העיניים ממנה, ואני (מה אני?) קשקשנית שלא ניתן לסיים איתה שיחה עם טעם של שיעמום, המשותף לשתינו הוא המגעילולים שעוברים ברחוב ומתחילים איתנו, וזו באמת הרגשת טינופת. מניסיון אישי, כשאת מתהלכת ברחוב, וגורילה במשאית צורח לעברך "כווווווווווווווווווסיייייייייייייייית" בקול צרוד מסיגריות, וליידו עובר רוכב קטנוע בן מאתיים שמהנהן לאות הסכמה, את היית מעדיפה לוותר על הטייטל." אבל הן אוהבות את זה, בסתר לבן," זה מה שאתם מניחים.

אם טיפוסים כאלה אינם מפגש מלבב באזור העבודה שלי, 2 חורי-ירי בזגוגית החומוסיה מתחת לעבודתי הם כבר סיבה למסיבה. (פותחת את חוק העונשין ומחפשת היכן כתובה עבירה של הפחדת עוברות-אורח באמצעות זגוגית חלון ראווה מנוקבת...נה. לא יהיה כאן יסוד נפשי, או שמא נסתפק בהלכת הצפיות? מי שיורה בנסיבה זו צופה את אפקט ההפחדה של העוברים ושבים, לא?)

חורשת, זורעת ושותלת

~ניגשתי אל אילן אחד בדרכי הביתה, צ'יפחתי אותו ואיחלתי לו "חג שמח, גבר"~

גחלילית

נ.ב.- מחשבה חולנית וגזענית לגמרי. ט"ו בשבט הוא חג של עצים, וכדי לשמוח עם העצים, אנחנו אוכלים להם את הפירות, אחרי שהם מיובשים בסוכר. זה כמו חג, נניח של נוצרים, וכדי לשמוח עם הנוצרים, אנחנו נאכל להם את הילדים (או יותר חולני: את העוברים! חישבו על זה), אחרי שנייבש אותם היטב בסוכר.

אמא שלי בוהה ב"רווק" החדש, ומצהירה באוזניי שהטקסני הבלונדי עם הזקן והמבטא, מזכיר לה מאוד את אבא שלי.

I am deeply disturbed at the moment. וחשבתי שאני, הבלונדה (בלונדה, אמרתי) עם העיניים הירוקות, מזכירה לה אותו על בסיס יומי. אבל לא, אני מזכירה לה אותו רק כשהיא עצבנית ומתכחשת לדמיון כלשהו שאפשרי ביני לבינה אף על פי שדמיון חיצוני בלבד לא שולל דמיון בתכונות אחרות. כן כן, אני ירשתי ממנו לא רק את המראה, אלא גם את כל התכונות שלו, בעיקר השליליות.

חבל שרואים רק את הצד הפלסטי בתוכניות הריאליטי המזעזעות האלה. אין סיכוי לראות כמה הטקסני המזוקן דפוק בשכל: מיליונר חתיך כמותו הולך לחפש בחורה בסדרת טלוויזיה? בחייכם. מתי מתחיל "העשב של השכן"?

** יציאת היום: תרגול לקראת הבחינה בדיני עונשין, הופך להיות בדיוק הסיוט עליו חלמתי: מכונת לחצים. אנשים ראו כיצד הם מקבלים 0 עגלגל בעבודה השניה וגם במבחן. המתרגל חובש כיפה. הצעתי לכיתה הטיפולית, שממילא לא תקלוט את החומר בשלושת הימים שנותרו עד לשעת השי"ן, לבקש מהמתרגל ללמד אותנו לשנן "שמע ישראל" במקום את ניתוח העבירה הפלילית.

מלבד צחוקים שעברו לגיזרת הסושיה במגדל הגזיה (משה אביב, שער העיר), לא נותר לנו הרבה מה לעשות - לאכול, להתפלל, לצחקק. ללמוד? חה.