השעה עוד רגע 19.30 ואני עדיין בעבודה

הלוואי ויישארו אמצעי תחבורה (אוטובוס) לכשאצא מכאן

ביקרתי בשירותים לפני רגע והשפרצתי את מטהר האוויר במקום - סטיגידיש - לאוויר

לעיניים שלי

וזה שורף כמו זיון עם כושי מפלצתי בלי נוזל סיכה

נמרח לי כל האיפור, שילך קיבינימט

זה כל כך שורף ומזל שאני מקלידה על עיוור

אולי אני אנסה את זה על שארית המשימות שנותרו לי להקליד בקשר עם דו"ח המע"מ שתוקע אותי פה מלכתחילה.

מי מתנדב לקחת אותי הביתה?

אני עיוורת והעיניים שלי מריחות עכשיו כמו סנו מוד.

אני פוחדת מהמוות, ומהזקנה המבשרת על בואו. בשעת סכנה ננהג בזהירות שמא המוות יכה בנו, אך הזקנה היא סכנה שתוצאתה בלתי נמנעת.

איתה (מזכירה) מתחילים שליחים ולקוחות שנתפסו שיכורים, והמסכנונת בוכה... מייללת... מקטרת... ובין היתר גם בגלל זה. בו-בו-בו, אל תגידי לי שאת חושבת שאת מכוערת. כן מותק, את גם שמנה שלא נכנסת בדלת.

איתי? מתחילים נציגי מכירות. כאלה שנמצאים בחיפה, או בטיז אחר. הם נמשכים אלי א. בגלל הכסף (לא שלי, נבלות, לא יפה להתעמר בחסרי אמצעים. אין לי גרוש על התחת. של הבוסים) ב. בגלל השנינות (ככה הייתי רוצה לחשוב, בינתיים אני קצת משתכנעת).

היום עוד אחד שאל אם אפשר ליצור איתי קשר (והוא לא התכוון לעבודה, הוא מסוגל לדבר איתי 20 פעם ביום, אז זה די מוזר שפתאום הוא יבקש רשות להתקשר אלי שוב). כחכחכחכח, מר בחור2.

אם נניח בצד את ההבדל המהותי, שהיא כוסית ואי אפשר להסיר את העיניים ממנה, ואני (מה אני?) קשקשנית שלא ניתן לסיים איתה שיחה עם טעם של שיעמום, המשותף לשתינו הוא המגעילולים שעוברים ברחוב ומתחילים איתנו, וזו באמת הרגשת טינופת. מניסיון אישי, כשאת מתהלכת ברחוב, וגורילה במשאית צורח לעברך "כווווווווווווווווווסיייייייייייייייית" בקול צרוד מסיגריות, וליידו עובר רוכב קטנוע בן מאתיים שמהנהן לאות הסכמה, את היית מעדיפה לוותר על הטייטל." אבל הן אוהבות את זה, בסתר לבן," זה מה שאתם מניחים.

אם טיפוסים כאלה אינם מפגש מלבב באזור העבודה שלי, 2 חורי-ירי בזגוגית החומוסיה מתחת לעבודתי הם כבר סיבה למסיבה. (פותחת את חוק העונשין ומחפשת היכן כתובה עבירה של הפחדת עוברות-אורח באמצעות זגוגית חלון ראווה מנוקבת...נה. לא יהיה כאן יסוד נפשי, או שמא נסתפק בהלכת הצפיות? מי שיורה בנסיבה זו צופה את אפקט ההפחדה של העוברים ושבים, לא?)

חורשת, זורעת ושותלת

~ניגשתי אל אילן אחד בדרכי הביתה, צ'יפחתי אותו ואיחלתי לו "חג שמח, גבר"~

גחלילית

נ.ב.- מחשבה חולנית וגזענית לגמרי. ט"ו בשבט הוא חג של עצים, וכדי לשמוח עם העצים, אנחנו אוכלים להם את הפירות, אחרי שהם מיובשים בסוכר. זה כמו חג, נניח של נוצרים, וכדי לשמוח עם הנוצרים, אנחנו נאכל להם את הילדים (או יותר חולני: את העוברים! חישבו על זה), אחרי שנייבש אותם היטב בסוכר.

אמא שלי בוהה ב"רווק" החדש, ומצהירה באוזניי שהטקסני הבלונדי עם הזקן והמבטא, מזכיר לה מאוד את אבא שלי.

I am deeply disturbed at the moment. וחשבתי שאני, הבלונדה (בלונדה, אמרתי) עם העיניים הירוקות, מזכירה לה אותו על בסיס יומי. אבל לא, אני מזכירה לה אותו רק כשהיא עצבנית ומתכחשת לדמיון כלשהו שאפשרי ביני לבינה אף על פי שדמיון חיצוני בלבד לא שולל דמיון בתכונות אחרות. כן כן, אני ירשתי ממנו לא רק את המראה, אלא גם את כל התכונות שלו, בעיקר השליליות.

חבל שרואים רק את הצד הפלסטי בתוכניות הריאליטי המזעזעות האלה. אין סיכוי לראות כמה הטקסני המזוקן דפוק בשכל: מיליונר חתיך כמותו הולך לחפש בחורה בסדרת טלוויזיה? בחייכם. מתי מתחיל "העשב של השכן"?

** יציאת היום: תרגול לקראת הבחינה בדיני עונשין, הופך להיות בדיוק הסיוט עליו חלמתי: מכונת לחצים. אנשים ראו כיצד הם מקבלים 0 עגלגל בעבודה השניה וגם במבחן. המתרגל חובש כיפה. הצעתי לכיתה הטיפולית, שממילא לא תקלוט את החומר בשלושת הימים שנותרו עד לשעת השי"ן, לבקש מהמתרגל ללמד אותנו לשנן "שמע ישראל" במקום את ניתוח העבירה הפלילית.

מלבד צחוקים שעברו לגיזרת הסושיה במגדל הגזיה (משה אביב, שער העיר), לא נותר לנו הרבה מה לעשות - לאכול, להתפלל, לצחקק. ללמוד? חה.

מאחלת מוות איטי ביסורים לגנבי המתכות באשר הם.

תל-אביב, שקי לי בתחת. אני לא גרה בתל-אביב, אלא בשכונת פשע בפרברי ריו דה-ז'נירו, המערב הפרוע של הסלאמז. עוד לא הספקתי לקום, להרתיח מים לקפה, להתרווח על הכורסא עם ארוחת הבוקר, לצחצח שיניים ולשבת בישיבת הקבינט הבטחוני היומית שלי, וכבר קיבלתי דיווח ממעמקי הביבים, שגנבי מתכות ביצעו "מכה" וגילחו את שעוני המים של הבתים באזור מגוריי. המים ששטפו את מיסטר האנקי שלי היו מהרזרבות על הגג, אלה במאגרים שבערוץ 10 נחשפו כמלאי פגרי ציפורים וחריונים למיניהם.

עד אחרי חמש בערב התפקעתי, רציתי להשתין כל כך, והקור הזה בכלל לא עזר. ומעבר לכך, עם מה אחפוף את שיערי? עם סן-בנדטו? העסקתי את עצמי, לשם שינוי, בלמידה לדיני עונשין. התנחמתי בכך שהלימודים גוזלים ממני הרבה שעות עירנות ושהם אחלה תירוץ להסתגרות בבית על פני יציאה אל המרחבים ובזבוז משאבים שממילא אינם קיימים, בשפע או בדוחק.

ידידי מהלימודים, הפדנט עם ה-OCD, ניחם אותי בצרת הרבים - הוא הודיע לי חד משמעית, שאם זה היה קורה אצלו הוא היה קופץ מהחלון (ואצלו לא מזמן היה פיצוץ בצנרת. בנקל שכנעתי אותו שטיפה זיעה לא תחסל אותו, והשבח לשד על ההמצאה הגאונית - המגבון הלח). השבתי לו, שאני גרה בקומה ראשונה פלוס סורגים, ככה שקפיצת ראש לא תתאפשר אלא אם כן הייתי הופכת לשטוחה כמקלון, ואם הייתי שטוחה כמקלון הייתי שמחה מדי מכדי לקפוץ, על אף הכמיהה הנואשת לחפיפון.

תמה הקצבת הזמן לבירבורים. יש מים, הייתה מקלחת מענגת ביותר, והגיע הזמן להעניש את עצמי בלמידה אינטנסיבית.

בגעגועים עזים לחיבוקים חמים,

גחלילית

פניצילין.

השקדים שלי כל כך נפוחים, שאפשר להבחין בבליטות בגרון שלי כאילו צמחו לי שתי גרוגרות סימטריות משני צידי קנה הנשימה.

השקדים שלי כל כך דלוקים, שהם מפיקים נזלת משל עצמם. ** השקדים שלי כל כך דלוקים, שאם הם היו במועדון הסופרנוס ומישהו היה מתחיל עם חברה שלהם, הם לא היו מהססים לדקור אותו למוות.

השקדים שלי כל כך כואבים, כאילו בכל בליעה אני מסתכנת בחנק או בתלישה של חלקים מהם.

צילמתי את המאורע (השקדים הדלוקים התאפקו שלא לשחרר יריקה על המצלמה, יריקה קטנה ואני חותכת אותם במו ידי), אבל החלטתי שלא להבריח אתכם, ממילא התיאורים הדוחים האלה עושים את עבודתם נאמנה.

הרווחתי יום בבית, לגמור עם העבודה בדיני חוזים. אושר.

כואב לי הגרון ואני עייפה מתה. בא לי לעקור את הציפורניים מרוב שמחה.

הברזתי מהרצאה בתורת המשפט כדי לקרוא חומר לעבודה בדיני חוזים. הגעתי למסקנה שהמרצה בשיעור הזה מעביר הרצאה בעניין פורנוגרפיה והומוסקסואליות, ובין לבין זורק שמות כמו "אקווינס", "רולס", "הארט", "הובס", "לוק" ו"מיל". כל פעם הוא זורק שם אחר לשם הגיוון, ולפני ואחרי כל אזכור הוא מדבר על משכב עם בהמות, משכב זכר, משכב עם יד ימין, משכב עם נשים ערומות, משכב עם מגזינים ומה לא.

מילא אם היה מדובר במרצה של דיני חוזים, שכמה בחורות שלומדות איתי מוצאות אותו אטרקטיבי. המרצה של תורת המשפט דוב קוטב בגיל 50, היפוכונדר, שיש לי חשד לגביו שמעשן כמה צינגלעך לפני השיעור וכך הוא מוצא עצמו מדבר על.... פורנוגרפיה וכו', בלי זיקה לכלום.

ברוב טפשותי חזרתי לשבת בהרצאה של דיני חוקה, שלאחר תורת המשפט. המרצה הזו מסוגלת לגרום לאדם לחפוץ במותו המיידי, שכן היא מעבירה אותנו מוות ביסורים בכל שבוע מחדש. כבר 13 פעמים. יודעים מה זה תחיית המתים? 13 פעמים, למות ולחזור לחיים ברבע לשבע!!! לקראת סוף השיעור היא התחילה משפט (ולא סיימה אותו, כהרגלה), שהיה מנוסח כך: "אם נחבר..........."; בתגובה זריזה אמרתי, "את המשפטים שאמרת בתחילת השיעור למשפט האחרון, נגלה שאין קשר מכל סוג שהוא, לוגי, תחבירי או אסוציאטיבי". 4 אנשים מסביבי נפלו כחללים. לא הרבה אחרי, המרצה הסתבכה עם עצמה, ובאמרה אופיינית לה, פסקה מלסיים את המשפט, וסיכמה במילים "אוקיי, חבר'ה".

הערת ביניים: המילה הראשונה שלה בכל הרצאה היא "אוקיי", שלאחריה תמיד תעקוב "חבר'ה". בכל הרצאה היא מסוגלת להזכיר את המילים הללו לפחות חמישים פעם (בשעתיים וחצי שיעור, עם 1/4 שעה הפסקה).

במצב בו היא יורה משפטים חסרי נושא-נשוא-מושא (דהיינו, רק לוואים), וכולם כותבים באטרף, והאטרף נגדע באיבו במילים, "אוקיי, חבר'ה", אנשים נואשים הופכים למתאבדים פוטנציאליים בן-רגע. אני אמנם לא מהמתאבדים, כפי שציינתי בפוסט בעבר, אני מהמשתגעים. איבדתי שליטה על עוצמת הקול שלי, ובקול די רם אמרתי "חבר'ה! אוקיי!?!" אני די בטוחה שהיא שמעה את זה, את המחאה הקולנית שלי.

לכל הרוחות איתה, בשיא הרצינות. אני יודעת שיש כאן תמונה שלי, ואם היא ממש משועממת בחייה הפרטיים, אולי יש סיכוי שהיא תעלה עלי, ותקרא אותי לוועדת משמעת שתעיף אותי לאלף אלפי עזאזל, אבל לא מעניין אותי. בשיעור מוקדם היה דיון על איכות ההוראה שלה, ואוזכר שהיא פעם ראשונה מלמדת את הקורס. מלמלתי "והאחרונה, כנראה", ומסביבי ראשים רבים הנהנו ביאוש.

עם כאב הגרון שלי וקידוח הנפט בחוקה אני בספק רב אם אעלה על דרך המלך בכל הקשור לעבודה בדיני חוזים. מצדי, רק לעבור הפעם, לא 90 ולא בטיח.

הצילו, מאמי.

מסקנות של יום שישי, השני בקריירה שלי שבו עלי לעבוד:

הסיבה שיום שישי היום והוא יום עבודה, כמוה כמו בצפייתה מראש של התנגשות מכונית בקיר - ולא משנה עד כמה תזהירו מראש, לא תוכלו למנוע אותה. נדנדתי לבוס שינחה אותי מה צריך לעשות לקראת סוף שנת הנה"ח,מתחילת נובמבר, ובכל פעם נדחיתי בלך ושוב. הוא נעתר לתחנוניי לשריין את ה-26 לחודש, והייתי חוצפנית לדרוש מהמזכירה שלו שלא לקבוע לו פגישות גם למחרת. תכנונים לחוד, מציאות לחוד. התוצאה: 27 בחודש, שהוא יום העבודה הרשמי האחרון שלי לשנת 2007, הגיע, הבוס שלי בשעה 18:30 נזכר להתייחס אלי ונדהם לגלות שאני כלל לא מוכנה לקראת סוף השנה. באמת?! לא!!! לא נכון!!! אם הייתי יודעת מה לעשות....... אבל הוא צדיק, אני סתם סתומה.

החלטתי אחרי כל הבכי שגרם לי להישאר עד אחרי 20:00 ולהחליט להגיע היום בבוקר לחור התחת המכונה "משרד", שדי לי. אני מעדיפה להיות סטודנטית עניה, אך לא לחוצה. לא יכולה יותר ומגיע לי סוף סוף להתבטל. עבדתי רצוף מגיל 16 וחופש של רילקס-לגמרי לא היה. אם אני אתחיל עכשיו עבודה אחרת או אמשיך בנוכחית, אין סיכוי שאגמור את התואר שזה-עתה התחלתי. ובמילא, בחודש ינואר מתחילים המבחנים ואין לי שום כוונה להיות נוכחת במשרד במהלך התקופה.

אז גם לי מותר לחתום בלשכה, למען בריאותי הנפשית.

אמרתי את זה כבר, אינעל ראבק, כל כך הרבה פעמים בעבר (נניח, בחודש יולי, כשכבר עזבתי לפחות מ-24 שעות) אבל הפעם.... אין לי עכבות.

ומחוץ לעבודה? הכול דבש!

17.15 - איזה יום מזדיין.

דווקא כשמצאתי נקודת רוויה והייתי מוכנה להסתער על הסופשבוע, גיליתי שאין לי מפתח ושננעלתי בתוך המשרד. הבוס המניאק עוד הרשה לעצמו להתבדח: "יש מספיק אוכל במקרר? יש מים?" יושבת ומחכה שיגיע לשחרר אותי מהכלא הזה.

סאמאמכ ערס.

מישהו צריך הלוואה?

יש בי הנטייה לכתוב פוסטים מהסוג הזה אחרי יום ארוך, מייגע ומייאש. כלומר, לא שהיו לי ימים שונים מאלה לאחרונה, אך נניח שקיימת גחלילה אחרת, שמחה ועליזה, כיפית שחבל"ז, שהחיים עוד לא הספיקו להנחית עליה את הכאפה הגדולה של המציאות, ומתוך הנחה זו נדע שהיום היא חבויה היטב מתחת לשמיכת הפוך.

החלטה גרועה מס' 1 - התפקיד הנוכחי שלי בעבודה, בשילוב לימודים. כלומר, התנסות בהנהלת חשבונות תקשט לי היטב את קורות החיים, לכשיהיו לי חיים או לכשאאזור אומץ לחפש עבודה אחרת, ברם אולם, שילוב של תפקיד שמצריך הבנה כלכלית מינימאלית עם בחורה שקשה לה לחבר 1 ועוד 1, ולכפול את כל המאורע במישהי שממלאה את התפקיד בקושי שלושה ימים בשבוע, יניב תוצאה חד משמעית - התמוטטות.

החלטה גרועה מס' 2 - לא לנסוע לקיבינימט לכמה חודשים, ובמקום זה להתמיד בעבודה ולתת לחיים לחלוף על פני.

החלטה גרועה מס' 3 - ימ"ש. כמה שאני יכולה להתכחש, הוא שרט אותי המון. היו תקופות שחשבתי שהוא מי יודע מה, ותפסתי ממנו, אפילו יותר מהאקס. בסופו של דבר הכול בולשיט, ימ"ש לא היה הוא, אלא מישהו שחי סביב סמים, סקס ושאר תענוגות, ולא מישהו שיכול להגדיר מה מייחד אותו מכלב רחוב. וזו לא הייתי אני, אני רציתי בסה"כ מישהו, ונפלתי במלכודת, ביום שפגשתי אותו בשכונה שלי, עם הפרצוף הזה שלו והבלוטות' תקועה לו באוזן. זרקתי מישהו שהיה כל כך הפוך ממנו, אמנם שניהם לא אינטלקטואלים, אבל בשאר הפכים גמורים. רציתי מניאק, לא ילד טוב, ושילמתי על זה ביוקר - התהלכתי חודשים כמו סמרטוט, ועדיין אני לא בטוחה שאני לגמרי בסדר, כי גם במנותק ממנו אני לא לגמרי בסדר.

החלטה טובה יחידה לבינתיים - להירשם ללימודים. אני לא צריכה להצדיק את עצמי. קשה יש רק בלחם, ולחם לא אוכלים כי זה פחממות מיותרות.

לאור מצבי הקשה, בו כל פעולת זיכרון או חשיבה למיניהן מכאיבה לי כאילו הייתי מקוררת וכל שיעול היה שורף לי את הושט, אינני מצליחה לשלוף החלטות טובות או נבונות מעברי הקרוב או הרחוק. איכשהו נהייתי שלילית בצורה בלתי הפיכה.

הדבר שהכי קוסם לי עכשיו הוא המיטה ושינה עמוקה. לא מקלחת, לא טלוויזיה, לא ספרים, לא מחשב (הישיבה הזו גומרת לי את העיניים והגב, בהתחשב שכל היום בהיתי בעו"דכנית ופיללתי לקץ יסוריי). מחר שוב לא אתעורר בשעת צהריים נינוחה אלא אקום מתישהו בין הכפור לבין הזמן שהשליחים של "הארץ" זורקים את הגיליון על מפתן דלתי מבלי שביקשתי, ואפקוד את המשרד הארור כדי לסיים את ההקלדות לקראת המע"מ. אולי אני אקח איתי ספרים וכו' כי אמא שלי לא תורמת למפלס הדממה ברגעים הקריטיים שעלי לתקתק עבודות בקצב של בית חרושת.

שד שדונים. לילה טוב וחיים טובים לכל מי שיש לו שכל וחי ונהנה.

עריכה: והנה לכם, ניסיון שלי להביע את עמדתי בנושא שלשם שינוי אינו נוגע לי ישירות. מי יודע, אולי אצליח יום אחד להביע את עמדתי הפוליטית.

אל תחזרי על השטות הזו שוב: התחילי לכתוב את עבודותייך בזמן, ולא יום לפני ההגשה! god damn it!

למי יש כוח לזה? אתמול שתיתי 2 כוסות תה בדייט, היום 2 כוסות תה, 3 קפה ופה ושם מים וקצת מזון (פחממות, ירקות, חלבונים ומעדן שמסתכל עלי מיותם כבר שעה וחצי, ומתחנן שאוכל אותו). למרות כל התמריצים הנ"ל, דבר פרט לגפרופים לא מונע מהעפעפיים להיעצם. הם נפוחים כמו כל ס"מ בגופה של אורית פוקס, ומתחננים אלי שאפסיק לשבת מול המחשב.

איך אוכל, אחרי קריאה מסיבית של המון פסקי דין - ושלא תבינו אחרת, קראתי את כולם עוד מזמן, אך היום רציתי להבחין בדגשים מסוימים ולאזכרם בהערות שוליים - לצמצם את כל החרטבונה המוצלחת שלי ל-1200 מילים?!

ד"א הוא התקשר, והוא עוד יתקשר לפני שנתייאש ונלך לישון.

ולמרבה הפלא, עוד לא עבר לי החשק! כמה פולני מצדי.

תאהבו אותי, אני מיוחדת.

וקר לי

ואני לא רואה את הסוף

הצילו.