אולי היום הזה יהיה אחר מקודמיו?

אולי יהיה לי חשק לסדר ולנקות את הבית וזה לא יימשך אל תוך הערב מפאת העצלנות?

אולי יהיה לי הערב דייט?

ואת מי אני אבחר לדייט? את הגבוה שמסוגל לקשקש איתי שיחות של נונסנס עד 2 בלילה או את זה שהשיחה לא זרמה אבל הוא גר קרוב ונראה חמוד? (תנו ניחוש)

ואולי היום אני אהיה פחות ג'יפה מעשרת הימים האחרונים בהם הייתי סמרטוט רצפה מנוזל עם דלקת בעיניים?

השבוע אחרי הפסקת מזג אוויר מחורבן רכבתי על הקטנוע. בהתחלה רכבתי אחוזת אימה כי זה באמת אחד הדברים הכי מפחידים לרכוב על טוסטוס בכבישי ת"א (ור"ג) ולקראת סוף השבוע, שהיה חמים באופן מפתיע, נהניתי מלהאיץ ולספור את משך הזמן שלוקח לי להגיע מנקודה אחת לאחרת, ביחס לפעם הקודמת שעשיתי את אותה הדרך...

הקטנוע הזה כ"כ טרנטע שזה משהו... גרוטאה עם 290,000 פלוס ק"מ ברזומה שלו... תנו לי לראות רכב אחד מאותו שנתון (98) עם כזה קילומטראז' זונה כמו הקטנוע הזה ואני אצחק.

2.3.08 00.40 - אז הדייט בסופו של דבר התרחש בשבת ולא בשישי, עם הבחור הקשקשן :) הוא חמוד בטירוף ואני מרגישה משיכה... האם יהיה לזה המשך או שזה עוד זיון בפוטנציה? סוכני ההימורים פתחו את מחברתם ואתם מתבקשים לציין את הימורכם או לשתוק לעד.

(לא "בונדג'", סוטים)

היה לי אחלה בונדינג עם המרצה לדיני חוזים הערב. הוא נדלק על השם שלי. עוד לא הספקתי להפריע בשיעור - ואני לא מפריעה, אני רק כמו הזקנים בחבובות, משתפת את חברתי לספסל בחוות דעתי על המתרחש על הבמה - עוד לא אמרתי פיפס אלא רק התבוננתי בחבובה שלידי וכבר מר מרצה ניסה לפדח אותי מול יתר הכיתה. בהתחלה חשבת שהצלחת? התבדית, חולה-מתה אבל עוד לא טיפשה.

בהפסקה דהרתי לכיוון הקפה שלי. בתור מאחורי, מר מרצה, ששואל אותי למצב הצינון שלי. אמרתי לו שהמצב קשה. "אז למה את טורחת להגיע ללימודים? ועוד בשביל מה, דיני חוזים?"

אין כמו מוטיבציה שיווקית מצד המרצים, הידד.

המרצה הקופיף היה כל כך עסוק בטפיחה על השכם שלו שסטודנטית חולה עשתה מאמצים לגרד את עצמה ממיטת חוליה בשבילו, עד שלא שם לב שהקפה שלו נח כל העת ההיא בערגה שיבוא לאסוף אותו, היכן שאני עמדתי.

"אז מה, מאיפה השם הזה?"

(עניתי מהיכן)

"ההורים שלך כנראה שמאוד אוהבים את השיר הזה בשביל לקרוא לך ככה"

(עניתי לו שאבא שלי לא קשור לבחירה, העיקר שהשם קליט באנגלית)

החלפנו עוד כמה משפטים שנוגעים לשם המיוחד שלי, והוא הלך לו בנונשלנטיות עם האספרסו למעלית המדברת. הספקתי להגיע אחרי שרוקנתי את הסוכרזית לתוך ההפוך הבינוני שלי. הוא חש סקסי ונשען על קצה אחד. אני חשתי את הריאות והתחשק לי מאוד לשחרר את חיידקיי לחופשי.

(יש שמועה שהוא פמפם סטודנטית שלו ולא שאני רואה מדוע נאד כמוהו יכול להיות סמל מין נערץ, אבל מאז ששמעתי את השמועה אני לא חדלה מלייחס משמעויות שונות ומשונות להוויה שלו, במיוחד כשהוא מדבר על גמירות דעת, הצעה וקיבול)

הייתי אצל רופא העיניים הרשע שלי לפני ההרצאה בדיני חזה. הוא קבע שהאסון האקולוגי שמתרחש בעיניים שלי קשור ביותר לשפעת העופות שכילתה את ריאותיי. ושאני מדבקת כמו זבובת צה-צה חדורת מוטיבציה. הייתי צריכה להמתין שעה כדי להשתולל מהבשורות, קפצתי לבית המרקחת בתחושת "משימה בלתי אפשרית" בשעה 17:40, ולאחר 10 דקות הרוקחת המוטרפת הגישה לי טיפות עיניים שזקוקות לקירור, ועל שום כך שלפה בנוסף כוס מלאה בקרח כדי שהטיפות לא יתחממו חלילה. שאלתי אותה מה היא מציעה שאני אעשה עם כוס מלאה בקרח במשך 3 שעות עד שהטיפות יפגשו מקרר (אולי כדאי שאני אכניס אותה לתיק? לא? אה, נכון, כל חומר הלימודים שלי בפנים. אולי כדאי שאני ארכב על הקטנוע עם הכוס ביד? לא? אה, כן, צריך את שתי הידיים כדי לשלוט בכידון). הרוקחת מלאת התושיה מיהרה לספק לי מענה לצרכיי, בעודי מתפתלת בשל דוחק הזמן (10 דקות לתחילת ההרצאה) - המענה בדמות יצור כלאיים בין "שלוק" ו"פופאייס" למי שמכיר. אביזר מין להרפתקניות בלבד.

ולמי שתוהה - הגעתי בזמן. שערו בנפשותיכם, ממתחם באזל לגבול בני ברק בפחות מ-10 דקות.

באיחולי "יום יבוא והצדק ייעשה",

הגחלילית המתפוררת

לבושה בשחורים וחמושה במשקפי שמש תואמים (כדי להסתיר על העין שהתפוצצה) נכנסתי אל הכיתה והתקרבתי אל מתחם הרביצה הקבוע שלי ושל חבורתי, שאוכלס בשעת בוקר מוקדמת ע"י הידיד הכפייתי.

"ביד אחת, אני מחזיקה כדור כחול [דקסמול], וביד האחרת - אדום [נורופן נוזלי], באיזה תבחר, טייגר?"

הידיד, שכל מה שהיה חסר לו באותו הרגע זה מקל גולף שיתאים לסוודר בצבע צהוב-אפרוח מעל חולצה תכולה ומכופתרת, הבין בנקל באיזה סרט אני חיה באותם הרגעים.

בהפסקה בין השיעורים כשעמדתי בתור להקצבת הקפאין היומית בקפיטריה שוב נשמעו הערות על משקפי השמש שלי. חשפתי את עיני האדומה להחריד כדי להסביר על שום מה ולמה ביום סגרירי אכסה את עיני במשקפיים דרמטיים שכאלה.

"שוב נתקלתי בדלת של המקרר. בעלי היה חייב לפתוח אותה בדיוק על העין שלי".

הושטתי 6 שקלים למוכרת ודילגתי בחינניות לכיוון הקפה שלי.

נקווה שמחר רופא העיניים הנאצי שלי ירשום לי משהו יעיל ולא סתם יטפטף טיפות מרחיבות אישונים שימסמרו אותי למרפאה שלו לשעתיים הכי תקועות בלו"ז - אף פעם לא הבנתי מדוע הוא חייב לעשות את זה, רק פעם אחת הוא ערך לי בדיקת ראיה ובכל יתר הפעמים שהורחבו אישוניי הוא סתם נהנה לבהות לי בעיניים כאילו הן פאקינג ליקוי חמה.

כבר שבוע עבר?

(לא התכוונתי לשבוע הראשון של הסמסטר השני, אלא לשבוע מאז הרגשתי מיחושים באזור הגרון)

איך הזמן טס כשמשתעלים

מרוב שיעולים העין השמאלית שלי התפוצצה ועכשיו היא שטף דם (!) עם עיגול שחור בתוך עיגול ירקרק. עד מתי??

A Green Piece of Lung

ריאה ירוקה

לא דובים ולא יער

נזלת, אמרתי, נזלת

בשש לפנות בוקר

שישי, שבת אין מנוחה

בלי רחמים

שיעול שמעיר מתים

שקיות אשפה עמוסות

בפיסות ריאה

ריאה ירוקה

דבש, תה

גוגל מוגל

דקסמול

מכשיר אידוי

גלילים של נייר טואלט

מקלחת חמה

ושש שעות שינה

אין מנוחה

לריאה הירוקה

חגיגת סמבה של חיידקים

קרנבל של כאבים

קול סקסי

שצורם לכם באוזן

"את נראית רע

ונשמעת זוועה"

מחמאות כאלה

לא זכיתי לשמוע מעולם מחבריי

(ומיד התחברתי לג'יידייט  

לתור אחר  תנחומים)

ריאה ירוקה

לא דובים ולא יער

נזלת, אמרתי: נ-ז-ל-ת

בכל שעות היממה

שבעה ימים בשבוע

אין נחמה

שיעול חוצה יבשות

שקיות אשפה עמוסות

בפיסות ריאה

ריאה ירוקה

לא קיבלתי בדיני עונשין 91.

(קיבלתי 96!!!!!!!)

כתגובת שרשרת לשכרון הכוח שפשה בי, השורה הידועה לשמצה בפייסבוק שונתה לנוסח הבא: תנוחת 96  זה גם שכואב לה הראש וגם רבתם. :-)

כמובן שאין לי מושג מי מסוגלת להיות כזו מזוכיסטית, אבל הייתי חייבת משהו פחות בנאלי מ"96 בעונשין" של ילדת כאפות.

דאלי, איש המשפחה,

מצטערת שאת הכביסה המלוכלכת כיבסתי בפוסט שפורסם בלילה שעבר. עלינו על מכרה של זהב!

יש רגעים שצריך לדעת מתי להפעיל את חוש הטאקט

ולסתום ת'פה.

יש רגעים שצריך לדעת לשמור על מידע עמוק בבטן

ולחשוף חלקים ממנו - זה לא טיזינג

זו הפללה עצמית.

כוסומו דאלי. באמת הגזמת

אבל זו אשמתי, אין לי טאקט.

הייתי נכנסת למיטה, אבל:

מפזר החום שעל ברכיי ממיס את הנזלת שנמצאת בריאותיי ואת זאת שחשבה להיווצר אי שם בתעלות שמכנות עצמן "דרכי הנשימה". כרגע אני לא ממש נושמת, יש פקק באיילון.

כואב לי הגוף, וזה סימן שחליתי בשפעת, אחרת לכו תסבירו למרצה הקוף לדיני חוזים איך זה שבחורה יושבת מולו עם מעיל שנראה כמו שמיכת פוך, צעיף ומגפיים, ועדיין רועדת מקור - והוא רוצה עוד להדליק קירור, כי איזו פוסטמה בריאה בגופה שבאה עם כבשה במקום חולצה או סוודר לבישים התלוננה שחם לה.

הוא גם רצה שאני אצעק את התשובה שלי. מאחלת לו פטריות בשקדים (וזו לא הזמנה לארוחת גורמה)!

אז אני לא בולעת עכשיו. זה אומר שאני צריכה להפוך למפלצת יורקת אש? כמה דברים הגוף הזה מייצר.

זהו פוסט דוחה, אני מודה. קשה לי להתרכז בדברים החינניים ששפעת יכולה להמיט עלי. גם קשה לי להתרכז בכל מני מטרות שהצבתי לעצמי. מה לעשות, אני כמו חסק'ה בלב ים סוער, כל הפעילות שלי מצטמצמת ל"איה כואב לי", "קרחצ" חלוש, ותנודות ראש מצד לצד.

אני יכולה לנסות להתמקד בתוכנית השמדת העובדת עוכרת ישראל שהתנחלה במשרד שלי אבל למה לקחת עבודה הביתה. אני יכולה להרוג אותה מחר, אם השפעת לא תקדים להורגי עם הנץ השחר.

למי שתוהה לגבי, לי אין אינטרס מאנשים אחרים. כלומר, יש לי אינטרס להתפרנס ולסיים את הלימודים שלי בהצלחה, יש לי אינטרס להיות רגועה, יש לי אינטרס של בריאות כלפי וכלפי אהוביי, אבל באופן ישיר מאנשים אחרים? יש שיקראו לי "פראיירית" וייתכן שהצדק עמם. אני נוטה להאמין לרוב האנשים, אני נוטה להיות נחמדה לאנשים, ולאלו שאני לא נחמדה, או שגיליתי איזושהי התנהגות שמרגיזה אותי וזו דרכי להתקומם, או שאני מראש לא הגדרתי אותם כאנשים שראוי שאהיה נחמדה אליהם. כל היתר יכולים להיות בטוחים שאני 100% כנה איתם ואין לי כוונות רעות מאחורי מילותיי.

כמעט שכחתי את הרפרטואר שלי למשך פסקה שלמה: "איה כואב לי" בו בו בו.

גחלילית בוערת (38 מעלות זו שריפה קטנה ולא רצויה ואני מוחה כנגד החורף הזה ואמא שלו)

ידיד הOCD שלי שנכשל כאמור בדיני עונשין, קורא לאחר אזהרה שלי את פסקי הדין לשיעור של מחר. הוא ממורמר כבר מיום חמישי ועוד יותר ממורמר שיש המון לקרוא למחר. מדי פעם הוא מבליח בהערות לוחמניות על הקריעה שבלימודים ושהנשיא לשעבר השו' אהוד ברק לא פחות ולא יותר מ"מזיין את השכל" עם כל מני דברים במקום להגיד אותם חד וחלק.... כי כשקוראים את פסקי הדין שלו יודעים שאפשר לשכוח מסופי שבוע פרועים, ולהתמסר לקריאת מסות אינסופיות ומקוממות לפעמים גם בתוכנן ולא רק באורכן.

הוא: "אחריות מושגית ואחריות עקרונית קונרקטית, זיוני שכל של ברק. מוציא יש מאין שטויות"

~אני מסבירה לו שעבירת הרשלנות לקוחה ברובה מדיני הנזיקין ושזה לא יש מאין, וראינו שגם בעבירות לשון הרע לא חסר המיש-מש של עוולה נזיקית עם עבירה פלילית. ובתרגום: בלה בלה בלה, בלה בלה בלה.~

הוא: "לא הבנתי עדיין דבר אחד בפס"ד של הכלבים. לא הבנתי איך הגיע בסוף לדחיית הערעור דרך ההליכה סחור סחור" (זה בכלל לא פס"ד של ברק אלא הובאה שם ציטטה שלו שהייתה עיקר הדגש בפסק הדין)

ההסבר שלי: "אתה מחזיק מפלצת, תקשור אותה. זה שהיא לא נושכת לא אומר ש-75 קילו של בהמה שקופצת על ילד או על איזו גרציה לא תפיל אותם"

out of the blue הידיד שולף את הטון המחתרתי ובועט: "זה לא יאמן איך עושים זאת. יושבים במגדל שן, משכורת יפה ומתפלספים לנו על חשבון העם המסכן"

התגובה שלי, כשאני מתגלגלת מצחוק על הרצפה הקרירה: "‫אתה ממש מחתרתי היום, רובין הוד... רוצה את הטייטס הירוקים שלי?‬"

אח"כ הוא מברר איתי מה היה צריך לקרוא לדיני חוקה, ומתמרמר שוב: "רולס רודף אחרי גם בחוקה!"

אני: "כן... פותח לך את התחת גם פה ‬‫תגיד 'אההההה'"

מתחשק לו פתאום למות, חשב שהתפטר מרולס במבוא לתורת המוסר ומדע המדינה.

אני דואגת: "‫אל תהיה אובדני כפרוש, למכללה הזו יש 9 קומות, לא בריא לי בהחלט לדאוג לשלומך...‬‫חוץ מזה שהמדרכה לא ממש נקיה אז זו לא דרך טובה למות"

ועל מנת שהדיכאון שלו יחלוף ומהר, עודדתי אותו: "אין שום כאב בעולם שאלכוהול לא יכול להפיג... גם כאב ראש של הנגאובר אפשר להעיף עם עוד קצת אלכוהול".

זה המשיך אבל נהיה עוד קצת צולע עם חיקויים של אסי כהן שמחקה את גיא זוהר. מבולבלים? גם אנחנו.

*** 18.2.08 רשמים מסמסטר ב' של כיתה א'.

יש לי מרצה חדש מדרונ אמררריקה, ובאופן אספסיפי מארחנטינה, קוראין לו פבלו, הוא נדבר על משפט משווה, באופן אספסיפי על משפט קונטיננטלי ומשפט מקובל. זה כמובן מאוד אספירלי, כיוון שתחומי המשפט המשווה שזורינ זה בזה ובשביל כך יש לנו אסמסטר שלנ שבו אנו לומדין היטב. בקול רם ובמבטא אספניולי זה נשמע יותר מצחיק.

דיני חוקה עדיין יוצאים לי מהחורים. רק התחזקה בי הדעה שבשעתיים וחצי שאני מתבזבזת בשיעור, בניסיון להתגבר על הקול המעצבן של המרצה, ועל הצחוקים שהידיד עם הOCD מריץ עם החברה המשותפת. כמובן שכדי להתגבר על שני הדפ"רים שיושבים לידי אני צריכה להשתמש בטכניקות המוכרות להם, קרי, הדאחקות, ככה אני מצחיקה אותם במידה שמספיקה ל-5 דקות של צחוק רצוף ומקבלת שקט תעשייתי קצר בשביל להתרכז בילד בר-המצווה שמרצה לי על דיני חוקה.

סוף סוף יש מעליות נורמליות, כאלה של בית חולים, שמדברות אליך בקול בס עמוק, ומודיעות לך באיזו קומה אתה נמצא.

לפני דיני עונשין העברתי הרצאה קצרה על פסקי הדין שהיה עלינו לקרוא להיום, לכמה כאלה שלא קראו או הבינו. אחד מהם היה פסק הדין עם הכלבים, שאזכרתי בתחילת הפוסט הזה. כשהתחיל השיעור אחת הבנות שאלה אותי אם המרצה מדבר עכשיו על הכלבים שלי...

עניתי לה, "על אילו כלבים את מדברת? הם כולם במלונה!!"

בינינו, המרצה באמת שלא הגיע היום לפסק הדין הזה... אנשים עדיין נתקעו והתבלבלו סביב עבירות המחדל, וערבבו אותן עם רשלנות - מה לזה ולזה, מחדל זה חלק מהיסוד העובדתי והרשלנות - מהיסוד הנפשי. טוב נו, ההבדל בין 55 ל-91 :-)

היו צחוקים... למרות שבתורת המשפט  המרצה הפסיק לדבר על פורנוגרפיה :( אך אל דאגה! הנושא לא נזנח בדיני חוקה. בדקות הקשב הבודדות שנשארו לי, קלטתי דוגמא לגבי פורנוגרפיה שנוספה לה דוגמא אחרת על הומוסקסואליות! הידד.

שלא תחשבו שנרגעתי עדיין מהציון בדיני עונשין.

2 חברים שלי קיבלו את הציון המדהים "55", ובניגוד לימי בית הספר העליזים, זה לא אומר שהם עברו - 60 זה הרף. בניגוד לחברה שלי שנזפתי בה שהיא לא לומדת, שלא נדבר על "לא לומדת כמו שצריך" כי צריך להתחיל מאיפשהו ולא רק לסמוך על זה שאני אסביר לה מה זה מה רגע לפני הבחינה, די עצוב לי על ידיד שלי (הבחור עם הפרעת הניקיון הכפייתית, בין יתר הפרעותיו). הוא לקח את זה מאוד-מאוד קשה עד כדי מסקנות מרחיקות לכת: התאבדות, או נטישת הלימודים. אפילו את שישי התרבות שלו (ארוחת ערב דשנה וסרט טוב, ואולי איזה "נשנוש" לקינוח) הוא הצהיר שיזנח לטובת קריאת חומר הלימוד ליום שני הקרוב.

איזה עצוב שחופשת הסמסטר שלנו החלה בצהרי יום חמישי, ותכלה ביום ראשון. כל זה טוב ויפה, למי שלא יזדקק למועד מיוחד (בדיני חוקה, היו ירושלמים שהבריזו בגלל השלג) או למועד ב' (תורת המוסר ומדע המדינה - מזה אני פטורה, ומבוא למשפט בינ"ל - מלח מים).

הפצרתי במר ידיד שאת הדיכאון אני אוציא לו בכוח. הערב תתרחש מסיבת פתיחת סמסטר במקום חביב והצהרתי באוזניו שעד סוף הערב יהיה לו פרצוף שמח, ואם זה לא יבוא בטבעיות אני אדאג שהוא יגמע כמה צ'ייסרים עד שהאוזניים שלו יחייכו.  

לכל דבר יש שתי צורות להסתכל עליו:

הדבר הטוב: לצאת למסיבה עם חברות, באווירה טובה, אם כי לא שתיתי אפילו שלוק של משקה חריף. הייתי על הרגליים למעלה מ-3 שעות רצוף בלי שום רצון להפסיק, אף על פי שהאלכוהול היה חסר.

הדבר המעצבן: אף על פי שנשארנו כמעט עד הסוף, ולא היו הרבה אנשים שהותרנו מאחורינו, התור ביציאה מהחניה השתרך עד אינסוף, וזה דבר מפגר לחלוטין, כי ברור לי שלא כל הנהגים מקפידים על התרחקות מאלכוהול נוכח האחיזה בהגה. אנשים בתור הזה השתוללו, נהגו בפראות, ואם לא הייתי נועלת בנעילה מרכזית את הדלתות, איזה מפגר אחד שיצא ממושב הנוסעים ברכב שלידנו היה נכנס בכיף שלו ומטריד אותנו עד כמיהה בלתי נשלטת לדקור אותו בשיפוד חלוד. החבר שלו שישב במושב מלפנים שלף את הפלאפון כדי לצלם את המאורע וקיבל בתמונה נהגת זועמת עם אצבע משולשת מונפת לתפארת מצלמת הנוקיה נטולת הפלאש שלו... אם הוא קלט משהו חוץ מאת האייקיו שלו נמלט על נפשו (בסך הכול לנקודת אייקיו אחת לא כזה קשה לצאת דרך האוזן), אני צנצנת. אבל בשביל הסיכוי שהוא יקלוט משהו מלבד זה, היה לאצבע שלי שווה לנסות. 30 דקות של המתנה מורטת עצבים הגיעה לקצה לקראת השעה 4:30.

מכיוון שלא קראתי את "רודף העפיפונים", לא ידוע לי אם הסרט עושה עוול או צדק לספר. ראיתי את הסרט אתמול לפני היציאה והוא היה פשוט מקסים. שמחתי שבחרתי בו במקום הסרט עם ג'וליה רוברטס - שיסלחו לי כל אחיי הטקסניים, לא הייתה לי דודא לטקסני אתמול בערב. אפגני התאים יותר (השפה שלהם נשמעת כמו אידיש - בחיי, כדי להגיד "בת" במשמעות daughter הם אומרים, כמו באידיש, "טוכטר". אם היה לי מה לעשות עם השפה שלהם, אולי היה שווה לנסות ללמוד, היא נשמעת שפה קלה).