להתראות ידידיי,

שלום וביי.

יש אלוהים

סוף סוף עו"ד חתיך, ובמשרד שלי.

אמנם לא בטוחה שהוא כזה מבריק בתחומו, והניחושים של סוכנות ההימורים המשרדית אומרים שהוא על זמן שאול

אך לבחורה מותר ליהנות כל עוד אפשר.

נשארנו אתמול אחרונים במשרד, ובכל היקר לי מכל אני נשבעת שלא הסמקתי כשהוא התיישב לידי בדרך מוזרה, הוא התיישב והתחיל לקרוא תיק מסוים "בכאילו" בעוד אני מתארגנת להימלט הביתה כל עוד נפשי בי.

***

ובמעבר חד,

ימיו של הבלוג הזה ספורים, פשוט מיציתי וידוע לי שהוא איננו נכס כזה חשוב לציבור הגולשים...

ידיד שלי הצטלם בתמונה מפלילה עם פאה בלונדינית, מבט נוטף סקס בעיניים ושיניים נושכות קצה אצבע.

ובתקרית אחרת במהלך היום, אחרי שהוא איים לצבוט לי בזרוע במידה ולא אפסיק להציק לו, והבין שעלי האיומים האלה לא פועלים (במיוחד אחרי שאני זו שצבטה אותו בזרוע),

הוא הזמין אותי להכות לו בציץ השמאלי. הוא הזמין אותי בשקט, ואני עונה לו בקול רם:

"אני לא אגע לך בחזה! סוטה!"

והערב, הוא שוב חזר על תקרית החזה, כי הוא לא למד לקח. הפעם מדובר במפגן ראווה של שרירי הציץ, כמו טרזן שמוכיח לי פואנטה.... אתם מכירים את המפגן הזה, כיווץ ציץ אחד וכיווץ ציץ שני לסירוגין.

זעקתי שיושב לידי סוטה, אחרת לכו תסבירו.

דרכתי על המוקסינים מזמש של הסוטה הזה, והוא נשבע לי ביקר לו מכל שהוא עכשיו מוכרח לנקות אותם ע"י שפשוף בנייר זכוכית.

יאפ.

שלא בנוכחותו אמרתי למי שרק היה מוכן לשמוע, שברכיבה ללימודים התמלאתי בכל האבק שיכולתי לאסוף ברכיבה על הקטנוע, וכל מגע של עלה יבש היה כאילו השליכו עלי אבן ברח' בר אילן בירושלים ביום שבת. אילו הידיד היה במקומי, כך אמרתי, הוא היה מבלה שעתיים טראומטיות במקלחת, תוך מלמולים חסרי הגיון וניקיון של כל נקבובית בספיריט נקי עד שהאבק (או הדיבוק) היה יוצא לבטח.

מסכן

אני מתעללת בו.

והמכללה הזו מתעללת בי, סיימתי ללמוד הערב ב-22:00. ממש עולם שלישי.

בניסיונותיי להסביר לידיד ה-priceless שלי איך להוסיף תמונות לפייסבוק -

"שניה, אני אכנס לחרא בוק."

אני: "אם זה חראבוק למה אתה רוצה להעלות תמונות, יא שוויץ?"

תשובה: "למען יראו וייראו."

תשובה הולמת: "בשביל שייראו שים תמונה של המקרר אמנה שלך הוא בהחלט יגרום ליראה יראתית‬". [מקרר אמנה= חבר שלו, גוש שרירים מנופח].

הוא מחפש את הגבריות האבודה שלו: "יש לי תמונה שם בחצי עירום!". [באותו הסטייל של מקרר האמנה, אמנם שרירי אך לא מזעזע כמו חבר שלו]

אני, לא התייאשתי: "אתה לא מספיק מאיים שם. על החזה השרירי שלך רשום 'חתלתול'."

התמונות המדוברות, מפורים, מציגות את מר ידיד עם פאה בלונדינית בפוזה מגרה (אצבע בפה בתמונה אחת, נושך שפה בשניה).

הן מצאו עצמן כבדרך מקרה על שולחן העבודה של המחשב הנייד שלו במהלך השיעור... ולאחר הפצרות שהגיעו לטונים גבוהים שיניתי את התמונה שעל הרקע לתמונה שלי ושל חברתנו, תוך אמרה ש"עכשיו שתי הנשים הכי חשובות בחייך נמצאות איתך לאן שתיקח את המחשב".

ובבוקר בבוקר (כשרק שמשון ויובב היו ערים, כלומר הוא ואני) מר ידיד הגיע חובש כובע... הניחוש כמובן שהוא התעצל במלאכת העמדת הקוצים, ניחוש מוצלח לכל הדעות... באינסטינקט שנשא את שמי הכובע מצא את עצמו בידיים שלי ופרוות ראשו נחשפה לאוויר העולם וזעקה "גוועלד, איפה הג'ל!"... אני לא יודעת איך הוא סובל אותי! גם כשכף רגלו (נטולת הכפכף) מצאה את עצמה מביטה בי מקרוב, האינסטינקט המציק שלי קירב את ציפורניי בתנועה מאיימת לכיוונו (בלי כוונה אמיתית לנגוע ברגליו המטופחות, בחיי שהבחור עושה פדיקור) והוא השיב באינסטינקט משיכת הרגל לחצי השני של האולם...  

אכן, יום לימודים מפרך תם ונשלם

כשמר ידיד הלך הגיע זמני לככב בדיני חוקה... אני לא יודעת אם מבחינת הכיתה הטיפולית הכוכבות שלי הייתה בעלת ערך אבל מבחינת הציון המיטיב שלי בהחלט הייתה תרומה... ודאגתי שגברת מרצה תרשום תרשום.

היה משעשע להיתקל בה ברחוב, חברה שלי ואני חיקינו את הליכתה ברשעות שכזו.

אם היינו בגן בטח הייתם אומרים שאני דלוקה על התחת שלו. דווקא לא. הוא לא הטעם שלי, למרות שאני מודעת לפוטנציאל שיש לו בקרב המין השולתתת!!

• בד"כ אני יושבת ליד חברה שלי, ותמיד קורה שהמרצה לדיני חוזים מעיר לנו. זה, כי הוא זוכר את שמותינו.
• פעם היא לחשה לי שהיא אוהבת את צורת הלבוש שלו, עוד לא הספקתי להפנות מבט אליה עם פרצוף שמשקף את מפח הנפש שלי מכליל השלמות שבעיניה, וכליל השלמות שבעיניה העיר לי אם אוכל להועיל בטובי להשתתף בדיון.
• אחרי התקרית הספציפית הזאת הפסקנו לפטפט וירדנו למחתרת, למחאה שקטה. היא עשתה לי נעימים בשיער, תוך כדי מבטי זימה מצידו. מה יש לו להעיר לנו עכשיו? כיצד הפרענו למהלך השיעור הפעם?
• הערב, בשיעור שקדם לחוזים, התיישבתי ליד ידיד שלי והקלדתי את השיעור על המחשב הנישא שלו. הבחור התיישב ליד עמוד, ובצורה כזו שלא הותירה מקום גם לחברה שלנו, שהגיעה רק לחוזים, והיא נאלצה לשבת בדד בשורה שלפנינו. הייתי מרוכזת בהדפסה אינטנסיבית ובהצקה חשאית למר ידיד (יש לו מנהג להסיר את נעליו - זה דורש מדי פעם דריכה "לא בכוונה" או ניסיון לדגדג אותו, ויש לו תמונות מאוד מפלילות שלו שמוצאות את עצמן על הדסקטופ בדרך המקרה...המחשב שלו סיים את הערב עם תמונה של חבר שלו דווקא, שצולם אחרי אימון כושר והוא נראה יותר מזעזע מאלי האנה. יצא הומו מר ידיד שלי.) אז לא התפניתי להפרעה למהלך השיעור.
• תמהתי, האם מר מרצה יבחין בשינוי האסטרטגי שחל ויעיר לנו על כך...משהו בסגנון: "XXX [השם של החברה], שינית משהו בשיערך, השתזפת, לא?" 
• מר ידיד הצביע להעיר הערה אינטליגנטית ומר מרצה בוודאי שם לב... אך פרט שולי הוא ששכחתי את משקפי הראיה שלי בבית, מה גדולה הייתה אכזבתי שלא יכולתי לראות את הרשום על הלוח ומה אומרות פניו של מר מרצה (טוב שכך, הוא סתם נאד).
• אפרופו נאדים. חשבתי שיש לו מינימום ג'יפ שרוחבו כרוחב רחוב ממוצע בתל אביב, מה גדולה הייתה אכזבתי לדעת שהוא נוהג בפולקסווגן פאסאט. תפסתי ממנו אמנם נפוח, אבל חשבתי שהארנק שלו תפוח יותר.
• הוא חלף על פנינו, איחל לנו ערב טוב, ונכנס לרכב הזה, שלא היה מודל 2009 כלל וכלל.
• כשפגשתי במקרה את החברה ועוד מישהי, וסיפרתי לשתיהן על התגלית, הן נאלמו דום, כאילו נגוזו חלומותיהן לאיזה סטוץ עם טייס.

תם טקס דיני חוזים. הקהל מתבקש ללמוד למשפט וכלכלה ולמשפט ישראלי,

שלום,

מעיר החטאים.

נ.ב. - דאלי, יפה לך שדחית את חובתך הגברית ליום אחרי "הישרדות". נקווה שתחזור עד הגמר.