המילים שלו עדיין מהדהדות לי בראש, "אני אוהב אותך" ועימן בא מבט חודר אל תוך העיניים, כאילו שהוא מנסה להיכנס לנבכי נשמתי אבל נאבד שם ונזרק מיידית חזרה החוצה. אני אוהבת את המבט הזה ויודעת שהוא אף פעם לא באמת יצליח, פשוט כי הוא לא ה"אחד" בשבילי, לא יודעת אם יש אחד, אבל אם יש, אני יכולה להגיד בביטחון מלא שהוא לא האחד. הלילות הארוכים האלו בחופשה המשותפת עימו רק הוכיחו לי כמה הבחור הזה הוא לא עבורי, ושצריכה לחכות לו בחורה אחרת, מין גרופית חביבה שתחכה לו עירומה בחדר, ואני לא הולכת להיות הגרופית הזו, המוסיקה שלו צורמת לי באוזניים ואני מעדיפה לשמוע אותו מדבר הרבה יותר מלשמוע אותו שר, פשוט כי המילים שלו הן המנגינה הכי יפה שיש.

הוא מלטף לי את השיער ומסתכל לי שוב בעיניים באותו המבט, אני מחזירה לו מבט של "אל תנסה בכלל" ואומרת בחזרה, "אני אוהבת אותך", אבל המשפט יצא כל כך אפאתי שאפילו גדולי הרומנטיקנים שאוהבים להאמין בקלישאות צ'יזיות לא היו מאמינים לו, אני לא אמינה כשאני משקרת. אפשר להגיד שיש אמת בין שלושת המילים הגורליות הללו, כי אני באמת אוהבת אותו, הייתי מאוהבת בו אבל זה לא היה שלם, משהו בו תמידית דחה אותי ואני מניחה שהייתה זו העובדה שהוא לא מי שרציתי, אולי הוא צריך להתבגר ואולי הוא פשוט לא הבחור עבורי. זה בדברים הקטנים, כמו הביטחון המלא בידיעה שהגבר שלי תמיד יפתח לי את הדלת, יתעקש לשלם, יזיז את הכיסא בשבילי, יגער באדם שיעז לדבר עליי באופן מוטעה, יהיה הגבר שלי, ואני אהיה האישה שלו. הכל מסתכם בזה, בשורות התחתונות האלו שניסיתי לזעוק במהלך כל הקשר שלנו אך לחינם, כי אלו דברים ברורים מאליו שאו שבנויים בבחור אוטומטית או שלא קיימים אצלו נקודה, ולרוב אלו רק מטאפורות לדבר האמיתי, להרגשה הזו שגורמת ללב לבעור מרוב טירוף כל פעם מחדש, הידיעה המוחלטת הזו שאני האישה שלו והוא ילך עבורי עד הסוף המר. והיו לו את הנקודות החיוביות שלו, הוא אהב להתפאר בי, דבר שתמיד חימם לי את הלב וגרם לי לחייך עד אין סוף, הוא חיבק אותי כשבכיתי, הוא אהב אותי. ואני יודעת שזו לא אשמתו שהוא פשוט לא מי שרציתי, גם אני אהבתי אותו, אבל בכל יום שעבר הבנתי שהעובדה שהתאהבתי בו לא אמורה לגרום לי לסבול ולהרגיש מתוסכלת כל פעם שאני מציגה בפניו בעיה יום יומית ומגלה שהשיחות עימו, לרוב, לא תורמות. העובדה הזו לא אמורה לשבור לי את הלב כל פעם מחדש כשאני מגלה שאני לא נהנת איתו, שכשאני איתו לבד אני רוצה אדם אחר שיהיה עימי, כי הוא מרגיש לי כמו חבר שרואים מדי פעם ולא כמו הבחור שלי, שאני אמורה לדעת לצחוק איתו מתי שרק ארצה ואני אדע, שבשכל פעם שאנחנו מחליפים מבטים אנחנו מסתכלים אחד לשנייה אל תוך הנשמה. הוא פשוט לא יכל, הוא לא בנוי לזה בשום צורה, הוא לא בשבילי ואני יודעת את זה.

הוא מניח את הראש עליי ואני מלטפת אותו בעדינות, אומרת שהוא הבייבי שלי. אבל היי, לכולם אני קוראת בייבי, הם תמיד כל כך פגיעים, תמיד מניחים את הראש עליי לאחר אקט ואני יודעת שבשלב הזה הם כל כולם שלי. אבל הוא, הוא תמיד חמקמק, אני יודעת שהוא מרגיש אחרת ממעשיו, אני יודעת שאם יכל היה נותן לי את העולם, אבל האופי המגביל שלו לא נותן לו. ועם כל נשימה שאקח אדע שעשיתי את הדבר הנכון בכך שנתתי ללב שלי לוותר עליו, משהו בו דחק את הרגשות שלי הצידה ונתן לראש שלי לפעול, או לפחות זה מה שחשבתי. מאוחר יותר גיליתי שבעצם הלב שלי שולט תמידית בעניינים, והוא היה זה שהבין לבסוף שאי אפשר להתאהב באדם שאת זרה לו. בחופשה הזו עימו קיוותי שהוא יסתכל לי בעינים ויבין, אבל ידעתי שאין סיכוי, כמו שעכשיו אני יודעת שאני ממשיכה במסע שלי ושהוא יישאר הרחק מאחוריי, למרות שתמיד, אבל תמיד, אזכור אותו בליבי.

לאחר שיחה קצרה הוא עוצם את העיניים ונרדם לאיטו בזמן שאני שמה את "איירפליינס" של דאת' קאב ומנסה להירדם לצלילים הכואבים האלו שחודרים עד עמקי נשמתי בניגוד מוחלט לרצוני. הדמעות שלי זולגות אחת אחרי השנייה ומגיעות אט אט לכתפיו, אני יודעת שהוא מרגיש אותן, ואני יודעת שהוא לא מתעורר בכוונה. אני גם יודעת שהוא פוחד עד מוות ממני ומהרגשות שלו אליי. עובר בי כעס זמני שמגיע בצורת צמרמורת, אני מרגישה איך הגוף שלי מקשיח אבל לא נותנת לזה להשתלט עליי. אני ממשיכה לבכות עד ש"אירפליינס" מתנגן בפעם השנייה, אז אני קמה באיטיות, מכבה את המוסיקה והולכת לישון באי חשק. כשאני עוצמת את העיניים אני חושבת לעצמי "כמה חבל שאני מאוהבת בו.", וזו רבותיי, המחשבה ששברה את ליבי, בפעם האמיתית הראשונה. ועכשיו? עכשיו אני פשוט נותנת לו ללכת.