הגיגיו של היפי...

עופפתי לי במרחב הגדול של הביצה.

ראיתי חרא אז הלכתי לאכול...

לקינוח גם היה שם איזה קיא של כלב...

ככה זה להיות זבוב.

לעופף ולשוב.

לחלון של החדר של בניין 19.

גר שם נרקומן שמנגן 20/24 שעות בגיטרה שלו(אבל רק שירים של זפלין וגאנז).

גיליתי את stairway to heaven. שיר נחמד.

אולי כשאגיע לגן עדן יחכו לי איזה 18 בנות יפות ונחמדות.

אבל מה זה יעזור לי? אני רק זבוב.

אני מזמזם.

לא פעם ניצלתי ממכה שטיחים בזכות ילד קטן שאמר: "אמא אל תהרגי את הזבוב, הוא חמוד".

ואז היא אמרה: "לך זבוב ואל תשוב".

אז הלכתי ולא שבתי.

וכך הגעתי לביצה, ליד גבעת נפוליאון.

כשמשעמם לי, אני מעופף לשנקין ולקינג ג'ורג'.

שמה יש אחלה זבובים.

גם הם מכירים את זפלין.

הם גילו לי את השמאל.

אבל אין לי דעות פוליטיות, אני רק זבוב.

אז אני הולך לשבת על הגיטרה של פריק מתוסכל בכיכר דיזינגוף.

ואז הוא מחליט לזוז ואני ממשיך בנדודי בתל אביב-רמת גן.

הרי אני רק זבוב.

זבוב לא חשוב.

יום אחד הגעתי לתחנה המרכזית.

בתחנה המרכזית יש ריח של שתן וצואה.

ואז פתאום אני קולט, שבני האדם האלה עושים את זה על הרצפה כמו כלבים.

ופגשתי שם גם אנשים שגרים בתחנה.

הם מחכים לאוטובוס לעולם הבא.

מעשנים כל דבר טוב או רע.

שותים וויסקי וודקה תוצרת הארץ.

כי אין להם כסף.

ומהו ערכו של הכסף?

אם אין לך אושר אז כסף לא תמיד יעזור.

אם אין לך אושר מה הטעם בחיים?

פוסט זה יצא תוך כדי דקות שיעמום בספריית בי"ס.

יום נעים.

בועז