It's like I can't breathe
It's like I can't see anything
Nothing but you
I'm addicted to you
It's like I can't think
Without you interrupting me
In my thoughts
In my dreams
You've taken over me
It's like I'm not me
It's like I'm not me

It's like I'm lost
It's like I'm giving up slowly
It's like you're a ghost that's haunting me
Leave me alone
And I know these voices in my head
Are mine alone
And I know I'll never change my ways
If I don't give you up now

טוב, זהו.

אני יכולה לנשום שוב.וזה לא כואב יותר.

אפילו לא מפריע לי שהוא שם.

להיפך, שוב, כמו פעם, כייף לי לבוא לשם.

וההתעלמות קלה. כי זה לא הכרח יותר, זה פשוט רצון.

איכשהו כשההבנה שהבנאדם התנהג כמו חרא, ושהוא באמת לא שווה את זה מחלחלת [ולא בתור משפט שאני אומרת לעצמי כדי להרגיש יותר טוב] הכל הרבה הרבה יותר קל.

בעע לנשום לא קל כל כך. חזרו לי התקפי השיעול. מה יהיה? חודשיים לא מספיק? רפואה צבאית מזדיינת.

אני כנראה ממש משועממת- זו כבר הפעם השלישית בשבועיים האחרונים.

טוב נו, איך שתיגמר הדממה [יום וחצי] אני אעלם מפה שוב.

אתמול איזה ידיד רחוק של אמא התקשר מרוסיה. בסוף השיחה היא אמרה לי ש"אם הוא היה יוזם קצת יותר יכול ליהיות שהיינו מתחתנים בסוף". מעניין איך הייתי נראת אם זה היה קורה, ואיך זה היה מרגיש במשפחה רק עם אבא אחד. וללא 5 אחים ואחות.

תודה לאל שזה לא קרה [שום ציניות].

speaking of which, אני מתגעגעת למשפחתי בארה"ב.

מוזר, זה לא קרה לי פעם שעברה.

ועכשיו למרות שכשהייתי שם התגעגעתי לפה וספרתי את הימים, אני ממש מתגעגעת לשם. לרון, דני, שמוליק, יוני, אלה, סבתא אבא ואפילו לסבא.

שם התגעגעתי לישראל ועכשיו אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לארה"ב.

מעניין מתי יצא לי לטוס לשם שוב. אעשה זאת בגיל 21 הפעם.

הדשא של השכן תמיד ירוק יותר?

התחלתי ללמוד נהיגה.

עדיף מאוחר מאשר אף פעם?

אני חייבת לציין שזה ממש כייף. ועכשיו נשארה לי התאוריה. אוף.

הצבא הזה השכיח ממני כל יכולת למידה [תרוצים, תרוצים].

יש לי דה-ז'ה-וו.

אלך לי ללמוד קצת.

סופש נעים!

You must not know 'bout me

You must not know 'bout me

I could have another you by tommorow

So don't you ever for a second get to thinkin'

You're irreplaceble

So since I'm not your everything

How about I'll be nothing?

Nothing at all to you

Couse the truth of the metter is replacing you is so easy!

לבנים יש מין נטיה כזו, להוריד לך את הביטחון העצמי כשאת נמצאת איתם.

וזה לא משנה איזה בן, עד כמה תמים הוא נראה, או האם הוא עושה זאת בכוונה תחילה או לא.

זה מושרש אצלם. זה כלל.

מצאת את היוצא מן הכלל? אשרייך!

אבל ב99% מהמקרים זה נכון.

ובהתחלה את לא שמה לב לזה בכלל. את פוגשת מישהו "פשוט מדהים", ויודעת מה? יכול ליהיות שהוא לא מדהים אבל יש בו תכונות שנורא מושכות אותך [המראה החיצוני או הביטחון העצמי או ההשיגיות] ואת רואה מההתחלה גם את החיסרונות, אבל מתמקדת ביתרונות, כי הרי לכל בנאדם יש חסרונות..

אבל אנחנו ניצא מנקודת הנחה שהוא "פשוט מדהים".

ובהתחלה הוא רודף קצת אחרייך [או שלא], ומחמיא לך [או שלא], וגורם לך להרגיש בעננים.

ואז את מתחילה לחשוב לעצמך  "איזה כייף לי שמצאתי מישהו כזה".

או! פה זה נגמר.

במקום לתת לך להרגיש שאת מלכה והוא מודה לאלוקים בכל יום ויום שהוא פגש אותך [ואולי תגידי שאני קיצונית, אבל תסכימי איתי שמישהו שבאמת מאוהב בך, או בדרך להתאהב בך כן מביא לך את ההרגשה הזו] , הוא גורם לך לחשוב [בעזרת משפטים מסויימים, מעשים קטנים שנראים חסרי חשיבות באותו רגע, ואפילו מבטים] שהוא זה שמושלם, ושאת, בעלת הכל כך הרבה חסרונות, פשוט ברת מזל שהוא מסתכל עלייך, שלא לדבר על מחזיר לך טלפונים או אוסף אותך לדייטים.

ואז את מתחילה לשקול מילים, ולוותר, כי לא תירצי לאבד מישהו כל כך טוב.

והרי בכל מקרה לא תרוויחי מזה כלום, כי הוא לא ישאר איתך, הוא יעבור הלאה.

כל בן, אבל כל אחד ללא יוצא מן הכלל, אולי אוהב את "האשה שלו כנועה בבית" כי ככה זה נוח [ראי הנ"ל] אבל נמשך לזו שבטוחה בעצמה, לזו שלא רואה אותו ממטר, לזו שקשה להשיג. גם אם הוא לא יודה בכך. 

זה כואב, זה ישיר, אבל את, כבר לא מעניינת אותו.

ומה שהכי אבסורדי במצב הזה, זה שאת סוגרת את העיניים ולא רואה שהוא הפסיק להיות טוב בשבילך ברגע שנתן לך להרגיש ככה.

אז תפתחי שוב את העיניים, תראי כמה את שווה ותביני שאין בן שהוא irreplaceble!