זהו.
זה כבר נהפך ללא נורמלי עבורי.
אני מרגישה שלאט לאט אני נהפכת לאחת כזאת מעצבנת, אחת שלא מספרים לה כלום, עלוקה. [וזאת הרגשה לא נעימה].
אני מרגישה שאני..צריכה לפרוק הכל.
בזמן האחרון..אני הפסקתי להיות אני.
אני כל הזמן נגררת אחרי אחרים, אני כל הזמן מחקה אחרים, אני כל הזמן רוצה שהתייחסו אליי. כשבמשך כל הזמן הזה אני לא שמה לב כמה יחס המשפחה נותנת לי.
עזבו חברים, ה'חברים', שאמורים להיות בעדך בכל צרה אכזבו. וב-ע-נ-ק.
אני מרגישה..שאין לי חברים. אני מדברת עם כמה אנשים..אבל..זה כיאילו מחויביות לדבר איתם. אם אני לא אדבר איתם, הקשר יינתק, וככה אני אהיה חשובה מספיק.
למשל, שמתי לב, עד כמה אני רוצה שיהיו לי הרבה כניסות בבלוג.
וזה בא לידי ביטוי בכל מני הקפצות.
ועמוק בפנים אני יודעת שהאנשים שנכנסים מההקפצות, נכנסים רק לפעם אחת, זה לא שהם ישובו להגיב קבוע.
אבל לא- אני עדיין ממשיכה להקפיץ.
וזה גרם לי לחשוב, עד שמישהו הגיב על הוואנס :" אויי..מה את מתלהבת? זה רק וואנס."
ואז..הבנתי עד כמה הוא צודק.
והרגשתי באותו רגע כל כך סתומה.
וגם, בזמן האחרון אני נכנסת לכל הבלוגים של הפעילים.
בתקווה..שאולי ישימו לב אליי ואני אכיר אותם.
אבל זה ברור מאליו- שהם לא ישימו עליי.. כיאילו כמה שאני אתחנף וכמה שאני ידבר אליהם יפה.
לא יקרה שומדבר.
ושמתי לב שגם,
ממש הזנחתי את המשפחה שלי.
הפכתי את החברים לטופ שבטופ.
והבנתי, שהמשפחה תומכת בי, ושזה הדבר הכי חשוב.
אז..מכל הסיבות האלה, החלטתי להשתנות.
לשנות גישה.
לקחת את עצמי בידיים, ולהיות אני.
כי, המצב הזה לא טוב גם לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יאנושקה מטרושקה
