הסלון

הלוליינית מסיימת תרגיל על הטרפז. היא אוספת את מלא האולם בעיניה, מאזינה לשקט הקרוע. היא רואה אדם אחד בלבד.

לגבר שיער בהיר ועיניים בצבע הרחב של האדמה. הוא מבריש לכלוך מחולצתו והלולינית מחליקה על מכנסיה הנוצצים.

היא מרימה רגל אחת בפשטות של רקדנית וזוקפת גו ברהבתנות של אישה על רחבת הריקודים.

היא פורשת את ידיה בקו מושלם. אחת, שתיים, שלוש.

בפעימה השלישית היא קופצת.

***

חשבתי היום על ההבדלים בין העוצמה שבהתכנסות הפנימית של הרקדנית; עוצמה שמתקשרת עם החוץ, אבל מכוונת כלפי פנים. עוצמה רחבה ומאופקת כאחד, לבין העוצמה מלאת האפיל של האישה הבטוחה בעצמה על רחבת הריקודים. מי מחזיקה בכח רב או אמיתי יותר?