הסלון

פתחתי את הבלוג הזה במטרה לייצר ערוץ חדש שיעניק לי חופש לכתוב בלי לחשוש ממישהו שמכיר אותי ויחדור לנבכי הראש והלב. יכולת לכתוב בלי חשבון כמה זה מעובד, או ערוך, או מתאים לדמות החיצונית שייצרתי בברנז'ה הספרותית הבקורתית מאוד (והרי לכולנו יש כאלו). להפתעתי גיליתי שמה שהיה אמור לייצר חופש, תחת מסיכה דקה, מגביל אותי. הראש רוחש פרגמנטים ומחשבות; קטעים שיכולים להתפתח רק כשהם מתפרסמים ולא נכתבים למגירה, רק כשיש חילופי תקשורת ואנרגיה, אבל הידיים ממאנות להקליד. כי המסיכה, הזאת, דקה ככל שהיא הייתה מייצרת איזו גדר מלאכותית, סמן דק אבל מרתיע, טון מעושה.

לכן אני חוזרת לשמי, זה שכתוב בתעודה הכחולה ומי שיכיר- יכיר ומי שיבקר- יבקר. כנראה שאחרי שנים של משחקי מחבואים ובדיקת זהויות שונות, הגעתי לרמה של ביטחון עצמי ואפילו מרוצות במי שאני והמסיכה, דקה דקה, מפריעה בכל זאת. רווח נקי, לגלות זאת, בהשתאות מסוימת, אני חושבת.

*אנטולי מריינהוף