שבהם הנחישות המוסרית מתערערת; קל ומפתה, כמעט בעוצמה של שיכרון, לחוש שנאה, לקרוא "להרוג את כולם" וגם "שצה"ל יכנס בהם" ולהתרגז מהציניות (הכל כך משקפת) בהודעה כי "כל החיילים הערבים שבו בשלום לבסיסם".
שנאה היא כח. בחירה מוסרית קשה הרבה יותר. בחירה מוסרית לא נמדדת בהופעה בנווה שלום, או בסיפור היפה על התושבים הערבים שהזמינו את מפגיני בילעין הקבועים לצפות אתם במודניאל בחינם.
ברגע הזה, כשהעיניים נשואות לערוצי החדשות והאינטרנט, כשכל המחשבות ההיסטריות עולות והתחושה "רק שהחייל חי ושיחזור בשלום" מפכפכת בגוף כמו מפל קטן של סיכות דוקרות. עכשיו, זה הרגע לומר-
איזה אינטרס יש לפלסטינאים לשמור על השקט?
תנאים הומניטריים? מדינה? חיים נורמלים? ולמה באמת, שהם יתנו לנו משהו בחינם? וגם- זה המחיר של נסיגה חד צדדית. כיוון שללכת לבד זה הימור נורא, הימור מסוכן וגדול- לחשוב שאתה חזק מספיק בכדי להחליט עבור הצד השני והוא פשוט יקבל את זה, בלי מחאה, בשקט.
האם אני מצדיקה את חטיפת החייל? ברור שלא.
האם אני בעד טרור? כמובן שלא.
האם אני חושבת שחייבים לשבת ולדבר? כן וכן ועוד פעם כן. גם אם נדמה לנו שאין עם מי, גם אם בצד השני באמת לא רוצים לשמוע- אנחנו צריכים להמשיך ולדבר, לצעוק ולהציע ולדבר שוב- עד שיצרד לנו הגרון ויעלה לנו עשן מהאזניים ואז- לדבר עוד קצת ושוב לדבר.
מפני שזה הזמן בו המדינה שלנו, בשקט ומתחת לאף, מעצבת את דמותה המוסרית ועכשיו אין תרוצים יותר- וגם לא משנה בכלל ש"הם לא בסדר" (והם לא). עכשיו, כשאנחנו מתפללים ורוצים ומכוונים את כל המחשבות והאנרגיה שלנו לחייל החטוף (ורק שיחזור בשלום)- זה הזמן לצעוק שאנחנו לא רוצים להיות מדינה שרוצחת אזרחים וילדים ונשים בהריון. שאנחנו רוצים עתיד שלא כולל את הפחד הנורא שהבן שלנו יחטף ע"י מרצחים ששונאים אותו, כי הם רואים בו את מי שגזל מהם את המדינה שלהם, את התרופות שלהם, את החשמל והמים שלהם. כי אי אפשר להפריד בין הדברים וכי הרגע היה אתמול ושלשום ובשישים ושבע וכי הרגע הוא עכשיו.
אנקדוטות קובל על חוסר התגובה בבלוגספירה למתרחש בעזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
