הסלון

בניגוד לסיד בארט שדחק את גבולות התקרה המוזיקלית ולהטט במקצבים כסמן לתקשורת אנושית (מספיק לשמוע את אסטרונומי בשביל להבין את זה), אצל ווטרס הלחן אף פעם לא היה עניין רגשי. המבנים המרהיבים, קטעי האיסטרומנטה הארוכים, ההתעניינות האובססיבית כמעט בתבניות וחללים הפקתיים, המשיכה החזקה לטכנולוגיה; כל אלו, כך נראה לי, היוו תמיד את הנסיון לצבוע רקע מושלם, מדויק ברמת ההארדקור הטכני, לגיבורות האמיתיות של שיריו- המילים. בנווה שלום, ביצע ווטרס את Dark side of the moon בצורה מושלמת. כה מושלמת, למען האמת, עד שאם הייתי נשארת ברכב ושומעת את הדיסק במערכת, לא היו הבדלים משמעותיים בין הביצועים המוזיקליים. ווטרס לא אילתר, לא שינה, לא הרחיב, לא העניק וראיציה אפילו בקטעי הסולו וגם לא נתן לנגנים שלו, כנראה, את האור הירוק לעשות זאת. בכך הוכיח עבורי, אחת ולתמיד, שהרגש והחום האינסטרומנטלים תמיד היו שייכים למגע הייחודי של דייב גילמור.

ווטרס לא זקוק למוזיקה באמת, היא משמשת מצע מפואר כדי להדגיש את המילים שלו- אלו שבמהלך ההופעה כולה התאמץ לזעוק גם כשהיה ניכר שמיתרי הקול שלו כבר אינם עומדים במעמסה. גם כשהיה ברור שהיכולת ללחישות רכות, מצמררות, שהייתה מסימני ההכר הנפלאים של קולו, אבדה. כי המילים- מדויקות, נוקבות, מהפכות במעיים, צורבות בבטן ופועמות בראש הן מבע מדויק, עשיר וחד של איש רדוף. איש שהיה מאושפז, שנישא והתגרש שלוש פעמים, שנמשך למקומות המוצללים, אלו שמכילים סיוטים חיים, דמויות המניפות פטישים, אפוקליפסות מדממות וסיד בארט אחד, שניהל אתו יחסי אהבה-קנאה ושהוא מודה בעצמו שלא התגבר עליו עד היום. בזמנים שהיו לחים ודחוקים, עמוסים בסיוטים סוריאליסטים ורוחות מהעבר, כשהאופציה להניח את היד על האש נראתה הגיונית כדי למסמס את הפנים- לחימת אש באש- היו המילים של ווטרס מעבירות אותי לילות לבנים. There is no pain i am recieving, a distence ship smoke on the horizon הייתי משננת לעצמי בשיכרון של הפנוזה עצמית, במשך כל השנים של התבגרותי. בנווה שלום, הוא חתם את המופע ב- Comfortbly numb לרגע יכולתי להעריך בחיות רבה את הדרך שעשיתי מאז. אח"כ שכחתי הכל ושרתי את המילים.

לפוסט שגרם לי לחשוב ולכתוב את הפוסט הזה- הפוסט המצוין של לי עברון  ולפוסט הציטוטים מההופעה של רוג'ר, בבלוג השני שלי- נשמע בת"א