הסלון

דן מתקשר מוקדם בבוקר.

"מה שלום אבא?" זה הדבר הראשון שהוא אומר, אפילו לפני שהוא אומר שלום.

"אמא, מה שלום אבא?"

אני זוכרת את השיחה בבהירות, מפני שהיא הגיעה אחרי מספר חודשים במהלכם הסתגר באוניברסיטה הצפון-קליפורנית הקטנה, בה הוא שוהה כדוקטורנט, ולא טלפן אלי.

(אין לנו הרבה מה לומר זה לזו).

"איך מתקדמים הלימודים?" אני שואלת. הוא פותח בהסבר מורכב; המחקר שלו תקוע, חובות ההוראה שלו גוזלות ממנו זמן, אין לו תמיכה מתאימה. אחרי מספר דקות הוא משתתק.

אני ממוללת את חוט הטלפון ביד אחת ומשתמשת ביד הימנית כדי לשפשף בחוזקה כתם חום חדש שהופיע עליה, בלי ששמתי לב.

"מה שלום סיוון?" הוא שואל, נימה קלה של קוצר רוח מתגנבת לקולו.

"סיוון?"

"אז לא סיוון, נו, לא זוכר איך קוראים לה, הבחורה שמנהלת לך את הסטודיו עכשיו".

"אני חושבת שאתה מתכוון למרינה", אני אומרת. חושבת לרגע על החצאיות הצרות והמעילים עטויי הפרווה המזויפת שהיא נוהגת ללבוש; דן ומרינה רוקדים ביחד, הוא מסחרר אותה והיא צוחקת, חסרת נשימה במקצת.

"זוכר שרקדתם ביחד במסיבה שלך?" אני שואלת, "זאת הייתה המסיבה שערכנו לך לפני שנסעת".

"מרינה, בטח", הוא אומר. "זה היה מזמן, אמא" הוא אומר, "אני לא ממש זוכר את זה".

נדמה לי שאני שומעת קולות חבטה עדינים בצד השני של השפופרת. אולי ספר נפל מהשולחן, אני חושבת ואוחזת בשפופרת חזק יותר, עד שהיד מאדימה ממש מהמאמץ. אני רוכנת קדימה ומנמיכה את קולי;

"אני זוכרת", אני אומרת לו, "אני זוכרת הכל".

"אני יודע", הוא אומר.  "מה קורה אתך, אמא?" הוא אומר. "באמת שהייתי רוצה לדבר קצת עם אבא", הוא אומר.

אני פוסעת לכיוון חדר השינה. מסלול מצטייר באבק שמונח בסלון ובמסדרון, שלא אשכח את הדרך חזרה.

מאחורי הדלת רובי נם במיטתנו המשותפת. "דה, דה, דה, דה, דה, דה", אני מזמזמת, צל ואבק ורגליים ארוכות של רקדנית. הקירות שעוטפים את רובי הופכים למחוז מחניק של אימה, אני משעינה את לחיי על המרקם הגס של סיד מתפצל. נדמה שצבענו רק לפני שנה, שנתיים. רקוד, אהוב, רקוד. Tanz Liebhaber Tanz, 

עברנו בחודש יוני. רובי חזר ואמר "זאת הדירה האחרונה שלנו". אני זוכרת שהשמש קפחה בעוז על העצים המאובקים ובחלונות עדיין לא הותקנו זכוכיות. לא רצינו לישון בכלל, נותרנו ערים בכל שעה שהיינו ביחד ודחינו את העולם בכל תירוץ שהצלחנו להמציא. בבקרים היינו מתחרים זה בזו בהכנת ארוחות גרנדיוזיות; ביצים וזיתים, טוסט ומלון, רימונים ועגבניות ואבוקדו, נהרות של תה בחלב. רובי היה חוזר מהמטבח עם צלחות הגשה מפוארות, חלק מסרוויס שקבלנו לחתונה ולא השתמשנו בו עד אז. החביתות היו ענקיות, והבריקו בצהוב. רכנו משני צדי הצלחת; תמיד נגסתי מהר, מתענגת על המרקם הפריך והחם של החביתה ורובי היה נשען אחורה ומחייך בנחת.

אני לא בטוחה כמה זמן עמדתי כך, אבל פתאום נעשה הבית בלתי נסבל. יושבת וממתינה לג'יין; הפיליפינית החמודה שעוזרת לטפל ברובי, רוחצת ומבשלת, נוסעת אתנו לרופאים ולמרות שבזמן האחרון היא מזניחה קצת את ניקיון הבית, אני מחבבת אותה מאוד, אבל היא לא מגיעה. אני מציצה בשעון שעל הקיר במסדרון.

אני מתמתחת ומציצה בשעון שעל הקיר בסלון. אני לא מסתכלת על השעון שעוטף את הזרוע שלי, אני כבר יודעת מה השעה בו.

עוד מוקדם, אני חושבת. יכולה לעבור שעה עד שהיא תגיע.

אני מתרוממת. הקימה מלווה במאמץ, למרות שאני לא בטוחה למה. אני מחליקה על החצאית שאני לובשת, מברישה את האבק שדבק בה. אני חושבת מה לעשות, מטה אוזן לרעשים שבוקעים מחדר השינה, אבל לא שומעת כלום חוץ מהמונוטוניות הקבועה של הטלוויזיה. אני מחליטה שרובי לא יתעורר בזמן הקרוב ואחרי התלבטות קצרה בנוגע לנעליים שאנעל, אני יוצאת ומשאירה את המפתח במקום המוסכם מתחת לשטיחון הדלת; ג'יין תכניס את עצמה פנימה. המעלית מחליקה לקומת הקרקע, במסדרון פתק צהוב מבקש מהדיירים לשמור על הניקיון, אני ממוללת בהיסח דעת עלה של צמחייה מלאכותית מאובקת. משיכה, שתיים, וכבר אני בחוץ.

רציתי לגור ליד הים; החול שקולט את אפרוריות האור בחורף ומתיז אותו בחזרה בקצף גלים, הרוח שמרחיבה את העיניים ומנתקת את השיער מהגוף. ארמונות החול, אבירי הגלשנים וגבירות הבקיני של הקיץ. רובי העדיף לגור בבית ש"ערכו לא ירד אחרי כל סערה". טעונים בדבר הארץ חסרת הסערות שאנחנו חיים בה לא שכנעו אותו. בסוף התפשרנו על רחוב פרישמן בתל אביב וכמה עשרות שנים אחר-כך גיליתי שהסערה רדפה אחרינו מהים; בין שוברי הגלים והסלעים, לאורך החורף, אימנתי את הגוף פעמיים ביום כמו שדוקטור יפת הראה לנו ואפילו פעם אחת לא אמרתי לו שהוא טעה.

דרך קפה מרסנד המחודש, חוצה את בן יהודה ויורדת בעיקול, שמחה, אפילו עכשיו, על מראה הים הנפרס לפני; רוח אוקטובר תופסת בקצוות הסוודר הקל שלבשתי ומסחררת אותי לזרועות הטיילת. רוח הרפאים המוצקה של מזללה נטושה מלקוחות, תופסת את עיני ואני עוצרת לרגע להסדיר את הנשימה.

"קפה בבקשה"

"רק קפה?"

"לקחת, תודה".

כוס הקפה עוברת באדיבות בלתי אישית מידיה של מי שהיא וודאי תיכוניסטית משועממת, לידי, שם היא מקבלת את תפקיד מחממת הכפות הרשמית. אני חופנת אותה ומריחה אותה ולא טורחת לשתות.

הים שטוח. כמעט ואין אנשים על החוף. אני מטיילת באיטיות, משתדלת שלא לשפוך מהקפה הגרוע.

חבורה של ארבעה גברים זקנים יושבת סביב אחד משולחנות האבן ומשחקת בקלפים. אני רואה שלוש תלתן, אס עלה ושוטה בודד, בידיו של אחד השחקנים. הוא לובש דובון ישן ומלוכלך, לידיו כפפות קצוצות אצבע. הוא מעיר משהו שאני לא שומעת ואחד מחבריו מרים את עיניו ומביט בי. שני השחקנים האחרים מתבוננים במים, נראה שאבדו עניין במשחק. אני מריחה משהו חמוץ, מרימה את כוס הקפה קרוב יותר לאפי, כמו ממחטה כהה. הרוח והרחוב השתתקו ולרגע מתפרצת קרן אור שמכאיבה לעיני ואני עוצמת אותן; אני זוכרת את השקט. אני זוכרת אדום מול עיני ואת תחושת השקט מהדהד. דמיינתי אותו מזדחל בין ראותי; והעולם נמס.

כשאני פוקחת עיניים שוב, כלב שחור קטן רץ ונובח בהתרגשות לא רחוק ממני. הגברים שקעו בחזרה למשחקם. אני מרגישה מותשת. אני מחליטה לחזור הביתה במונית. אבל לפני כן, אני עוצרת בקיוסק, משחררת במאמץ מטבעות קטנים מהארנק, וקונה תולעי גומי. כמו שרובי אוהב.

בדרך חזרה אני מנסה לחשוב על דן;

דן הוא... לדן יש... מה? שיער חום ועיני שקד שמזכירות את העיניים של רובי. יש לו יציבה בטוחה ואוצר מילים ואסוציאציות את רובו אני לא מבינה. דן מקפיד על ההופעה שלו ומדבר ברהיטות בחמש שפות, אף אחת מהן איננה שפת האם שלי או של רובי. דן לא אוהב ללכת לים, להחליק או לרכב על אופניים ולכן, כנראה, אין לו שפה משותפת ם עם אף אחת מהבנות הבלונדיניות והשזופות שהוא מוקף בהן, או כך לפחות הוא מספר לי. דן נדלק מהביולוגיה של התא, שפה נוספת שלא אני ולא רובי ידענו לדבר בה, אבל הוא מלהטט בה ממש.

אני זוכרת הרבה דברים, אבל אף אחד מהם לא נראה בר חשיבות. למשל;

"עזוב את הקומיקס הזה ובוא לאכול ארוחת ערב", אני מבקשת, מרפרפת ליד דלת חדרו, מנסה לשלב תקיפות עם עדינות.

"זה לא קומיקס", הוא לא טורח להרים את עיניו, "זאת נובלה גראפית יפנית, ואני לא רעב".