הסלון

זה הסיפור: הוא נולד כרוג'ר-קית' בארט ובגיל חמש עשרה שינה את שמו לסיד, הוא הקים להקה וקרא לה על שניים מהמוזיקאים האהובים עליו, כתב אלבום פורץ דרך ודורות של מוזיקאים הלכו אחרי החלילן הפסיכדלי מקיימברידג'. LSD אחד או שניים יותר מדי אחרי כך הוא נבעט מהלהקה שהקים, מוחלף על ידי חבר ילדות, שלושה אלבומי סולו שלא זכו להכרה וכמה אשפוזים והוא קובר עצמו בבית הוריו בקיימברידג', חי מתמלוגים ומעביר את זמנו בציור, עד שנפטר במהלך סוף השבוע האחרון מסיבוכי מחלת הסוכרת והוא בן שישים במותו.

אבל זה הסיפור האמיתי: היינו שתיים, מסתובבות יחפות, נותנות לגלאביות ההיפיות הכבדות להסתחרר ברוח או להדבק לגבינו בחום. אני שמשתי כארכיברית הרשמית והיא הגיעה בפורים מחופשת לטינאייג'רית רגילה בג'ינס וטריקו. העברנו את הזמן בגן מאיר, באוזן השלישית, בבתי קפה שהיו בהם פינות חבויות, בחור השחור, בחדרים המוצללים של התבגרותינו הסחופה. אספנו טי שירטס וכעסים ולמדנו להאזין למוזיקה מתפתלת על בסיס הבאס והתופים וכשלא היו לנו מילים משלנו קפצנו על הספינה הקרובה ושדדנו, פיראטיות כועסות, את המילים של כל המוזיקאים שדברו בשבילנו ואף אחד לא חשב לתבוע אותנו על הפרת זכויות יוצרים.

בראשית בראו הביטלס את חדוות האזנה והנבירה ואת התלהבות החיטוט והשינון בעל פה: והרולינג סטונס היו תוהו ובוהו ופלאנט ופייג' על פני תהום ורוח המוזיקה על פני המים: ויאמר ארתור לי יהי אור ויהי אור ודיויד בואי: ויר המוזיקה כי טוב ותבדל בין האור לחושך ותקרא המוזיקה לקינקס ולמי, ללו ריד וג'ון קייל, ג'ו סטראמר וג'וני רמון, מוריסי ומאר ובלאק, דיל, צ'ילטון, דבנדרה, ברמן ודילן ותקרא לאור יום ולחושך קראה לילה ויהי ערב ויהי בוקר וסיד בארט אחד.

כשבארט כתב את החלילן הוא הרים את כל הכלים שהיו במקרה באולפן וזרק אותם אנרכיסטית באוויר. מייסון, רייט וווטרס שימשו להם כטרמפולינה מיומנת ונוחה והרימו אותם  בסדר כאוטי בלי להתעקש שנרגיש אותם במיוחד.

בחלילן השתמש בארט במילים בעיקר בשביל לומר משהו על המוזיקה עצמה; Astronomy Domine הוא דוגמא מושלמת לכך:

Blinding signs flap, Flicker, flicker, flicker blam. Pow, pow. Stairway scare Dan Dare who's there? Lime and limpid green The sounds surrounds the icy waters underground

המילים מתאפשרות עקב המוזיקה שמייצרת אותן כדי להשלים את הקצב הבלתי אפשרי, אינטנסיבי, חי ונושם שלה. בארט ידע שמוזיקה היא אמת והיא אומרת לנו משהו רחב שמילים מתקשות יותר להעביר, בעיקר מכיוון שמעולם לא היה משורר רוק דוגמת מוריסון. אבל הוא ידע להגדיר את החלל ולהקפיץ את המילים הנכונות כך שירחיבו את גבול האפשרויות האינסטרומנטלי:

Music seems to help the pain Seems to cultivate the brain. Doctor kindly tell your wife that I'm alive - flowers thrive - realize - realize Realize.

אחרי שווטרס העיף הלכה למעשה את בארט מפינק פלויד והבסיס המוזיקלי הנוח והאיתן כבר לא היה שם כדי שסיד יוכל לפול עליו, השתנתה המוזיקה שלו. אלבומי הסולו שלו רחוקים מרחק עצום מהיהלום הנוצץ בעל העיניים המבריקות בשיגעון חיות, נשואות לעתיד. עכשיו יש רק שיגעון והזוויות החדות של היהלום משמשות לחרוט בבשר; בארט מוותר על המבנה ונותר רק עם השלד, שר את האפילה הריקה שלו, נפש חשופה, פצעים שאף פעם לא מסיימים להגליד. כל שיר הוא סימטא ללא מוצא, מסע אל חלל ריק שמפיל את המאזין למקום שאין בו אפילו אופציה לירח, אור בחלון, נחמה. רק בארט והגיטרה האקוסטית שלו, תחת שלד ההפקה הגילמורי שבחוכמה לא מתערב; בית עם קורות בלבד, בלי תקרה או קירות, שבניתו לא תושלם לעולם. בארט מתאבד על המיקרופון, בלי שום עזרה או אפקטים, צופר אזהרה באמצע שום מקום שאף אחד לא שומע אותו.

"בעיר העצובה

ידי ברזל קרות מוחאות כפיים,

חבורת ליצנים בחוץ

וגשם נופל באפור הרחק, הרחק.

בבקשה, בבקשה, בייבי למונייד"

(Baby Lemonade)

הזמן הורס הכל. החברות כבר איננה, סיד בארט הפך מנער סוער תלתלים לקרח בן שישים, מוגבל בתפקודו, אבל יש רגעים שהם מעבר לזמן; לילה ארוך ולבן, הדשא או הבטון או המרצפות או הסדין חיים ורטובים, תחושה של וילון מתנפנף מאחורי הגב כשמסביב רק מרחב ושמים, הרצון לשלוט בכאב, הנסיון לעשות זאת באמצעות המוזיקה והתהייה איך לעזאזל הגעת למצב הזה בו אקורד אחד נוגע בך יותר מאלף חיבוקים של האנשים המשמעותיים ביותר בחייך.

"אני מנסה

אני מנסה למצוא אותך!

למצוא אותך

אני חי, אני נותן,

למצוא אותך, למצוא אותך,

אני חי, אני חי,

אני מנסה"

(Opel)

גם לי עברון ושגיא נאור  נפרדים מסיד.