הסלון

"אדוני המלחמה", הוריאציה היהונתן גפנית לבוב דילן:

אתם- אדוני המלחמה שרוצים להרוס את העולם. אתם - שהמצאתם את הרובים ואת הלהביור. אתם - שבראתם את מטוסי הנפל"ם והקרב. אתם - שתמיד נשארים מאחור. אתם - שלא עשיתם דבר בשבילי מלבד לזרוע הרס מסביבכם. אתם - שמשחקים בעולם שלי כאילו שזה צעצוע שלכם. אתם ששמים לי רובה ביד ואומרים "ישחקו הנערים". אתם - שתמיד מביטים מהצד - רחוק מאיפה שעפים הכדורים. אבל, אני מביט לכם בתוך העיניים ורואה לתוך המוח שלכם - המפחיד, כמו שרואים דרך המים את הבוץ בקרקעית. כי אתם גרמתם לפחד הגדול שידע אי פעם בן האדם - הפחד להביא ילדים לעולם. כך - הרגתם את ילדיי שעוד לא נולדו - נשמות טובות בלי קבר ושם. אתם לא שווים את הדם ההוא שזורם עכשיו בעורקים שלכם. כן, אולי אין לי זכות להעיר, אולי אין לי זכות לומר אף מילה. אתם יכולים להגיד שאני צעיר, אתם יכולים להגיד שאין לי השכלה, אבל דבר אחד אני חייב להגיד לכם, למרות שאני צעיר ואין לי השכלה, שום אלוהים שראה אתכם לא ייתן לכם מחילה ואני מקווה שתמותו - כן אני מקווה שתמותו בקרוב - וכמה שתמותו יותר מהר ככה יהיה לי יותר טוב אנחנו נכבד את זכרכם בדקת דומיה ובראשים מורדים ולא נזוז מהקבר שלכם עד שנהיה בטוחים שאתם מתים.

למה אנחנו מצפים כשאנחנו תוקפים? שהפלשתינים ירימו דגל לבן ויגידו - סליחה, שינינו את דעתינו, בעצם נשב ונמתין עד שתעניקו לנו מדינה, על איזה שטח שתחשבו שהוא נאות?

הספרות הישראלית לדורותיה, למעט התעוררות מסוימת בשטח בשנה שנתיים האחרונות, נוטה להתעלם ממה שאנחנו נוהגים לקרוא "המצב" וזאת בניגוד לעמיתים שלה מעבר לים שכתבו נגד ובעד גם בזמן אמת; אולי זה מתוך יאוש, אולי מתוך חוסר הרצון לעצבן מישהו במדינה כ"כ קטנה. יש כמובן כמה יוצאי דופן, אבל המצב בגזרה הספרותית מיאש, מפני שאם המוזות שותקות האם זה אומר שאנחנו סומכים על הפוליטיקאים שלנו שישנו את המצב?

צבי עצמון כתב על מלחמת לבנון -

שחזור (הוצאת הקיבוץ המאוחד - סימן קריאה, 83)

רו"סר. ימ"ח. שכפ"ץ. קפל"ר.

רס"ר. דגמ"ח. אב"ך. גש"ח.

חפ"ק. פק"ל. תומ"ת. תותח.

חנ"ם. חמ"ל. קמב"ץ. מג"ד.

מט"ק. קת"ק ותאג"ד.

מרנ"ט. מח"ט. מסו"ל. בח"ש.

זרחן. נפיץ. נותב וח"ש.

פגז. רימון. מוקש. מצרר.

מם.פא. מכ"ם. אג"ם. תול"ר.

מם.קוף. מטען חלול. שלל.

זחל"ם. נק"ל. נתקל. חלל.

חצי כבד ואר.פי.ג'י.

קדקד.עבור. לפני קטנה.

טפטוף. צפור. דוד-יונה.

על השחור עוד פרח, רות.

דבו"ר. סטי"ל. מטוס. ירוט.

דמור, עליי ובחמדון.

צדון וצור אגם קרעון.

נגמ"ש קרוע

בניין ערוף

חייל שרוף

אדם כרות

חוזר שנית: מצור. ביירות.

השיר החכם והמצמרר הזה נכתב באופן מניפולטיבי להחריד - הוא נקרא באופן כמעט אוטומטי בשל המשקל שלו, רבות מהמילים בשיר מופרדות בנקודה והן קיצורים צבאיים מוכרים.

אנחנו קוראים אותן באוטומטיות שמכוונת כמובן ע"י המשורר. צורת הכתיבה הזאת יוצרת סדר משקלי חזק מאוד שנשבר כשאנחנו מגיעים ל"נגמ"ש קרוע" מה שמעורר אותנו ומחייב אותנו לשים לב, כקוראים. כשהמשקל נשבר והשורה מתקצרת ומשתנה מאוד אנחנו מתחילים פתאום לראות את מה שנסתר מאתנו כל השיר, הודות לקריאה האוטומטית - אנחנו שמים לב שעצמון מערבב בין אנשים לחפצים ואוביקטים -  מג"ד ומח"ט מתערבבים עם חמ"ל ודבור, מ"פ עם מכ"ם, קפל"ד עם קמב"ץ. הטשטוש הזה מלמד אותנו, בלי זעקה גלויה, על התחושה שבני אדם לא באמת חשובים יותר מכלי התקיפה והפיקוד הללו - אולי אפילו פחות. תחושה שבהתחשב בעובדה שהשיר נכתב במלחמת לבנון, מצמררת אותי אפילו יותר בהתייחס למצב הנוכחי. העניינים לא השתפרו, רק הלכו והסלימו. זו הפעם הראשונה אגב, שממשלה ישראלית לא מוכנה להחליף מחבלים טרוריסטים, כולל כאלה שיש להם מה שנוהגים לכנות כאן "דם על הידיים", תמורת חייל. להזכירכם, אנחנו מדברים על ממשלה ישראלית שהחליפה מחבלים חיים תמורת גופות ועם שהרגיש שהוא עשה עסקה טובה. זאת לא הבעת דיעה או ביקורת, אלא הבחנה בקשר למצב המיאש.

יש השתנות, גם בדעת הקהל וגם במדיניות הממשלתית הברורה ולא בטוח שהיא לטובה. אני אמנם מכירה את כל נתוני הנגד למו"מ עם טרוריסטים, אבל נראה לי שמשהו בסיסי הרבה יותר עומד בבסיס השינוי הזה. אותו מסר שמוצפן בדיווח הצבאי היבש בשירו של עצמון:

זחל"ם. נק"ל. נתקל. חלל.

חצי כבד ואר.פי.ג'י.

קדקד.עבור. לפני קטנה.

טפטוף. צפור. דוד-יונה.

על השחור עוד פרח, רות.

בעצם מדווח הדובר בשיר למפקד שלו על התקלות וחייל שנהרג. ההתקלות כללה פגזי אר.פי.ג'י והיא התרחשה על הכביש, לפני כדקה. אם קוראים היטב מבחינים שההתקלות למעשה לא הסתיימה עדיין - תוך כדי הדיווח מוסיף הדובר - "על השחור עוד פרח" ובכל קריאה - נהרג חייל נוסף, פעם נוספת. כל פעם מחדש. אם מלחמת לבנון הייתה הפעם הראשונה בה (לפחות) נאמרו התחושות הללו בקול רם - שהמלחמה טשטשה את הגבולות בין אנשים לאובייקטים, הרי שבמלחמה הזאת הגבולות כבר נזילים בהרבה מראש, אבל כמו שהקוראים שבויים בעוצמת הדיווח הצבאי של עצמון, כך אנחנו האזרחים שבויים בעוצמת ההפחדה בה מציפה אותנו ממשלת ישראל - אין עם מי לדבר, צריך להגדיר את חוקי המשחק בלבנון לפני שיהיה מאוחר מדי, קטיושות בנהריה וקסאמים באשקלון, צריך להכריע אותם לפני שהם יכריעו אותנו.

כל מי שאי פעם השתמש במכשיר קשר צה"לי יודע שאסור באיסור חמור להשתמש במילים "חוזר שנית", מפני שקרו מקרים בהם יחידות הבינו לא נכון את הנאמר בקשר וחזרו אחורה - לתוך אש כוחותינו. השימוש של עצמון במילים האסורות שולח אותנו לקריאה חוזרת של השיר, בה המטאפורות "בניין ערוף", "חייל כרות" מתפעלות אותנו פתאום, לאור הידע החדש שצברנו, רגשית, כפי שהדיווח היבש על שני החיילים ההרוגים לא תפעל אותנו. הגיע הזמן שנקרא בין השורות של דיווחי ההפחדה ובמקום שהם ישמשו לנו את אותו סם מטשטש שהם משמשים, הם יעוררו אותנו לזעקה נוראה.

פוסי גאלור כותבת על מלחמת לבנון השניה.

עדכונים מאוחרים: עמי בן בסט כותב ומקשר לדו-שיח לבנוני ישראלי שנפתח בבלוג לבנוני. הפוסטים החכמים, הרהוטים והלא מתלהמים מרגשים ומחרידים עד דמעות.

אשתו של אלוהים מוציאה לי את המילים מהמקלדת. שוב.