הסלון

המילים מוזיקה פסיכדלית מעוררות בדרך כלל את מגוון האסוציאציות הבא; שנות השישים, שנות השבעים, סולואים ארוכים, קיץ האהבה, סמים ואולי גם שם או שניים של מוזיקאים. זה לא מפתיע אם כך, שהניסיון לאתר הגדרה אחידה למוזיקה פסיכדלית הסתיים בכישלון. העובדות ידועות: הפסיכדליה התחילה את דרכה בשנות השישים והתפרצה למרכז הבמה ב 1966 כשהביטלס הוציאו את (אחד מאלבומיהם הטובים ביותר) "ריבולבר" והעניקו לפסיכדליה חותם רשמי של מיינסטרים. בין 1966-1968 כל להקה שהייתה בסביבה הוציאה לפחות אלבום פסיכדליה אחד: ג'פרסון אירפליין של גרייס ג'ונס בעלת קול רעידת האדמה המשובח, מעליות הקומה השלוש עשרה של רוקי אריקסון החדשני, הביג ברודר של ג'ניס ג'ופלין וכמובן קרים, ארתור לי, הגייטפול דד, קאונטרי ג'ו, הפנים הקטנות, הפריטי ת'ינגס, היארדבירדס וסיד בארט עם פינק פלויד. זאת בנוסף למאות הלהקות הקטנות שהוציאו אלבום אחד משובח, יותר או פחות, ונעלמו.

הרשימה המגוונת למעלה מקשה עוד יותר על הגדרה ברורה של מהי בעצם המוזיקה הפסיכדלית; הלהקות הפסיכדליות השתמשו בשפע של רעש (הרבה לפני שג'ימי פייג' המציא את הדיסטורשן), אבל גם בכלים מעודנים כמו המלוטרון או ההמונד שהוא בעצם עוגב כנסייה אלקטרוני. בעוד הפסיכדליה האמריקאית מעמיסה שכבות של רעש מלוכלך ומעגלי בסאן פראנסיסקו, נטו הלהקות האנגליות להתמקד בנימוס אופייני בדימויים עשירים ובלתי ניתנים להבנה ודורות של פסיכדלאים ישבו לנתח את "מר טמבורין" הפסיכדלי להכעיס של דילן, אבל בהייט ואשבורי או בצ'לסי ופיקדילי; משני צידי האוקיאנוס ידעו שהמאפיין האמיתי היחיד של הפסיכדליה הוא שבירת תקרת הזכוכית של המוזיקה; מהפכה מתמדת שמתפתחת הלאה ולאו דווקא מעגלי וריאציות טונאליים המנסים לדמות או לשחזר מצב נפשי שנגרם ע"י מסקלין, LSD או כל אחד מהסמים האחרים שהתגלגלו חופשי בסביבה.

ניתן אולי לקבוע אם כן, בזהירות הראויה, שטימוטי לירי הוא-הוא אבי הפסיכדליה. לירי, יליד 1922, הגיע כפסיכולוג להרווארד, לאחר שגילה את נפלאות פטריות ההזיה בביקור במקסיקו כמה שנים מוקדם יותר. ביחד עם חברים הוא החל לחקור את החומרים הפעילים ומעוררי ההזיות והפך למרצה הפופולארי בקמפוס כשהשתמש בסטודנטים שלו כמושאי מחקר. המחקרים שנויי המחלוקת עוררו עליו את זעם האוניברסיטה שנסתה לכפות עליו להפסיקם, אבל לירי, שעוד בימיו בצבא האמריקאי לא היה מוצלח כ"כ בקבלת מרות, התרגז ועזב כשהוא לוקח את המחקרים שלו אתו. בין חסידיו הבולטים של לירי נמנו גם אלן גינזבורג ואלדוס הקסלי שמשכו אחריהם את שאר הבוהמיה הניו יורקית והפכו את לירי לכוכב תקשורתי המטיף לשימוש בLSD ע"מ "לפתוח את דלתות התודעה".

בהשראת לירי וחבורתו החלו גם הסופר קן קיזי וחבורת ה Merry pranksters שלו להסתובב ברחבי ארצות הברית ב"אוטובוס האסיד" וחלקו LSD לכל דורש. כך הגיע האסיד גם לחוף המזרחי ומחוף לחוף חבורת הביטניקים של שנות החמישים פתחה במהפכה תודעתית שמשתקפת יפה ב"דרכים" של קרואק. הנורמות הישנות, השמרניות, התחילו להתערער וצורת חשיבה חדשה תפסה את מקומן.

בנתיים לירי הלך והסתבך. ב 1965 הוצא הLSD מחוץ לחוק בארה"ב והשלטונות התחילו לרדוף אותו באופן פעיל. נסיון בריחה שלו למקסיקו עם משפחתו נכשל והוא נדון לשלושים שנות מאסר שהפכו אותו אוטומטית לקדוש המעונה של תנועת ילדי הפרחים המתגבשת. לאחר שגזר הדין בוטל בבית המשפט העליון, הפך לירי באופן פעיל למנהיג התנועה הפסיכדלית וקשר קשרים עם כל הדמויות הבולטות בה. לירי, בתואר הדוקטור שלו, העניק לתנועה תחושה של לגיטימציה חזקה מאוד.

ב 1966 מתגברת המחאה החברתית כנגד מלחמת ויטנאם והמוזיקה משמשת הן כמצע טבעי למחאה והן כהדגמה לדרך חיים אחרת. מכיוון שהפסיכדליה אינה רק צלילים המנוגנים באופן מסוים, אלא תפיסת חיים, קהילת ילדי הפרחים מממשת, או מנסה לממש, הלכה למעשה את הערכים להם היא מטיפה ונהירה חסרת תקדים של בני נוער מביתם לחיים עצמאיים שלא מקדשים עבודה קשה, צריכה וכסף שוטפת את שני הצדדים של האוקיאנוס.

בניו יורק פורס אנדי וורהול את חסותו על לו ריד וג'ון קייג' שצועדים את הצעד הבא של הפסיכדליה ומתייחסים, זו הפעם הראשונה, לצדדים האפלים והפחות נעימים של הסמים והרחבת התודעה; שורשי הרוק הכבד ניטעים בזאת.

האתוס של שלום ואהבה אמנם נזנח בסוף שנות השישים, אבל מוזיקה פורצת תודעה ודרך תוותר אתנו תמיד במעגל הולך וחוזר של וריאציות כאלה או אחרות.

הימים ימי קיץ 2006 ותופי מלחמת לבנון השניה מכים בעוז. מוזיקה פסיכדלית תמיד נראתה לי כפס הקול ההולם לשעות הקיץ הארוכות והחמות, בעוד הראש מסתחרר מהשמש והאוזניים מהמקצבים החוזרים והולמים. המילים הקוראות קריאה נואשת לשלום ואחווה (או לפחות לקצת שקט) ומעלות שאלות קשות וזעקה גדולה נגד המלחמה המתנהלת, המתנהלת, המתנהלת, המתנהלת ומתנהלת וממשיכה להתנהל, מעולם לא היו מתאימות יותר.