הסלון

בבית החולים האוניברסיטאי

באוטרכט, סבלה אמי משלושים ושש שעות של צירים.

הרופא המיילד, סטאז'ר עייף,

נרדם על בטנה.

עוד בהיותי ריקנות

ברחמה, הבנתי את כוחה של

מיתולוגיה.

(בתים ראשונים משיר בהתהוות).

אנקדוטות שמושכות קהל בכל פעם שאני מספרת אותן:

בגיל שש עשרה ברחתי מהבית.

זה סוג של סיפור, אבל לא הסיפור כולו כמובן. לדרך ההצגה שלנו את הדברים יש חשיבות רבה - אני יכולה להיות מוזרה, או משעשעת.

העובדה נותרת בעינה - בגיל שש עשרה ברחתי מהבית.

נתיב הבריחה שלי, כפי שמופה על ידי דודה אסטרולוגית, היה די פשוט; כמי שסבלה מקור כל חייה, נטיתי להדרים וציפור הפלמנקו שלי הייתה בחור שוודי, עם רסטות מדושנות ממלח כבד, בשם אולה.

בתוך שק שינה, על החול הכבד,

שרקנו את הרוח המתגרה

ובנינו יסודות לסיפור.

בלילה זנחנו את העמדת הפנים.

ריח המלח היה לי לנחמה.

(בית לא שלם משיר בהתהוות).

אולה חלק אתי שק שינה ולא העמיד דרישות. בגיל שש עשרה לא הייתה לי את היכולת להעריך את המחווה שלו, אבל היה לי מספיק שכל בשביל לצרוב את הזיכרון על מיתרי הקול, עבור השנים שיבואו.

במהלך אותו יום

הכרתי בחור שכינה עצמו מריחואנה.

ככה הוא הציג את עצמו בפני.

לא התווכחתי. הוא נהג לחבוט לעצמו על הראש עם בקבוק

ריק של משקה אלכוהולי. בירה, וויסקי, וודקה,

כל מה שהיה בסביבה. אכלנו צ'יזבורגרים

בפאב ידוע על החוף של אילת ולא העזתי לספר לו

שאני צמחונית.

בלילה אולה דיבר על דגים.

כל צבעי האקסטזי נפרשו לפנינו.