הסלון

אלבום חדש של לויד קול הוא סיבה טובה להשאר בבית, להרחיב את הריאות בנשימות איטיות, ללבוש רק מה שנוח ולבעוט במה שלא. אלבום חדש של לויד קול הוא הזדמנות טובה להוריד את ההגנות ולהניח לגיטרה אקוסטית ולקול הבאס הרך שלו להרעיד את כל חדרי הלב החשוכים ולרקוד כמו סירה טרופה, שיכורה, ולא מיללות הסירנה, אלא מחיי היום-יום הפשוטים שלה, מזוקקים לארבעים ומשהו דקות של עצב ושמחה שהם גם רכים וגם נוקשים, מטילים צל בשמש, כפי שרק הוא יכול.

האלבום החדש - ANTIDEPRESSANT - הוא נוגד דיכאון, סם מרגיע. עצם השימוש בביטוי הסצפציפי מבהיר שאת הדיכאון הזה, כרגע, ניתן לנצח (אולי) בעזרת כימיקלים בלבד. מאורגנים, מסודרים, סטרילים - כימיקלים של בית מרקחת שמעלים את האלבום לנשימה יציבה, ארוכה, מעל למחילת הארנב של "מוזיקה בשפה זרה" הקודם. בעוד "מוזיקה" היה אלבום מטלטל שהאקוסטיות שלו כוונה היטב, בדייקנות נחושה ובלתי מרחמת לקריעת הקרביים והלב של המאזין, ANTIDEPRESSANT הוא לא אלבום שישליך אתכם להליכות ליליות אינסופיות, הוא לא חוויה טוטאלית של יאוש ובשמיעה ראשונה ומטעה הוא עשוי להצטייר כרך יותר, מנוחם יותר, אפילו מעוקר משהו. אבל שמיעה חוזרת מוכיחה ששום דבר מהותי לא השתנה בעולם של קול. נכון, היאוש יותר נוח ואולי יותר מתפקד, אבל הסתכלות צלולה במראת הדיכאון לא מפחיתה מהאימה השקטה מול הבבואה הנשקפת.

"אם תבקשי אוכל להשאר

לפחות עד מחר,

אבל עכשיו שרנו כבר חצי מהשיר

ואני עדיין משתרך מאחור"

(EVERYSONG)

"מוזיקה בשפה זרה" היה התסכלות נוקבת פנימה, מודעות כואבת למצב, לתקופה, לאינטימי שהוא גם כללי. ANTIDEPRESSANT מפנה את המבט החוצה ומציע, אם בכלל, השלמה בלבד. בלי הצעד הבא, בלי הצלילות המזככת ששופעת מהעצב הנוקב. אבק שנח על העיר ניו יורק או העיר ת"א, או כל עיר אחרת שמלאה בצעירים כבויי עיניים שרודפים אחרי תעתוע, שקופצים לפגישה בשבע מאות ש"ח אצל פסיכיאטר ידוע או שלא ולוקחים תרופות, או עושים יוגה, מדיטציה, מסאג' במכון בריאות, כסף מהי טק, לא כסף מלואו טק, ספרות ומוזיקה שאף אחד לא צורך, מורידים סרטים, מורידים אלבומים, לא מקשיבים להם אבל כותבים שהם הדבר הבא, מתגעגעים למה שהיה פעם, למה שיהיה אח"כ, מנסים נואשות להבין איך לחיות, שמישהו יסביר, או לפחות  יאפשר להם 

"אני משרת 12-15 אצל מכונת הקפה,

יש לי רישיון לטוס מתחת למכ"ם...

אבל אהיה בסדר בעזרת תרופות,

אמרתי שאני מנסה לכתוב רומן

והיא אמרה שגם היא"

כולם כותבים רומן, או מקימים להקה, או מכירים מישהו שכתב רומן או הקים להקה, כולם מתרגזים על השחיתות אבל מצביעים אותו דבר בבחירות (כי אין למי) ואומרים שהמהפכה מתה, או מנסים להחיות אותה (אבל בתנאי שיכתבו את השם שלהם בעיתון). גם לקול אין תשובות, אבל יש לו ראיה מפוכחת, יפיפיה, כמו יהלום מאובק, רומז לנו בתחתית תיבה נשכחת;

"אני יודע שאמרתי שאני מעדיף פתרונות של שלום,

אבל זה היה כשהיינו האידיאליסטים הצעירים

גועשים בבתי הקפה והבארים,

מאמינים שהעולם באמת שלנו,

עדיין מניחים שנוכל לגרום לשינוי.

ואז קנינו את חלום הכלכלה השמרני

והחלפנו עתידים שהאמנו בהם

אידיאליסטים צעירים,

קרייריסטים מהשווקים* עד לקניון,

מעיזים לומר שנוכל להשיג הכל,

עדיין מניחים שנוכל לגרום לשינוי,

ואז השווקים נפלו

והרקיע נבקע

ולא הייתה סינרגיה בכלל,

היא נשברה"

*(שווקים במובן של שוק כלכלי כמובן)

(THE YOUNG IDEALISTS)

עוד קטע שלי על לויד קול, כולל קטע להורדה מ"מוזיקה בשפה זרה" (אם הוא עוד עובד) ב"ספירת העונג" "בעונג שבת" הנפלא.